סיכום
דיון בהלכות שמירה ופקדון במקרה של סוכה שנגנבה מחצר בית. השוכר קיבל רשות מהמשכיר להשתמש בסוכה לחג הסוכות, והחזירה לחצר הבית בתום השימוש. לאחר עזיבת הדירה והחזרת המפתח, התגלה שהסוכה אינה קיימת. התובע (המשכיר) טען שהחצר אינה מקום משתמר וקיימת פשיעה בשמירה. הנתבע (השוכר) טען שקיבל את הסוכה בחצר והחזירה לאותו המקום, והחצר אכן מקום משתמר. בית הדין קבע שמעיקר הדין השוכר פטור, אך בשל כך שחתם על פשרה ובגלל הידיעה שהחפץ הונח במקום שאינו משתמר בזמן שלא היו מגורים בדירה, חייבו את השוכר בשליש מערך סוכה משומשת.
עובדות
שוכר שכר בית וראה שהמשכיר השאיר סוכה בחצר הבית. לפני חג הסוכות ביקש השוכר רשות להשתמש בסוכה וקיבל אותה. בתום חג החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית. לאחר סיום תקופת השכירות החזיר השוכר את המפתח למשכיר. כאשר בקר המשכיר בדירה לבדוק את מצבה, התגלה שהסוכה אינה נמצאת בחצר. החצר תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב. השוכר טוען שהסוכה הונחה בחצר מראש על ידי המשכיר עצמו. המשכיר מכחיש טענה זו וטוען שהסוכה לא הייתה מונחת בחצר, וטוען גם שלא ניתן להסיק מהשארתה בחצר בזמן שאנשים גרים בבית למצב שבו אין מגורים.
החלטה
מעיקר הדין - השוכר פטור מחיוב. הטעם: (1) החצר היא מקום משתמר מכיוון שהיא תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב, ולפי כללי הפקדון סוכה כזו יכולה להישמר בחצר; (2) הסוכה הונחה בחצר מראש על ידי המשכיר עצמו, ולכן השמירה המוטלת על השוכר הייתה רק להנחה בחצר; (3) השוכר החזיר את הסוכה לאותו המקום שממנו קיבלה; (4) כאשר המפקיד (המשכיר) רצה שהחפץ לא יוחזר אליו אלא יישאר ברשות השוכר, היה זה בכדי סיום מלא של ההשאלה. עם זאת, בשל פשרה ובשל העובדה שהחפץ הונח במקום שאינו משתמר בזמן שלא היו מגורים בדירה - חייבו את השוכר בשליש מערך סוכה משומשת.
נימוקים
בית הדין ניתח את השאלה בשתי רמות: (1) עובדתית - האם החצר היא מקום משתמר. לאחר סיור במקום, קבע בית הדין שהחצר אכן משתמרת, תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב, מה שמתאים להלכה בשולחן ערוך שמותר להניח פקדון שדרך שמירתו בחצר; (2) הלכתית - האם קיימת קבלת שמירה? בית הדין קבע שעל אף שלא היתה קבלה מפורשת, ישנה אומדנא מעצם המציאות שהשוכר קיבל על עצמו לשמור על חפצי המשכיר, אך השמירה הייתה מוגבלת למצב של מגורים בדירה. הטעם השני להפטור: לפי דברי השוכר, הסוכה מראש הונחה על ידי המשכיר בחצר, לכן מראש שעבוד השמירה היה רק למצב זה - כלומר השוכר קיבל עליו לשמור כל עוד הסוכה נמצאת במקום המשכיר תחת תנאי שהוא קיים בחצר. כמו הדין בשומר של אבידה - שוכר קיבל רשות להשתמש בסוכה בחצר והחזירה לשם. היחסתי הוא כלם חנווני שהחזיר צלוחית לילד - הוא פטור כיוון שלקחה ממקום אבידה מדעת ויכול להחזיר לשם. עם זאת, בשל המשך הדיון, בית הדין לא יכול לדחות טענות המשכיר לגמרי שהסוכה אולי לא הייתה בחצר מתחילה, וכן בשל העובדה שהשוכר השאיר את הסוכה במקום שלא משתמר לאחר עזיבת הדירה (זמן שהוא כבר לא היה ג"רא בבית), חייבו אותו בשליש מערך סוכה משומשת.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:431 סוכה שנגנבה מחצר המקרה - אדם שכר בית וראה שהמשכיר השאיר את הסוכה שלו שם, לקראת חג הסוכות הוא ביקש רשות להשתמש בסוכה. ובתום השימוש החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית. עם סיום תקופת השכירות החזיר השוכר את המפתח של הבית למשכיר, המשכיר הלך לראות מה מצב הדירה ותוך כדי הבדיקה הוא מגלה שהסוכה אינה נמצאת. הטענות - התובע: "החצר אינה מקום המשתמר, סוכה כזו צריך לאפסן במרפסת בבית, וכך קיבל אותה השוכר. ישנה פשיעה בשמירה!" הנתבע: "קיבלתי את הסוכה בחצר ולשם החזרתי אותה, אני לא אמור למלא את המרפסת שלי בסוכה. הסוכה הייתה במקום המשתמר! ברור ההלכה עלינו לברר את הדין וגם את המציאות. השאלה הראשונה היא השאלה המציאותית , האם החצר היא מקום המשתמר? לאחר סיור במקום ושיחה עם השכנים נראה שאכן החצר היא מקום משתמר, החצר תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב. לכן אין בכך פשיעה וכפי שלמדנו בסימן רצ"א: "כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון - יש פקדון שדרך להניחו בבית שער, ויש פקדון שדרך שמירתו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות". ופירש הסמ"ע בס"ק כ"א שאף שהכל נכנסים ויוצאים שם מ"מ דרך הבעלים להניחם שם היות והם כבדים ואינם נגנבים בקלות. יש להעיר שכל זה בהנחה שגרים בבית אבל השוכר השאיר את הסוכה בחצר גם לאחר שעזב את הדירה ואז כבר ישנו סיכון גבוה יותר שהחפץ ייגנב ואפשר שזו ממש פשיעה. קבלת שמירה שומר צריך לקבל עליו שמירה. השוכר מעולם לא אמר שהוא מקבל שמירה על חפצי המשכיר. למדנו בסימן רצ"א שאף אם ניתנה רשות להכנסת פירות היא אינה נחשבת לקבלת שמירה. אומנם הנתיבות שם סק"ב כתב שאם אדם נותן לחברו חפץ להניח במקום המצריך שמירה, זה עצמו ראיה מעצם העניין שאכן ישנה פה קבלת שמירה. לכן נראה שאף כאן ישנה אומדנא שהשוכר מקבל על עצמו לשמור על חפצי המשכיר הנמצאים ברשותו [יעויין פתחי חושן פקדון פרק ב ס"ק מ"ט]. סיום השמירה השומר השאיר את הסוכה בחצר ומסר את המפתח לבעל הבית. מצד אחד ישנה פה השבה לבעלים מצד שני החפץ הונח במקום שאינו משתמר. הגאון הרב זלמן נחמיה שליט"א הפנה אותי לגמרא בבא קמא נז. שם כתוב שאם הוחזר החפץ למקום שלא שכיח שהבעלים יראו אותו, חייב השומר, אף כאן יש לומר שהמפקיד אינו יודע שהפקדון מונח במקום שאינו שמור ורק לאחר כמה ימים ישנה סבירות שהוא יבקר במקום ויתוודע למצב הפקדון. לפי זה צריך להיות שהשומר חייב שהרי הוא פשע בשמירתו. מאידך ישנה סברא גדולה לפטור, לפי דברי השוכר הסוכה מראש הונחה על ידי המשכיר עצמו בחצר. אם כן מראש שעבוד השמירה היה רק למצב הזה, שהרי כל השמירה עצמה היא אומדן דעת של השוכר אם כן יש לומר דווקא בכה"ג קיבל על עצמו! למדנו בבא בתרא פח שחנווני שהיה שואל על צלוחית והחזיר אותה לידי ילד פטור. היות והוא לקח את הצלוחית ממקום אבידה מדעת יכול להחזיר לשם. גם כאן יכול השוכר להניח באותו מקום שהשאיר המשכיר את הסוכה. [יעויין שם בתוס' וברמב"ן שם ובכל מקרה כאן עדיף שאין זה מקום אבידה מדעת] [1] . מסקנה מעיקר הדין השוכר פטור, מאידך המשכיר מכחיש את דברי השוכר. לדעתו הסוכה לא הייתה מונחת בחצר. בנוסף הוא טוען שאין להסיק מהשארת הסוכה בחצר בזמן שאנשים גרים בבית, לזמן שאין בו מגורים. היות והשוכר חתם על פשרה, ובסופו של דבר הוא השאיר את הסוכה במקום שאינו משתמר [2] , יש לחייבו בשליש מערך סוכה משומשת. [1] והנה השוכר קיבל רשות להשתמש בסוכה בימי החג. האם לאחר שנגמרה ההשאלה הוא נהפך לשומר שכר החייב בגנבה ואבדה? יש לדון האם ההשאלה הסתיימה כאשר החזיר השוכר את הסוכה לחצר? א. שומר חייב להחזיר לרשות המפקיד [ש"מ סעיף ח]. במקרה שלנו כל החצר שייכת לשוכר, א"כ אין החזרה לרשות הבעלים. [אומנם ברשב"ם בב"ב, והרא"ש בפסחים משמע שהמקום שהחפץ מונח שם שייך למפקיד- הובא בט"ז בסימן קפ"ט ובקצוה"ח שם. מ"מ נראה שכאשר המפקיד נתן רשות לשוכר להשתמש חזרה החצר להיות קנויה לשוכר לגמרי]. ב. למדנו בב"ק נז הכל צריכים דעת בעלים מלבד השבת אבידה. וכן נפסק בסימן רס"ז סק"א בסמ"ע. במקרה שלנו לכאורה לא הייתה דעת בעלים. נראה שישנה סברא חזקה לומר שעל אף הבעיות שהערנו, אכן הייתה השבה . המשכיר עצמו רצה שהחפץ לא יוחזר אליו. אלא יישאר ברשות הנפקד. והנה לדעת קצוה"ח אין חיוב השבה לרשות הבעלים וסגי בכך שהוא מודיע להם לכן כאן המשכיר יודע שההשאלה הסתיימה וממילא נחשב הדבר לדעת בעלים. בהנחה שאכן ההשאלה הסתיימה ואכן החפץ הוחזר למקומו, ממילא לא שייך כאן הדין שלמדנו בב"מ פא ששואל שכלו ימי שאילתו הרי הוא ש"ש הואיל ונהנה מהנה, משום שהייתה החזרה גמורה לבעלים. [2] יש פה גם חיוב שבועת הסת, וכן יש לצרף את דברי הנתיבות שכל אדם אשר הניח חפץ של חברו במקום שאינו משתמר ח ייב. [רצ"א סק"ח] מקורות בבלי בבא בתרא דף פז עמוד ב דף פח עמוד א בבא קמא דף נז עמוד א שולחן ערוך חושן משפט רצא-שב - הלכות פקדון סימן רצא סעיף יג שמ-שמז - הלכות שאלה סימן שמ סעיף ח