הנדון: הליכי סתירת הדין – מתי והיכן? אי־מתן רשות לערעור שסיכויו קלושים ותום־הלב שבו מסופק

הבקשות שלפנינו לפנינו בקשותיה של המבקשת המאגדות בקשה לרשות ערעור על סדרת החלטות של בית הדין האזורי, החלטות זמניות המצריכות אכן מתן רשות ערעור ושהבקשה מוגשת בעניינן לאחר חלוף המועד להגשה, בקשה להארכת המועד להגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע. בקשות אלה הן גלגול שני של בקשת רשות ערעור ומתן ארכה להגשתו, וכן לעיכוב ביצוע, שכבר נדחתה בהחלטה קודמת, אלא שבגלגול הנוכחי נוספו גם החלטות מאוחרות לאותה החלטה ולגביהן הבקשה היא בקשה בגלגול ראשון. במישור המהותי מכל מקום קשורות כל ההחלטות המדוברות זו בזו, ההחלטות המאוחרות עוסקות בהבהרת קודמותיהן וביישומן. בצד הבקשות לפנינו גם תגובת המשיב. היבטי 'בקשה לעיון חוזר ולסתירת הדין' שבבקשות אלה טרם כול נעיר כי המשיב ציין בדבריו כי למעשה מדובר בבקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת ובעניין זה כתב כי הליך זה אינו נוהג בבית הדין הגדול. חובתנו למנוע טעות ולהבהיר: 1.אכן חלק עיקרי בבקשה הוא בקשה לעיון חוזרשכן היא חוזרת כאמור על בקשות שכבר נדחו בהחלטה הקודמת.עם זאת בכל הנוגע להחלטות המאוחרות שמבוקשת רשות ערעור בעניינן מדובר בבקשה ראשונה.הזיקהבין ההחלטותהיא אומנם טעם ושיקוללדחיית בקשת רשות הערעור שכן ככל שהיינו סבורים שיש ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות העיקריות הרי שהדעת נותנת שהדבר היה משליך על הטפלות להן, ואילו משנחליט – וכפי שייאמר להלן – שלא להיעתר לבקשה בנוגע להחלטות העיקריות מחליש הדבר את הסבירות ליתן רשות כזו בנוגע להחלטות הטפלות להן,אךעדיין מדובר בבקשת רשות ערעור חדשה שבמישור העקרוני אפשר– גם אם הסיכוי לכך נמוך –ליתן רשות לערער עליה במנותק מההחלטה העיקרית. 2.הסברה כי בבית הדין הגדול אין מקום לבקשות לסתירת הדין ולעיון מחדש, סברה מוטעית היאלטעמו של החתום מטה: בהיבט התקנוני מושתתות בקשות ממין זה על תקנה קכט (1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם." אכן תקנה זו היא חלק מפרק יד לתקנות הדיון ואילו אפשרות הערעור וסדרי הדין לגביו מבוארים בפרק הבא – פרק טו. נתון זה הוא שהביא ככל הנראה לסברה, שכבר שמעתי כמותה, כי סדרי דין שפורטו בפרקים קודמים ושאין הכרח מלשונם או מתוכנם להחיל אותם גם על הליכי ערעור אינם חלים על הליכים אלה אלא על ההליכים שבבית דין קמא שבעניינם נאמרו. מכל מקום הלכה למעשה אי אפשר לדחות את הבקשה לסתירת הדין משום כך. הטענה האמורה כשלעצמה אינה פרשנות מחויבת – אף שאפשר למצוא בה היגיון במסגרת שיקולי סופיות הדיון – ובעיקר: תקנה זו ותקנות הדיון בכלל אינן התשתית העיקרית והמקורית לסדרי הדין שבבית הדין. סדרי הדין יסודם באשר נקבע בגמרא ובפוסקים, התקנות באו כדי להוסיף ולהסדיר את שלא התבאר ונקבע בהם ולהסדיר את שנקבע בהם גם כן בשפה ברורה ותמציתית. לא באו תקנות אלה לגרוע מדינא דגמרא או לצמצמו, ואף אם נניח שיש מקרים שבהם אפשר לתקן תקנות שיעשו כן – ודאי שאי אפשר להסיק כי כך נעשה אלא מאמירה מפורשת ולא מאיאזכורו של הדין בתקנות. נעיר עוד כי אמירה כביכול אין פרק יד לתקנות נוגע לבית הדין הגדול הייתה שוללת אף את יכולתו של זה לעיין מחדש בעצמו בפסק דינו, אם יסבור שטעה בו, בהתאם לתקנה קכח לתקנות המצויה אף היא באותו פרק. תקנה קכט יסודה בדברי המשנה(סנהדרין לא, א) "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין" ובהלכה הפסוקה כך בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ). ואומנם יכולתו של בית הדין הגדול לדון בערעורים אינה מעיקר דין תורה אלא מכוחן של התקנות (וכמותן מצינו תקנות ומנהגים גם בדורות קודמים בכמה וכמה מקהילות ישראל, ואין כאן המקום להאריך ולפרט) המחייבות מכוח קבלת המתדיינים ובעיקר מכוח קבלת הציבור כולו, ככלל, אך מכל מקוםכשאכן דן בית הדין הגדול בערעורים דן הוא בהם על פי דין תורה, הן בנוגע לדין המהותי והן בנוגע לסדרי הדין. יסודן של ההלכה האמורה ושל התקנה שבעקבותיה הואחובתו של בית הדין לדון 'דין אמת לאמיתו'ולא להסתפק בסיום ההליכים והשבת הסדר על כנו, ועל כןאין מדובר בעניין של פרוצדורהשהיה מקום לדון בחלותו על הליך שיסודו בתקנות הדיון בלי שתקנה זו של סתירת הדין תאמר גם לגביו בפירוש,אלא בעניין היורש לשורשו של תפקידו של בית הדין והמחייב ללא ספק גם את בית הדין הגדול. לא זו אף זו,לו הייתה אמירה מפורשתבתקנותהשוללת אתהליךסתירתהדין בנוגע לפסק דיןשניתן בערעור, לכאורההיה מתחייבממנהשגם לאחר פסק דין בערעור יוכל צד המעונייןבכךלבקש את סתירת הדין בבית דין קמא, שהרי אין הדעת נותנת שאפשרות הערעור שבאה ליפות את כוחם של בעלי הדין תימצא מגרעת את כוחם לבקש את סתירת הדין בשל ראיות חדשות וללא הגבלת זמן. לו כך היה, היה נוצר מצב שבפועל יוכל בית הדין קמא לתפקד כערכאת ערעור על בית הדין הגדול – ואומנם גם על הכרעתו זו אפשר היה לערער, אולם ודאי שמצב כזה היה בלתי רצויובלתי סביר והיה יוצר בוקה ומבולקה וזילותא דבי דינא. כיוון שכךוכיוון שאין בתקנות אמירהמפורשתכנ"להדעת נותנת שלא להעמיס בהן פרשנות שתביא לתוצאה משונהשכזו ושתצריך כאמור גם לראות את התקנות כאילו נשללה בהן במפורש אפשרות סתירת הדין בבית הדין הגדול, שהרי ללא תקנה מפורשת כאמור ודאי שאין מקום להחרגה מסדרי הדין שמדינא דגמרא, אלא לראות את האמור בפרק יד לתקנות כחל אף הוא גם בבית הדין הגדול. וראה עוד בעניין זה בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום ט"ו בתמוז תש"ף (7.7.2020) במותב אחר שהחתום מטה היה בחבריו בתיק 1201276/3. בקשה לסתירת הדין יכולה אפוא להיות מופנית אף לבית הדין הגדול, בנוגע לפסקיו ולהחלטותיו, ויכולה להידון בו.ברם מכל מקום אין היא יכולה להיות אלאכפי שאכן מבואר במשנה האמורה "כל זמן שמביא ראיה" וכלשון התקנה "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות". לא אפשרה המשנה ולא התירה התקנה לבעל דין לבקש את סתירת הדין משום שלדעתו שגה בית הדין במסקנותיו – וטבע העולם הוא כי לא מעט בעלי דין סבורים כך, "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב) ורבים שאינם נכונים לקבל את קביעת בית הדין שאין דרכם ישרה. אם יסבור בית הדין עצמו כי טעה יכול הוא לסתור את דינו לפי תקנה קכח, כאמור לעיל, אך לבעלי הדין אין מעמד המאפשר להם לבקש קביעה כזו. ומכאן לענייננו: הבקשה שלפנינו אינה מביאה טענה או עובדהחדשה שיש בה כדי להצדיק סטייה משקבענו בהחלטה הקודמת. בדברי ב"כ המבקשת הוסבר באריכות כי תחילה הגישה המבקשת את בקשתה בעצמה, כי טעתה תחילה בהבנת המצב המשפטי לאחר ההחלטה הקודמת וטעות כזו עשויה להצדיק מתן ארכה וכו' אלא שסוף כל סוף במישור המהותילא נוספה לא טענה עובדתיתולא ראיה חדשה. לו נוספו כאלה היו הסברי ב"כ המבקשת יכולים, אולי,לענות על דרישתה של תקנה קכטכי המבקש עיון חוזר יבהיר מדוע לא הביא את טענותיו החדשות לפני בית הדין בגלגול הראשון של עניינו,אולם בהעדרן של טענות או עובדות – אין הסבר זה מסביר מאומה. בחינת הבקשות לגופן כאמור, הבקשות שלפנינו אינן כוללות רק בקשות שבגלגול שני אלא גם בקשה למתן רשות ערעור, ארכה להגשת הערעור ועיכוב ביצוע בנוגע להחלטות המאוחרות להחלטה הקודמת של בית דיננו. ומכל מקום כאמור קשורות החלטות אלה בהחלטות הקודמות של בית דין קמא שבעניינן ניתנה החלטתנו הקודמת. משכךהדעת נותנת כי מעבר להיבטי הפרוצדורה הנוגעת לבקשות לסתירת הדין נעמוד על עיקרי הדברים כמכלול אחדולא נדחה את מחצית הבקשה בשל היותה בקשה לסתירת דין שאינה עומדת בתנאי הסף לכך ואילו את חצייה האחר נבחן לגופו. נשוב אפוא ונאמר ביתר פירוט את שנאמר בהחלטה הקודמת בקיצור כיבהיבט שלגופו של עניין, ולא רק בהיבט התקנוני,אין מקום להיעתר לבקשה, לא לחלק שבה שעניינו אכן עיון חוזר בהחלטה הקודמת ולא לחלק שעניינו בהחלטת המאוחרות של בית הדין קמא: החלטותיו של בית דין קמא הןכאמור החלטותזמניות. עיון בגוף ההחלטות ובחומר שבתיק מלמד כיניתנו לאחר שיקול דעת ודיון מעמיק לרבות שמיעת עדויותשל מנהלת בית הספר והמחנכת שגם על בסיסן גיבש בית הדין את מסקנתובדבר ההכרח בהעברת המשמורתבאופן זמני לידי האב, המשיב,בשל מחדליה של האם שהביאו לנזקים חינוכיים וחברתיים של ממש לילדים ושהימשכם עלול להביא להחרפתם של הללו עוד. זו ההחלטה העיקרית שחברותיה הן טפלות אליה ונגררות אחריה כאמור. מעיון בחומר נראיתההחלטה סבירהולמעלה מכך והסיכוי כי הליך ערעור יביא להפיכתה נראה קלושביותר. סיכוייו הקלושים של ערעור הם טעם שלא ליתן רשות ערעורבמקום שנצרכת רשות כזוושלאלעכבאתביצועההחלטותאף במקום שהערעור עצמו הוא ערעור בזכות. הדברים אמורים אף במבקש או מערער הפועל בתום לב, ונכוניםבמשנה תוקף כשישמקוםלפקפק גם בתום ליבו,ובלי לקבוע מסמרות נאמר כי נראה שבענייננואכןיש מקום לפקפקבתוך לב המבקשת שלפי הנראה מהחומר קראה אל תוך החלטות בית דין קמא את שלא נכתב בהן ואף לאחר שטרח בית הדין והבהיר את דבריו באר היטב המשיכה לעשות כך, לרבות בבקשותיה לרשות ערעור, ייחסה לבית הדין נטילת סמכויות לא לו וניסיון לעקוף החלטות ופסיקות שמקדמת דנא בעניין הסמכויות ובה בעת ייחסה למשיב כוונות לנצל את החלטות בית הדין לשם עקיפתן של אותן החלטות. ושוב אמורים הדברים בעניין אימתן רשות ערעור, לא כל שכן ארכה ואיעיכוב ביצוע. וכךלגבי איעיכוב הביצוע אף במקרה שאין קטינים בתווך העשויים להיפגעמעיכוב הביצוע –על אחתכמה וכמה בענייננושבו הותרת המשמורתבידי המערערת,כפועל יוצא של עיכוב ביצועהחלטת בית הדין,עשויה להסב נזקים נוספים – אולי בלתי הפיכים –לקטינים, כפי שעולה מחוות דעת גורמי המקצוע, העדויות והחומר שבתיק. מסקנות ומתן הוראות א.אין מקום להרשות ערעור על החלטותיו של בית הדיןהאזוריבנוגע למשמורתם הזמנית של ילדי הצדדיםאו על ההחלטות שבאו לאחריהן והבהירון או עסקו באכיפתן. ב. הוא הדיןוקל וחומר שאין מקום לעכב את ביצועןשל אותן החלטות. ג. לפיכך משמורת הילדים והסדרי השהות יהיו כפי שקבע בית דין קמא,ומוטב למערערת, האם,כי תפעל לקבלת חלק במשמורת בחזרהלא בדרך של העלאת טענות סרק אלאבדרך של שיבה כנה לדאגה לטובת הילדים – במקום התנגחות– דרך של שיתוף פעולה עם גורמי המקצוע השונים, הפנמת החשיבות של ביקור סדיר של ילדים בבתי ספר וכו' ד.כפי שהבהיר בית הדין קמא החלטותיו הן במסגרת סמכותו בענייני המשמורת הפיזית. החלטותיו בנוגע למקום לימודיהם של הילדים הן החלטות שאינן עוסקות ב"חינוך" כמהותשנקבע כי אינו בסמכותו, אלאבמשמורת הפיזית, שכן אין הן עוסקות בקביעת זרם חינוכי וכדומה אלאבמיקום הגיאוגרפי של בית הספרשבו ילמדו הילדים – כששני בתי הספר המדוברים שייכים לאותו זרם והחינוך בשניהם אחיד הוא ביסודו – מיקוםשקביעתו נגזרת ממקום מגורי הילדיםהעיקרי ושעה שאין מחלוקת ואין ספק כי ילד צריך ללמוד בבית ספר שיש לו יכולת סבירה להגיע אליו וממנו בזמן סביר. כך גם ההחלטות שנגעו לאחריות בהיבטים הרפואייםשעניינםטיפול שגרתי ושוטף או בדיקות רפואיות הנוגעות לשאלת הגעת הילדים לבית הספרבכלל, ובתקופה הנוכחית שבה נדרשת משנה זהירות שעה שנטען לסיכון בשל מחלת הקורונה וכדו'. טיבן וטבען של החלטות כאלה הוא שהן קשורות בטבורן במשמורת הפיזית וההורה המשמורן צריך לקבל לגביהן מידה מסוימת של 'חופש תנועה'ולכל הפחות כשמדובר בהחלטות שלא זו בלבד שזה עניינן אלא שהן גם זמניות מוסמכת הערכאה המחזיקה בסמכות בענייני המשמורת להחליט גם לגביהן. בית הדין קמא הבהיר באר היטב כיאין מדובר בהחלטות רפואיות חריגות, הליכים רפואיים בלתי הפיכים וכדומה שבעניינם אכןנקבע בנוגע לצדדים אלה שהסמכות היא של בית המשפט, ואין בית הדין בא בגבולו. ה.לפנים משורת הדין איני מחייב את המבקשתהפעםבהוצאות משפטבגין הבקשות, ובפרט אלה שבגלגול חוזר,אף שבמידה רבה אפשר לקבוע כי מדובר בבקשות טורדניות וקנטרניותואפשר גם לפקפק כאמור לעיל בתום הלב שבהגשתן. מכל מקוםיובהר כי לא לעולם חוסןואם יוגשו שוב בקשות לעיון חוזר ללא שהללו תעמודנה על בסיס של ממש או יוגשו שוב ערעורי סרק או בקשות סרק לרשות ערעור יהיה מקום לחייב בגינן בהוצאות משפט נכבדות לטובת אוצר המדינה ולטובת המשיב. ו. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום ל' באב התש"ף (20.8.2020). הרב שלמה שפירא