תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 7.

עוֹלֶה וְיוֹרֵד נַיְתֵי – מִידֵּי דְּהָוֵה אַשְּׁמִיעַת קוֹל וְאַבִּיטּוּי שְׂפָתַיִם! אָמַר קְרָא: ״בָּהּ״; ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי תְּרוּמָה. אֵימָא: ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ; דְּלָא סַגִּי לֵיהּ בְּקׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן קָבוּעַ! קָרֵי רָבָא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי: דּוֹלֶה מַיִם מִבּוֹרוֹת עֲמוּקִּים. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶקְרָא אֲנִי ״חַיָּה״; ״בְּהֵמָה״ לָמָּה נֶאֶמְרָה? נֶאֱמַר כָּאן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּהֵמָה טְמֵאָה״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, אַף כָּאן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ. אַשְׁכְּחַן טוּמְאַת קוֹדֶשׁ, טוּמְאַת מִקְדָּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – אִיתַּקַּשׁ מִקְדָּשׁ לְקוֹדֶשׁ. אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי – דְּאָמַר מָר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – לְרַבּוֹת אֶת הַתְּרוּמָה! הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא ״בָּהּ״. אֵימָא ״בָּהּ״ – לְמַעוֹטֵי מִקְדָּשׁ! מִסְתַּבְּרָא מִקְדָּשׁ לָא מְמַעֲטִינַן, שֶׁכֵּן בְּכָרֵת כְּמוֹתָהּ. אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֲטִינַן – שֶׁכֵּן אֲכִילָה כְּמוֹתָהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא, הֱוֵי אוֹמֵר: טוּמְאַת קוֹדֶשׁ. וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ. וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ! דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁלֹשׁ כָּרֵיתוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לִדְבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דְּבָרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת מִשּׁוּם טוּמְאָה; לְאֵיתוֹיֵי חַטָּאת הַפְּנִימִית. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּל שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִשּׁוּם טוּמְאָה נָמֵי לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּמִיחַיַּיב. אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת בִּשְׁלָמִים לָמָּה? אַחַת לִכְלָל, וְאַחַת לִפְרָט, וְאַחַת לְטוּמְאָה הַכְּתוּבָה בְּתוֹרָה סְתָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא, הֱוֵי אוֹמֵר טוּמְאַת קוֹדֶשׁ; וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאַת קוֹדֶשׁ – דְּנָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ. וְהַאי נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ – אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִכְתַּב כָּרֵת לְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ, כְּתַב נָמֵי טְמָאוֹת, דְּלָא סַגִּי לַהּ בְּלָאו הָכִי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״; כְּתִיב הָכָא: ״לְכֹל טוּמְאָתוֹ״,