ביאור הגר"א חושן משפט 375

סתם כו'. כן פי' עשויה ליטע שראויה לאילנות יותר מלזרעים ואין נק' שאינה ראויה ליטע אלא שדה לבן ועס"ז. ריב"ש שם. א"ל כו'. וכ"כ הרמב"ן במלחמות והרא"ש ונ"י וש"פ ממש"ש זיל שום ליה וידו עה"ת א"ל לא בעינא ר"ל יטול נטיעותיו ושתיק רב עד לבסוף ועוד ממ"ש גלית אדעתיך ואם איתא הא בע"כ שם ליה וצריך למנטר דלא כרז"ה אלא שהרמב"ן ורשב"א ונ"י וש"פ ס"ל דוקא בשאינה עשויה ליטע וכ"כ הרא"ש בשם רוב מפרשים אבל הוא ז"ל חלק עליהם וכ' מדקאמר זיל שום ליה והדר קאמר זיל שום כו' ש"מ דמעיקרא ידו על העליונה קאמר ועוד כ' דאי בשדה שא"א ליטע אפילו דגדר ומנטר א"א ידו על העליונה ע"ש אבל בנ"י פי' דרב לא ידע אם היתה עשויה ליטע או לא לה"ק בסתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא אמר שמא אינה עשויה ליטע וה"ק לא בעינא דאינה ע"ל וא"ל זיל כו' וכשא"ל לא בעינא שתק שמא א"ל לא בעינא יטול נטיעותיו כנ"ל: אבל כו'. כלישנא בתרא שם: (ליקוט) היורד כו'. והרא"ש והטור חולקין ע"ז כמ"ש בס"ב שם (ע"כ): (ליקוט) וידו על העליונה. עס"ד (ע"כ): מיהו כו'. דהוי כא"ל השבע וטול שא"י לחזור בו. שם ועסי' כ"ב ס"ג שכ' דוקא בנשבע וע"ש בהג"ה: היורד כו'. עבה"ג ועסי' קע"ח ס"ג. (ליקוט) היורד כו' שאם כו' ושם ס"ו היורד לתוך כו'. תוספתא פ"י דב"ק היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה היורד ברשות שמין לו וידו על העליונה כיצד ידו על העליונה אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה (ע"כ): וידוי כו'. כמש"ש גלית אדעתך כו'. וכ"ש ברשות ממש: שאם כו'. כיון שירד ברשות אבל בס"ג אף דידו על העליונה אין נוטל יותר על השבח כיון דירד שלא ברשות: ואם השבח כו'. ר"ל כדין אריסי העיר כמ"ש בסי' קע"ח שם: (ליקוט) ואם השבח כו'. ר"ל שנוטל כשאר שתלי העיר וכמ"ש שם בעובדא דרב וידו על העליונה וע"כ כה"ג כמש"ש אומדין כו' וכמ"ש בס"א וס"ז (ע"כ): ואם בעל כו'. ממ"ש בכתובות שם חזינן אי בעל כו' וה"ה כאן וער"ן שם: בעל כו'. כתובות שם וכ' הרי"ף במוציא על נכסי אמר ברשות וכ"כ רש"י שם: קטנה. דאלו גדולה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח כמש"ש: והשותף כו'. ב"ב מ"ב ב': היורד לתוך כו' ודוקא כו' החצרות כו' למד משדה שחילוק בין עשויה ליטע או לא וע' בירושלמי ספ"ג דב"ב א"ר נסא וחרבות לא ניתנו להבנות וכ"כ בנ"י דדין בית כדין שדה אלא שס"ל דסתם חורבה עשויה להבנות אבל הרשב"א חולק ע"ז כמ"ש בס"ז בהג"ה: א"ל בעל כו'. רי"ף שם: (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. ב"ק כ"א ההוא גברא כו' ופי הרשב"א משום שכירות הקרקע ואע"ג דיתמי חייבים ליתן לו יציאותיו מ"מ א"א לגבות מהן עד שיגדלו ואף כשיגדלו שמא יאמרו לו טול עציך ואבניך וכ' שם ואפי' בחורבה שעשויה להבנות ועס"ב ואף שהרשב"א חזר והקשה על פי' אינו מוכרח ע"ש (ע"כ): (ליקוט) א"ל בעל הקרקע כו'. כמו בשדה בס"ב ועמ"ש בס"ז (ע"כ): ולא יוכל כו'. תלמידי רשב"א בשמו דמש"ש שומעין לו משום דחורבה אינה עשויה להבנות אבל בעשויה הרי זיכה לו מיד וא"י לחזור שחצירו קנתה לו ודלא כנ"י. ואם יוכל בעל החצר לומר תלוי בפלוגתא הנ"ל שכ' בס"ב: השכירה כו'. עבה"ג ועסי' שסג ס"ה בהג"ה: ראובן כו' אבל כו'. כנ"ל החילוק בין עשויה לכך או לא: בנק"ח. כדין שבועת המשנה: ואם כו' וכן כו'. דס"ד שם שאם כו' אלא משום אתי לאערומי: