תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 34:

וְעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: וְהַלָּה מָה טוֹעֵן? אִי אָמַר: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן! אִי אָמַר: ״אִין, שְׁקַלִי – וְדִידִי שְׁקַלִי״ – כִּי אָתוּ עֵדִים מַאי הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: הַמְנוּנָא אַתְּ? עוּל תָּא. הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בְּצַד עַמּוּד זֶה״, אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה״. אֲתוֹ תְּרֵי סָהֲדִי, אַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהִשְׁתִּין מַיִם בְּצַד עַמּוּד זֶה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּחְזַק כַּפְרָן. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: הַאי דִּינָא פָּרְסָאָה הוּא! מִי קָאָמַר ״מֵעוֹלָם״?! בְּעֵסֶק זֶה קָאָמַר לֵיהּ! אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בְּצַד עַמּוּד זֶה״, אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה מֵעוֹלָם״. נְפַקוּ בֵּיהּ סָהֲדִי דְּהִשְׁתִּין מַיִם בְּצַד עַמּוּד זֶה. אָמַר רַב נַחְמָן: הוּחְזַק כַּפְרָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: כֹּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ, עָבֵיד לַהּ וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּפִקָּדוֹן כּוּ׳. מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא. מַאי חוּכָא? דְּקָתָנֵי: מָה לְפִקָּדוֹן, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע, מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג. מִכְּדֵי מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ בְּעֵדוּת, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְנָא לֵיהּ – דִּגְמַר מִפִּקָּדוֹן; פִּקָּדוֹן נָמֵי – מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, נִגְמַר מֵעֵדוּת! וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַל וָחוֹמֶר מַיְיתֵי לַהּ: מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב – מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא חוּכָא אַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג – דְּקָתָנֵי: מָה לְפִקָּדוֹן – שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע, מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג. מִכְּדֵי מֵזִיד גַּבֵּי עֵדוּת מְנָא לֵיהּ – דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנֶעֱלַם״; הָכָא נָמֵי לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנֶעֱלַם״! אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא מֵזִיד דְּלָאו כַּשּׁוֹגֵג בְּפִקָּדוֹן, מִמְּעִילָה רַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר לַהּ! וְהַיְינוּ חוּכָא – אַדְּגָמַר לַהּ מִמְּעִילָה, נִגְמַר לַהּ מֵעֵדוּת! מִסְתַּבְּרָא מִמְּעִילָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מְעִילָה מִמְּעִילָה. אַדְּרַבָּה – מֵעֵדוּת הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן ״תֶּחֱטָא״ מִ״תֶּחֱטָא״! מִסְתַּבְּרָא מִמְּעִילָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מְעִילָה; בַּכֹּל; נֶהֱנֶה; בְּקָבוּעַ; חוֹמֶשׁ; וְאָשָׁם. אַדְּרַבָּה – מֵעֵדוּת הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן חֵטְא; הֶדְיוֹט; בִּשְׁבוּעָה; תַּבְעֵיהּ וְכַפְרֵיהּ; וְ״אוֹאִין״! הָנָךְ נְפִישִׁין. אֶלָּא מַאי חוּכָא? כִּי אֲתָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב, אָמְרִי: הַיְינוּ חוּכָא – מִכְּדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן גְּזֵירָה שָׁוָה גְּמִיר, לְמָה לֵיהּ דְּפָרֵיךְ: מָה לְפִקָּדוֹן שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע, מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג? וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא כִּי פָּרֵיךְ – מִקַּמֵּי דְּתֵיקוּם לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה; בָּתַר דְּקָמָא לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה לָא פָּרֵיךְ! וְלָא?! וְהָאָמַר לְהוּ רָבָא בַּר אִיתַּי לְרַבָּנַן: מַאן תָּנָא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִיתַּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא! דִּלְמָא מֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג פָּרֵיךְ, דְּגָמַר לַהּ מִמְּעִילָה, דְּהָנָךְ נְפִישִׁין; אֲבָל מוּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע לָא פָּרֵיךְ. וְתֶהְדַּר עֵדוּת וְתִגְמֵר לַהּ מִפִּקָּדוֹן, מֵזִיד דְּלָאו כַּשּׁוֹגֵג – מָה פִּקָּדוֹן, שׁוֹגֵג אִין מֵזִיד לָא; אַף עֵדוּת, שׁוֹגֵג אִין מֵזִיד לָא – כִּי הֵיכִי דְּיָלֵיף פִּקָּדוֹן מִמְּעִילָה!