תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 39.

שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנַקֵּה״, וְכָאן נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ״ – וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלָּם״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ״. וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דִּכְתִיב: ״מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כׇּל יוֹשֵׁב בָּהּ״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת, תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת; וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת, וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר, וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״. ״הוֹצֵאתִיהָ״ – לְאַלְתַּר. ״וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב״ – זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת; שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֵצֶל חֲבֵירוֹ, וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ. ״וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר״ – כְּמַשְׁמָעוֹ. ״וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״ – הָא לָמַדְתָּ, דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן, שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן. אִם אָמַר: ״אֵינִי נִשְׁבָּע״ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נִשְׁבָּע״ – הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ״סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״. וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: דְּעוּ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתִּי; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם וְגוֹ׳״. ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה״ – אֵין לִי אֶלָּא אוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל הַר סִינַי; דּוֹרוֹת הַבָּאִים וְגֵרִים הָעֲתִידִין לְהִתְגַּיֵּיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ״. וְאֵין לִי אֶלָּא מִצְוָה שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהַר סִינַי; מִצְוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ, כְּגוֹן מִקְרָא מְגִילָּה – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ״ – קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר. מַאי ״אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה״? כְּדִתְנַן: אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכׇל לְשׁוֹן – פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִידּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. וְקָאָמַר נָמֵי: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין – אַף הִיא בִּלְשׁוֹנָהּ נֶאֶמְרָה. אָמַר מָר, אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִתְיְהֵב בְּסִינַי – עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת נָמֵי אִתְיְהֵב! וְאֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲמִירָא – וּמִי חֲמִירָא?! וְהָתְנַן: אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״. חֲמוּרוֹת – זוֹ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן! אֶלָּא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא – וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן ״וְנַקֵּה״, וְכָאן נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן ״לֹא יְנַקֶּה״?! וְהָכְתִיב: ״וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר – דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״וְנַקֵּה״ – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״; אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״ – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״וְנַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים. כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ״; וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הוּא חָטָא, מִשְׁפַּחְתּוֹ מָה חָטָאת? לוֹמַר לְךָ: אֵין לְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוֹכֵס – שֶׁאֵין כּוּלָּהּ מוֹכְסִין; וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ לִסְטִים – שֶׁאֵין כּוּלָּהּ לִסְטִים; מִפְּנֵי שֶׁמְּחַפִּין עָלָיו! הָתָם בְּדִינָא אַחֲרִינָא, הָכָא בְּדִינָא דִּידֵיהּ; כִּדְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְהִכְרַתִּי אוֹתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי״ – יָכוֹל כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בְּהִיכָּרֵת, וְלֹא כׇּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ בְּהִיכָּרֵת. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָלֹה וְכַחֵשׁ״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ״. וְאֵימָא עַד דְּעָבֵיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ״. וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מִכׇּל הָעוֹלָם לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו; מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה!