תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 30.

מַתְנִי׳ שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, בִּרְחוֹקִין וְלֹא בִּקְרוֹבִין, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין; וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד. בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים – אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין. וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת, וְאֵינָן חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמָה הֵן חַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה? קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב״ – הֲרֵי בַּעֲלֵי דִינִין אָמוּר; הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״? בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״; מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים, אַף כָּאן בְּעֵדִים. מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: מִדְּלָא כְּתִב ״וַאֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב״– כּוּלֵּיהּ קְרָא בְּבַעֲלֵי דִינִין מִשְׁתַּעֵי; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? אָמְרַתְּ: וְכִי שְׁנַיִם בָּאִים לְדִין, שְׁלֹשָׁה אֵין בָּאִין לָדִין?! וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים, אַף כָּאן בְּעֵדִים. מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: בְּתוֹבֵעַ וְנִתְבָּע קָא מִשְׁתַּעֵי קְרָא; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – בְּעֵדִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּעֵדִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעֲלֵי דִינִין? אָמְרַתְּ: וְכִי אֲנָשִׁים בָּאִין לַדִּין, נָשִׁים אֵין בָּאוֹת לַדִּין?! וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. מַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? וְכִי תֵּימָא: אִשָּׁה לָאו אוֹרְחַהּ, מִשּׁוּם ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״; נֶאֱמַר כָּאן ״שְׁנֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״שְׁנֵי״, מָה לְהַלָּן בְּעֵדִים אַף כָּאן בְּעֵדִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ – מִצְוָה לְבַעֲלֵי דִינִין שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רָצוּ לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם – מוֹשִׁיבִין; אֵיזֶהוּ אָסוּר? שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ ״קַצֵּר דְּבָרֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כׇּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ״קַצֵּר דְּבָרֶיךָ״. דָּבָר אַחֵר: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵירְךָ לְכַף זְכוּת. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ״ – עִם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה. רַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שְׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף: עוּלָּא חֲבֵרֵנוּ עָמִית בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. אָמַר: לְמַאי שְׁלַח לִי? לְחַנּוֹפֵי לֵיהּ?! הֲדַר אָמַר: לְמִישְׁרֵא בְּתִיגְרֵיהּ,