פתחי תשובה על חושן משפט 356
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
לקנות מהגנב. עיין באר הגולה ביו"ד ס"ס של"ד העתיק שם קצת תקנת מרגמ"ה שהובא בסוף תשובת מהר"ם ואיתא שם חרם שלא ליקח גניבות העו"א כגון גביע או בגדיהם וספרי תפלות ומשמשיהם מפני הסכנה ע"ש. ועיין בתשו' צ"צ סימן ל"ו אודות ישראל שקנה מעו"א כלי כסף שהכל מכירים שהם אסורים לקנות כי משל כומרים הוא ואותו ישראל מכרו לישראל אחר ואח"כ נתפס הגנב ואמר שמכר ליהודי א' אלא שאין מכירו ומתוך שיד הכומרים תקיפה הוצרכו הקהל לרצותם ברצי כסף ועתה רוצים הקהל להפרע מהישראל שני כי הראשון עני הוא וזה טוען כי הוא לא קנה מהגב כלום רק מישראל דעביד איסורא קודם והוא לא גרם היזק להקהל ועוד טוען שאפי' ישראל ראשון נמי לא יתחייב אחרי שאין הגנב מכירו ואינו יכול להביאו לידי סכנה לא אהנו ליה קהל מידי ומה שהכומרים היו מייראים את הקהל עלילה דידהו הוא כו'. והשיב דטענה הב' שאפי' ישראל ראשון נמי לא יתחייב כיון דאין הגנב מכירו ודאי לאו טענה הוא דהרי מ"מ הוה הוא מתעסק בדברים האסורים דחרם קדמונים הוא שנא ליקח דברים כאלו מפני הסכנה כו' והרי זה שקנה דברים כאלו גרם סכנה לקהל ומיקרי רודף נמי שמתעסק בזיופים בש"ע סימן שע"ח בהגה וכיון שידם תקיפה ושכיחא וברי היזקא דידהו מפני שרגילים להוליך הגנב בין היהודים והוא מגיד על מאן דהו שקנה ממנו הגניבה אפי' שאינו כן כאשר קרה זה בעוה"ר פעמים הרבה ונמצא מי שעובר על זה מקרי רודף וגורם סכנה לצבור לכך דבר פשוט שצריך לשלם לקהל כל היזקם ולא מבעיא כהאי מלתא שניכר שהוא מכלים האסורים ליקח אלא אפי' הוה כסף שבור שאינו ניכר כל כך מ"מ מקרי רודף דצריך כל אדם להתבונן בעסקיו שלא יהא סכנה בדבר ואדם מועד לעולם כו' וגם טענה הא' שהוא לא קנה מהגנב אלא מישראל נמי לאו טענה היא כיון דהוא נמי ידע שהוא מדברים שאסור להתעסק בהם לא היה לו לקנות מישראל ראשון דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב אע"ג דהוא לא קנה מהגנב עצמו מ"מ כיון שדברים אלו לבד איסו' גניבה יש בהם עוד איסור קניה ועבר הלוקח ראשון וקנה. על כן מקרי הראשון עכבר והשני חורא כו' ולא מבעיא היכא דא"י להפרע מן הראשון אלא אפי' אי היו יכולים הקהל להפרע מהראשון אפ"ה יכולים להפרע מן השני כיון דאיסורא אצלי כו'. והאריך בזה ובסוף הביא תשובת הרלב"ח סי' ה' באנשים שקנו גניבה וברחו והטמינו עצמם ובסבתם בא עבד השר על אחרים שהיו נקיים ותפס אותם ולקח מהם ממון כתב שם שאותן שברחו פטורים דלא שייך כאן דינא דגרמי כו' וכתב דאין זה ענין לנ"ד דשאני התם דאותן שקנו הגניבה לא מקרי רודפים כמו בנ"ד שקנו דברים האסורים לקנות והיזק דרבים ודשכיח שאני ועוד דהתם לא הוי אלא גרמא וכיון שכבר נעשה ההיזק הרי הם פטורים כו' אבל בנ"ד אפי' אי הוי רק גרמה כיון דעדיין לא נעשה ההיזק ועדיין עומד בסכנה שמא יאמר הגנב על מאן דהו והרי הדין נותן בכל גרמא דמשמתין ליה עד דמקבל לסלק כל אונסין דמתייליד ומי יודע עד כמה תכבד העבודה אחר שיאמר הגנב על מאן דהו לכך עדיפא מזה עבדו ליה להתפשר עם הכומרים מיד לשלם להם ההיזק ופשוט הוא דאין זה חלק עשירית ממה שהיו צריכים ליתן אחר שיאמר הגנב ועוד יש לחלק בכמה גווני ע"כ פשוט בנ"ד דצריך ישראל שני לסלק לקהל ההיזק אע"פ שיש לישראל ראשון לשלם ומכ"ש אי לית ליה לראשון לשלם עכ"ד ע"ש:
לא ימצא לוקח. עבה"ט ועייין בתשובת חו"י סי' ר"ט מ"ש בזה:
מפני תקנת השוק. עבה"ט עד עיין בתשובת רשד"ם שפסק דבעבדים ובהמה לא עשו תקה"ש ואין דבריו מוכרחים כו' ועיין בקצה"ח ובספר שער משפט לעיל סי' קל"ה ס"א מזה ועיין בספר חידושי רע"ק איגר זצ"ל בסוף הספר בהשמטה למסכת גיטין דף נ"ה מ"ש בזה:
לשם מתנה. עבה"ט בשם ש"ך שזהו שגגה כו' ועיין כתשובת כנ"י סי' צ"ו שכתב לייש' דברי הרמ"א ז"ל וגם דברי הסמ"ע בזה. ומסיים בהא נחתא ובהא סלקא בקונה מגנב מפורסם והכיר בעת הקניה שהדבר גנוב ובזמן הזה דכל גניבה צריכין להחזיר ולא מהני יאוש. יפה פסק הרמ"א בלי פקפוק דא"צ הגנב לשלם ע"ש. גם בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' קפ"א כתב לייש' דברי הרמ"א ז"ל ומחלק בין קרקעו' דכותבין פטור ואחריות ט"ס והוי כאילו כתב בה אחריות לא אמרינן מעות מתנה ובין מטלטלין דלאו בני שטרא וליכא למימר גבייהו אחריות ט"ס וה"ה במקרקעי היכא דכתב בפירוש בלי אחריות בזה מעות מתנה ומסיק דכן נ"ל ברור להלכה ולמעשה ע"ש לע"ד דבריו צ"ע. ועיין בנה"מ ובספר דברי משפט שכתבו ג"כ לישב דברי הרמ"א ז"ל באופנים אחרי' ע"ש:
לטובה נתכוונתי נאמן. עבה"ט עד ולפחות צריך להטיל חרם סתם כו' ובס' שער משפט כתב ונראה דהלוקח צריך שבועה בנק"ח שנתכוין לטובה כמו בגנב שאינו מפורסם בסעיף ד' דאם אין עדים בכמה קנה צריך לישבע בנק"ח בכמה קנה ה"ה הכא אף שיש עדים בכמה קנה צריך לישבע עכ"פ שנתכוין לטובה כיון שבא ליטול ולא דמי להא דסימן רסז סק"ו כו' ע"ש עוד וצ"ע:
ויחרימו סתם. עבה"ט עד דהא כשבא ליטול צריך לישבע אפי' בשמא כו' ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נט שכתב ע"דהש"ך אלו וז"ל לכאורה י"ל דדוקא לענין לישבע כמה נתן אמרינן הכי דאל"כ כ"א יאמר שנתן הרבה ואין מי שיכחישנו משא"כ בהאי שאומר שהלוה על זה בחרם לבד סגי ומ"ש בבאר הגולה דכיון שנשבע כמה נתן צריך לכלול שהלוה על זה. ז"א דאטו לא משכחת שידוע כמה נתן או שזה מודה לו עכ"ל ועיין ביאור הגר"א ז"ל: