סמכות שיפוט מקומית

סמכות שיפוט מקומית בית הדין האזורי נתניה בפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא ט"ו באב התשע"ג בא כוח התובע עו"ד אלי שיליאן נושא הדיון: סמכות שיפוט מקומית בפני בית הדין מונחת תביעת הבעל לשלוםבית. האשה מתגוררת כיום עם שתי הבנות הקטינות של הצדדים במושב [מ'] ליד טבריה, ומבקשת להעביר הדיונים לבית הדין הרבני בטבריה, לטענתה – לו הסמכות השיפוטית המקומית. הצדדים נישאו בשנת 2010. הצדדים לא גרו מעולם בדירה השייכת להם. אחרי החתונה התגוררו בנתניה. לקראת הלידה הראשונה ביקשה האשה לעבור לגור בבית הוריה כדי שתלד בבית החולים "פוריה", סמוך למקום מגוריהם. הצדדים גרו לפני הלידה וגם לאחריה במשך ארבעה חודשים ב[מ'], עד ה02/11. לאחר מכן חזרו לאזור נתניה, גרו בשכירות בקדימה (הסמוכה לנתניה), שלושה חודשים בבית הורי הבעל בנתניה, ולאחר מכן שכירות של חצי שנה בדירה בנתניה עד ה05/12. הבעל שהוא שוטר במקצועו, היה בקורס משטרתי בתנאי פנימייה בשפרעם. מקורס זה היה מגיע לבית רק בסופי שבוע. מה06/12 עד ה12/12 עברה האשה להתגורר בבית הורי הבעל בנתניה, אליו היה מגיע הבעל רק בסופי שבוע. ביום 12/12 לקראת הלידה השניה, עברה האשה לבית הוריה ב[מ'] וזאת כדי ללדת שם. מאז היה הבעל ממשיך להגיע בסופי שבוע לבית הוריה ב[מ']. האשה ילדה ביום 01/13 והבעל היה ממשיך להגיע בסופי שבוע לבית הורי האשה ב[מ'] עד יום 03/13, שאז אמרה לו האשה שלא יבוא יותר אליה. מקום המגורים של האשה בתעודת הזהות הוא [מ']. גם כתובתו של הבעל בתעודת הזהות שונתה לישוב [מ']. לדברי הצדדים, שינוי הכתובת בתעודת הבעל היה כדי לאפשר הרישום של בתם הגדולה לגן ב[...] (הסמוך ל[מ']). לדברי הבעל, עצם הרישום לא מורה על מקום מגורים, מכיוון שלפני הקורס גרו בנתניה, ובקורס הוא גר בשפרעם, ומשכך קרוב לו יותר להגיע ל[מ']. האשה בבקשתה להעברת הסמכות השיפוטית לטבריה כותבת עוד שמכיוון שהיא מטופלת בילדים קטנים בני שנתיים וחצי וארבעה חודשים, יקשה עליה להתנהל בבית הדין בנתניה וראוי שהתיק יתנהל בבית הדין בטבריה סמוך למקום מגוריהם ומקום מגורי הוריה המסייעים לה. התקנה הקובעת את הסמכות השיפוטית המקומית והמחייבת בנידון דידן, היא תקנה י' לתקנות הדיון, הקובעת שתביעה בין בני זוג תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג. והנה לטענת הבעל מקום מגוריהם האחרון הוא נתניה, מפני ששם גרו ביחד לאחרונה, ומעת יציאתו לקורס האשה המשיכה להתגורר אצל הוריו בנתניה, ואולם הוא נאלץ להיות בשפרעם לצרכי עבודתו ובסופי שבוע הגיע תדיר למקום מגורי האשה בבית הוריו בנתניה וכשעברו ל[מ'] הגיע ל[מ']. טענת הבעל היא שמקום המגורים האחרון הוא המקום שבו לנו מדי יום ביחד, ולכן רוצה לומר שמקום מגורי האשה עם ילדתם ואח"כ עם שתי ילדותיהם – אליו היה מגיע רק בסופי שבוע, לא נקרא מקום מגוריהם. אך נראה לומר שלגבי קביעת מקום המגורים של בני זוג, הדבר הקובע הוא המקום בו נמצאת המשפחה ביחד כשהדבר מתאפשר. משעזבו הצדדים את הדירה השכורה בנתניה, עברה האשה ביום 06/12 לגור בבית הורי הבעל ובאותה תקופה החל הבעל את הקורס בשפרעם. ולפיכך אין ספק שמקום מגורי המשפחה היה בבית הורי הבעל בנתניה, אלא שלרגל עבודתו, הבעל היה נאלץ לשהות מחוץ לבית במשך כל ימות השבוע והיה חוזר רק בסופי שבוע. אבל אין זה עוקר את מקום המגורים של הצדדים שבהם מתנהלים כל ענייניהם. והרי זה כמו ששנינו בכתובות (סא, ב) בדין עונה שבעלי מלאכה היוצאים לעבודה מחוץ לעיר עונתם נקבעת להם לפי התדירות בה הם חוזרים לביתם. עיי"ש: "החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום הספנים אחת לששה חודשים." ועיי"ש סב, א. ולכן ברור שבכהאי גוונא מקום מגוריהם של הצדדים הוא מקום מגורי האשה שאליו היה הבעל חוזר, כשהיה מתאפשר לו על פי תנאי הקורס בסופי שבוע. ועיי"ש (סב, ב): "דרב רחומי דהוה שכיח קמיה דרבא במחוזא והוה רגיל דאתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי..." "יהודה בריה דר' חייא חתניה דר' ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה." "רבי חנניה בן חכינאי... אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא... שלח לביתיה." שמעינן שהנך אמוראים שהלכו ללמוד מחוץ לביתם, יש שהיה חוזר פעם בשנה, האחר פעם בשבוע והשלישי אחרי שתים עשרה שנה ואפילו הכי קרו לו בגמ' שחזר לביתו ש"מ כדכתבנו דמקום מגורי האשה שאליו הבעל חוזר נקרא ביתו של הבעל. מלבד זאת, נראה לומר שעיקר מקום מגורי בני זוג וביתם הוא במקום בו מתגוררת האשה, אם יש הכרח שהבעל ישהה הבעל מחוץ לבית. וכדאמר ר' יוסי בשבת (קיח, ב) ובגיטין (נב, א): "מעולם לא קריתי לאשתי אשתי.. אלא לאשתי ביתי." ופרש"י בגיטין שם: "לאשתי ביתי שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית." וה"נ בנידון דידן ברור שכל ענייני הנהגת בני הזוג, אף בזמן היות הבעל בקורס בשפרעם, היו על ידי האשה. ואם כן ברור שמקום שהותה אליו הגיע הבעל הוא מקום מגוריהם המשותף. ולכאורה נראה דהוא הדין באשה הנאלצת במסגרת עבודתה לשהות מחוץ לבית וחוזרת רק בסופי שבוע, שלטעם הראשון שכתבנו לעיל עיקר מקום המגורים הוא המקום שגרים ביחד כמשפחה וכן נראה עיקר אף שמדברי ר' יוסי שהבאנו אין ראיה, ואכמ"ל. ומעתה מכיוון שקבענו שגם מקום מגורי האשה שאליו מגיע הבעל בסופי שבוע נקבע כמקום מגוריהם של הצדדים, יש לדון בנידון דידן, שהרי אין ספק שהאשה עברה בהסכמת הבעל ביום 12/12 להתגורר בבית הוריה ב[מ'], ומאז החל הבעל לחזור בסופי שבוע למקום מגורי האשה ב[מ']. לדבריו, הדבר היה גם נוח לו, שהרי [מ'] קרוב לשפרעם – מקום הקורס. כמו כן, אף שבתחילה עברה האשה למקום מגורי הוריה כדי ללדת בבית החולים "פוריה". אך אין חולק שבהמשך שינה הבעל את כתובת מגוריו לישוב [מ'] וזאת כדי שיתאפשר רישומה על בתם הגדולה בגן באזור זה. הבעל אמנם טען שהסכים לבקשת האשה כדי לרצותה, אך אין ספק שדבר זה מורה על הסכמתו להתגורר באותו אזור לפחות בשנת הלימודים הבאה – תשע"ד. ועיין בזה בשו"ת הר"ן (סימן י"א) שכתב שהיכא שעושה מעשה המוכיח שברצונו להתגורר במקום זה, נקרא בן המקום מיד. לפיכך יש לקבוע שמקום מגוריהם האחרון הוא בישוב [מ']. והנה אף שבפועל האשה התגוררה ב[מ'] רק החל מה12/12 והבעל המשיך להגיע בסופי שבוע ל[מ'] עד ה03/13, שאז אמרה לו האשה שלא יבוא אליה. וזמן זה הוא קצר כארבעה חדשים בלבד – הנה מלבד מה שהבאנו לעיל בשם הר"ן, הרי בלאו הכי לעניין החזקת מקום כמקום מושבו של האדם סגי בגר שם שלושים יום בלבד, וכדאיתא בב"ב (ח, א') ובסנהדרין (קיב, א') שכל ששהה שלושים יום נקרא מיושבי העיר. וה"נ בנידון דידן כיוון שהוי יותר משלושים יום הרי זה נחשב מקום מגוריהם, ובפרט לסברת המהרשד"ם שהבאנו לעיל. והנה אף שהבעל אמר שהתחתנו כדי שיגורו באזור המרכז והוא מיועד להשתבץ במסגרת שירותו במשטרה באזור המרכז ובוודאי שהאמת כטענתו. עם זאת, ברור שתוכניות בני האדם משתנות בהתאם לצרכים ואף אם לפני החתונה חשבו לגור במקום אחד, נסיבות החיים מובילות אנשים לשינויים, ואף ששיבוצו קבוע לאזור המרכז. טעם הדבר, מפני שבתחילת הקורס זו הייתה כוונת המגורים של בני הזוג. אך מסתבר שאם יעתיק מקום מגוריו לאזור אחר, גם שיבוצו היה מועבר למקום אחר. אמנם עתה משקבעו מגוריהם לפחות לעת עתה באזור טבריה, הדבר הקובע את הסמכות השיפוטית הוא מקום מגוריהם האחרון, שכפי שהארכנו הוא ב[מ']. לפיכך יש לקבוע שהסמכות השיפוטית לדון בענייניהם של הצדדים היא של בית הדין הרבני בטבריה. והנה בנידון דידן יש להוסיף טעם נוסף להעביר הדיונים לבית הדין בטבריה. בעת שעברה האשה לטבריה היא הייתה מטופלת בילדה קטנה והייתה בהריון מתקדם. באותה עת התגוררה בבית הורי הבעל, כשהבעל מגיע רק לסופי שבוע ולטענתה לא הייתה לה עזרה מהורי הבעל. עתה משעברה לבית הוריה ב[מ'] והיא מטופלת בשתי בנות קטנות, היא נעזרת רבות בהוריה, והרי האשה טענה שמציאות זו מקשה עליה להידון בנתניה, מפני שאין באפשרותה להשאיר הילדות הקטנות במשך שעות רבות באזור טבריה. והנה בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קי"ג) נשאל באשה שנישאה לבעל ואחר הנישואין נודע לה שהוא חולה במחלת הנפילה, ונשאל המהרי"ט אם יש לכופו להתגרש וגם אם אין מקום לכפותו, האם יכולה לגור בבית אביה כדי שיפרנסנה וידאג לה. וכתב שם המהרי"ט: "וגם אין לעכב על ידה שלא תלך אצל אביה בעיר שהוא דר בה מאחר דלא כייפינן לה לדור עם בעלה עם מי תדור שיהא כבודה יותר מאביה ומי יחוש לה יותר ממנו." וכעין זה בנידון דידן כשהבעל היה בקורס. אין ספק שאין מונעים מהאשה לגור עם הוריה, דמי ידאג לה יותר מהם ואף הבעל הסכים שתעבור להוריה. ובוודאי עתה כשיש משבר ביניהם והיא מטופלת בשתי ילדות ברור שהמדור העדיף לה הוא סמוך להוריה. והרי לא מיירי הכא שקמה ועזבה לבית הוריה, אלא שעברה בהסכמה ועתה חל המשבר. ולפיכך אף ללא האמור לעיל מתקיים בנידון דידן טעם מספיק לאפשר הדיון שלא בבית הדין שיש לו את הסמכות המקומית, וכפי שנכתב בתקנה י(2) לתקנות הדיון וז"ל: "י. משפט בין בני זוג – והנה אף שלשון התקנה "הוגשה תביעה לבית דין שלא כאמור בסעיף קטן (1)", נראה שאין זה מעלה או מוריד אם התביעה הוגשה בבית דין שאין לו סמכות מקומית, או שהתביעה הוגשה בבית דין שיש לו סמכות מקומית והנתבע דורש להעביר הדיון למקום אחר ונותן טעם ראוי, שיש לקבל דבריו, דזיל בתר טעמא דהעיקר הוא הסיבה שבגינה מבקשים לדון בבית הדין שאין לו את הסמכות המקורית. ואם הטעם ראוי יש לקבל בקשתה. ולפיכך נראה לומר שבבני זוג שלפנינו, שהאשה מטופלת בשתי ילדות קטנות וברור שהקושי שלה בהגעה לנתניה עולה על קשייו של הבעל להגיע לטבריה, אף אם הקורס המשטרתי בשפרעם הסתיים וק"ו אם הקורס עדיין ממשיך – ולכן יש לקבל בקשת האשה ולקבוע שהסמכות השיפוטית לדון בעניינם של הצדדים תהיה של בית הדין הרבני בטבריה. לאור האמור, בית הדין מורה למזכירות להעביר התיק לטיפול בית הדין הרבני בטבריה. ניתן ביום ט"ו באב התשע"ג (22/07/2013). הרב שלמה שפירא – אב"ד