תלמוד בבלי מסכת קידושין דף 66.

״שׁוֹרְךָ נִרְבַּע״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן, וְתַנָּא תּוּנָא: וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים – נֶאֱמָן. הַאי ״עַל פִּי עֵד אֶחָד״, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים, הַיְינוּ ״עַל פִּי הַבְּעָלִים״, אֶלָּא לָאו דְּשָׁתֵיק? וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, אִי לָאו דְּקִים לֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ דַּעֲבַד – חוּלִּין בַּעֲזָרָה לָא הֲוָה מַיְיתֵי. אֲבָל ״נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ״ – מֵימָר אָמְרִינַן: הַאי דְּשָׁתֵיק – דְּסָבַר, חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ בִּימֵי טׇהֳרָתוֹ, אֲבָל ״שׁוֹרוֹ נִרְבַּע״ מֵימָר אָמַר: כֹּל השְׁווֹרִים לָאו לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ קָיְימִי, צְרִיכָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה בְּעַד אֶחָד וְשׁוֹתֵק, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמָן. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק. מַאי לָאו אִי מְהֵימַן עֲלָךְ דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא? וְרָבָא: אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפְּקַהּ. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְאָכְלוּ. וְהָיָה שָׁם אֶחָד, אִישׁ לֵץ לֵב רַע וּבְלִיַּעַל, וְאֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ. וּמָה אֶעֱשֶׂה? הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ. הֵקִים לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת, הַנַּח כֶּתֶר כְּהוּנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדִיעִים. וַיְבוּקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא. וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כָּךְ הוּא דִּינָךְ? וּמָה אֶעֱשֶׂה? אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי: רוֹמְסֵם. וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? הֲרֵי כְּרוּכָה וּמוּנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, כָּל הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבוֹא וְיִלְמוֹד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִיָּד נִזְרְקָה בּוֹ מִינוּת, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: תִּינַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מַאי? מִיָּד: וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה, וַיֵּהָרְגוּ כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחְזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁנָהּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״אִישְׁתְּבַאי״ וּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״לָא אִישְׁתְּבַאי״ – מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי! אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד, וְטַעְמָא דְּקָא מַכְחֲשִׁי לֵיהּ בֵּי תְרֵי, הָא לָאו הָכִי מְהֵימַן. וְרָבָא: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי, וְכִדְאָמַר רַב אַחָא בַּר רַב מִנְיוֹמֵי: בְּעֵדֵי הֲזָמָה. הָכָא נָמֵי, בְּעֵדֵי הֲזָמָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שִׁפְחָה הִכְנִיסוּ תַּחְתֶּיהָ. אָמַר רָבָא: