תלמוד בבלי מסכת קידושין דף 79.

– שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ – אֶחָד נוֹתֵן גֵּט, וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה רְשׁוּת לִשְׁלוּחָהּ לְקַדְּשָׁהּ, וְהָלְכָה וְקִדְּשָׁהּ אֶת עַצְמָהּ, אִם שֶׁלָּהּ קָדְמוּ – קִדּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין, וְאִם שֶׁל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ – קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין. וְאִם אֵינָן יוֹדְעִין – שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים לָהּ גֵּט, וְאִם רָצוּ – אֶחָד נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי דִידֵיהּ, מִשּׁוּם דְּגַבְרָא קִים לֵיהּ בְּיוּחֲסִין, אֲבָל אִיתְּתָא דְּלָא קִים לַהּ בְּיוּחֲסִין, אֵימָא לָא נִיהְווֹ קִידּוּשֶׁיהָ קִידּוּשִׁין. וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי דִידַהּ, מִשּׁוּם דְּאִיתְּתָא דָּיְיקָא וּמִינַּסְבָא, אֲבָל אִיהוּ אֵימָא לָא אִיכְפַּת לֵיהּ, צְרִיכָא. אִיתְּמַר: קִידְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּדֶּרֶךְ, וְקִידְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעִיר, וַהֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת. רַב אָמַר: הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם. אֵימַת? אִילֵּימָא בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה, בְּהָא נֵימָא רַב הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ? הַשְׁתָּא הוּא דְּבָגְרָה. אֶלָּא לְאַחַר שִׁשָּׁה, בְּהָא נֵימָא שְׁמוּאֵל: חָיְישִׁינַן לְקִידּוּשֵׁי שְׁנֵיהֶם? וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין נְעָרוֹת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּלְבַד! לָא צְרִיכָא, דְּקַדֵּישׁ בְּהָהוּא יוֹמָא דְּמַשְׁלֵים שִׁשָּׁה. רַב אָמַר: הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ, מִדְּהַשְׁתָּא בּוֹגֶרֶת, בְּצַפְרָא נָמֵי בּוֹגֶרֶת. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: הַשְׁתָּא הוּא דְּאַיְיתַי סִימָנִים. וּשְׁמוּאֵל, מַאי שְׁנָא מִמִּקְוֶה? דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר – כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא טָבַל. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד מִקְוֶה עַל חֶזְקָתוֹ וְאֵימַר לֹא חָסַר! הֲרֵי חָסֵר לְפָנֶיךָ. הָכָא נָמֵי: הֲרֵי בּוֹגֶרֶת לְפָנֶיךָ! הַשְׁתָּא הוּא דִּבְגַרָה. הָתָם נָמֵי: הַשְׁתָּא הוּא דַּחֲסַר! הָתָם תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא חֲדָא לְרֵיעוּתָא. וּשְׁמוּאֵל, מַאי שְׁנָא מֵחָבִית? דְּתַנְיָא: הָיָה בּוֹדֵק אֶת הֶחָבִית לְהַפְרִישׁ עָלֶיהָ תְּרוּמָה וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת חוֹמֶץ – כׇּל שְׁלֹשָׁה יָמִים וַדַּאי, מִיכָּן וְאֵילָךְ – סָפֵק. וְרָמֵינַן חָבִית אַמִּקְוֶה: מַאי שְׁנָא דְּהָכָא וַדַּאי וּמַאי שְׁנָא דְּהָכָא סָפֵק? וְאָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרְיָא: מַאן תְּנָא חָבִית – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּגַבֵּי מִקְוֶה נָמֵי סְפֵיקָא מְשַׁוֵּי. דְּתַנְיָא: כׇּל טְהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – טְמֵאוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טְהוֹרוֹת, בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – תּוֹלִין. אֲבָל לְרַבָּנַן, טֶבֶל לְמַפְרֵעַ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טֶבֶל עַל חֶזְקָתוֹ – וְאֵימַר לֹא נִיתְקַן. אַדְּרַבָּה, הַעֲמֵד יַיִן עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא הֶחְמִיץ! הֲרֵי הֶחְמִיץ לְפָנֶיךָ. הָכָא נָמֵי, הֲרֵי הִיא בּוֹגֶרֶת לְפָנֵינוּ! הַשְׁתָּא הוּא דִּבְגַרָה. הָכָא נָמֵי: הַשְׁתָּא הוּא דְּאַחְמֵיץ! הָתָם תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, הָכָא חֲדָא לְרֵיעוּתָא הוּא דְּאִיכָּא. נֵימָא כְּתַנָּאֵי: