תלמוד בבלי מסכת סוטה דף 44.

מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לְטוּמְאָה. וְתַנָּא תּוּנָא: חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ — טָהוֹר, וְהוּא שֶׁיְּהוּ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁפִּתְחָהּ מִלְּמַעְלָה, אֲבָל פִּתְחָהּ מִן הַצַּד — דִּבְרֵי הַכֹּל אַרְבַּע אַמּוֹת. כְּלַפֵּי לְיָיא?! אַדְּרַבָּה: מִן הַצַּד — מִידְּרִיד וְנָפֵיק, מִלְּמַעְלָה — אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מַאֲהִיל. אֶלָּא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁפִּתְחָהּ מִן הַצַּד, אֲבָל פִּתְחָהּ מִלְּמַעְלָה, אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָנֵי מִילֵּי, חֲצַר הַקֶּבֶר דִּמְסַיְּימָא מְחִיצָתַהּ, אֲבָל מֵת בְּעָלְמָא — תָּפֵיס. ״מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה כּוּ׳״, תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר אֵרַס״, אֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, וְאֶחָד הַמְאָרֵס אֶת הָאַלְמָנָה, וְאֶחָד שׁוֹמֶרֶת יָבָם. וַאֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה אַחִין, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם בַּמִּלְחָמָה — כּוּלָּן חוֹזְרִין. ״לֹא לָקַח״, ״וְלֹא לְקָחָהּ״ — פְּרָט לְאַלְמָנָה לַכֹּהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הָא אָמַר ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ — זֶה הַמִּתְיָירֵא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּבְעוֹל, מָה טַעַם: ״לֹא יִקָּח״ מִשּׁוּם ״לֹא יְחַלֵּל״ — מִשּׁוּם הָכִי אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּבְעוֹל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר בָּנָה״, ״אֲשֶׁר נָטַע״, ״אֲשֶׁר אֵרַשׂ״, לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת, וְיִטַּע כֶּרֶם, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ: ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״. ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ״ — זֶה בַּיִת, ״וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ״ — זֶה כֶּרֶם, ״אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״ — זוֹ אִשָּׁה. דָּבָר אַחֵר: ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ״ — זֶה מִקְרָא, ״וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ״ — זֶה מִשְׁנָה, ״אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״ — זֶה גְּמָרָא. דָּבָר אַחֵר: ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ״ — זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה, ״וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ״ — זֶה גְּמָרָא, ״אַחַר וּבָנִית בֵיתֶךָ״ — אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ״ — זֶה מִקְרָא וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא, ״וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ״ — אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, ״אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ״ — דְּרוֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין: הַבּוֹנֶה בֵּית שַׁעַר כּוּ׳. תָּנָא: אִם הוֹסִיף בּוֹ דִּימוֹס אֶחָד — חוֹזֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַבּוֹנֶה בֵּית לְבֵנִים בַּשָּׁרוֹן — לֹא הָיָה חוֹזֵר. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁמְּחַדְּשִׁין אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין זָזִין מִמְּקוֹמָן: בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ וַחֲנָכוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִשָּׁה חֲדָשָׁה״ — אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה חֲדָשָׁה, אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״ מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִשָּׁה חֲדָשָׁה״? מִי שֶׁחֲדָשָׁה לוֹ, יָצָא מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ שֶׁאֵין חֲדָשָׁה לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא״. יָכוֹל בַּצָּבָא הוּא דְּלֹא יֵצֵא, אֲבָל יַסְפִּיק מַיִם וּמָזוֹן וִיתַקֵּן הַדְּרָכִים — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכׇל דָּבָר״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף הַבּוֹנֶה בַּיִת וְלֹא חֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, אֵרַס אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עָלָיו״ — עָלָיו אִי אַתָּה מַעֲבִיר, אֲבָל אַתָּה מַעֲבִיר עַל אֲחֵרִים. וּמֵאַחַר דִּכְתַב ״לֹא יַעֲבֹר״, ״לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא״ לְמָה לִי? לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. מַתְנִי׳ ״וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְגוֹ׳״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ — כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ — זֶהוּ הַמִּתְיָירֵא מִן הָעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, לְפִיכָךְ תָּלְתָה לוֹ הַתּוֹרָה אֶת כׇּל אֵלּוּ, שֶׁיַּחְזוֹר בִּגְלָלָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין — הֲרֵי הוּא הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב. ״וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם״. וּבַעֲקֵיבוֹ שֶׁל עָם מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכׇל הַמְבַקֵּשׁ לַחְזוֹר — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו.