פתחי תשובה על חושן משפט 306
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
האומנים. עבה"ט עד ולפע"ד אפי' עושה המלאכה בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר כו'. וע' בספר מחנה אפרים ה' שומרים סי' ע"א דמתחלה עלה בדעתו כדברי הש"ך דלמאי דקיי"ל דשוכר כש"ש הואיל ולהנאתו הוא אצלו ה"נ באומן אפי' עושה המלאכה בבית בע"ה חייב כש"ש שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו לעשות מלאכה וליטול שכר ולפ"ז יראה דה"ה בשכיר יום דהוי שומר שכר. ושוב כ' אבל רש"י ז"ל פי' במתניתין כל האומנים קבלנים המקבלים עליהן לעשות מלאכה בבתיהם ע"כ. ולכאורה ק' דאמאי לא פי' בסתמא בין באומן בין בשכיר העוש' אצל בע"ה כו' אשר ע"כ נ"ל דאין האומן נעשה ש"ש אלא בעושה מלאכ' אצלו דהואיל ולהנאתו הוא אצלו גמר נפשיה לשמרו מגו"א דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו אבל בעושה אצל בע"ה ואינו עומד אצלו ברשותו לא וכן מוכח מפרש"י שכתב ואומן דמי לשוכר של הנאת שכר אומנתו היא אצלו ומשמע דאם עושה מלאכה אצל בע"ה לא חשיב ש"ש דלאו משום הנאתו קאי שם דבלא"ה ברשותיה דבע"ה הוו קאי ועומד ונראה דלא מבעיא דכה"ג לא הוי ש"ש אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי וכמ"ש הב"ח דהא לא סילקו הבעלי' שמירתן כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי בביתו ולתקנו שם וסתם שמירה הוי כשמסלקים הבעלים החפץ מרשותם לרשות הנפקד והכי איתא במכילתא עכ"ד וזה מכוון לדעת הסמ"ע. וכתב עוד וז"ל ולכאורה הי' נראה דלפי מאי דקיי"ל דשוכר כש"ש תו אין צריכין לחייבו לאומן משום דתפיס ליה אאגריה אלא אפי' בלאו האי טעמא וכגון שהקדים לו שכרו דתו לא שייך לומר דתפיס ליה אאגריה אפ"ה חייב כש"ש כיון שמשתכר במה שהוא עומד אצלו אבל ראיתי להראב"ן בתשו' שכל שהקדים לו שכרו אינו כש"ש וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דטעמו של אומן אינו אלא משום דתפיס ליה אאגריה וכן כתב בשאלתות דר"א גאון ז"ל (פ' ויצא) וכ"כ הנ"י יע"ש אבל כל היכא דלא שייך האי טעמא ה"ז פטור מדין ש"ש ול"ד לשוכר דשוכר שאני שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו הוא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה משא"כ באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו עומד אצלו דאין זה מטי ליה הנאה כשעומד ברשותו יותר משאם היה עומד ברשות בעלים והיה עושה מלאכתו אצלם והא דמדמה לי' תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ היכי פוטר ר"מ לשוכר דיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט כו' עכ"ל ע"ש וע' בתשובת גליא מסכת ר"ס י"ג בעובדא דבע"ג שקיבל שכירתו מקודם שנסע כ' בפשיטות דגם באומן שקיבל תשלום פעולתו מקודם הוי ש"ש משום דעיקר הטעם גבי אומן כמו גבי שוכר בההיא הנאה דשביק לאחריני ואוגיד לדידי' כו' ע"ש. וכפי הנרא' נעלם ממנו דברי מחנה אפרי' הנ"ל. אמנה אף לפ"ד מח"א הנ"ל נראה לחלק דדוקא גבי אומן אינו כש"ש באם הקדים לו שכרו מטעם שכ' דלא חשיב שלהנאתו עומד אצלו שהרי הי' יכול לעשות המלאכ' בבית בע"ה אבל גבי בעל עגלה שכל אומנתו להוליך הסחורה על עגלה שלו ממקום למקום וע"י זה משתכר בודאי דחשיב שלהנאתו עומד אצלו כמו גבי שוכר ולכן הוי כש"ש גם בהקדים לו שכרו כ"נ פשוט שוב ראיתי בתשובת באר יצחק סי' ו' תשו' ארוכ' בענין זה (ומ"ש שם בריש דבריו יש לדון גבי בע"ג דאף בלא הקדים לו שכרו ג"כ לא הוי כש"ש כו' ע' בנ"צ מ"ש בזה) וכתב שם לדחות דברי מח"א הנ"ל במה שמחלק בין אומן לשוכר ומסיק לדינא דודאי גבי בע"ג חייב לכ"ע בדין ש"ש אף שהקדימו לו שכרו כדמוכח מהא דב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן וברש"י שם בד"ה אגרייהו אכן באומן ממש אם הקדימו לו שכרו אחר שמשך החפץ פשוט ג"כ דחייב כדין ש"ש אך אם הקדימו לו שכרו קודם שמשך החפץ יש להסתפק בזה אי הוי כש"ש עש"ה. וע' בתשובת חוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור השני סימן ל' שנסתפק השואל בהא דקיי"ל דאומן הוי ש"ש אפשר ואם נתן כלי לאומן כדי לראות צורתו ולעשות לו כלי אחר כמותו לא הוי אלא כמו פקדון דאינו אלא ש"ח. והשיב לו דז"א כי אילו לא היה מראה לאומן הכלי צא היה יודע לעשות אחר כמותו נמצא השכר שקבל בעשיית הכלי היא בשביל הכלי ההוא שנתן לו וא"כ הוה ליה החפץ ההוא כמו החפץ עצמו שנוטל שכר על עשייתו ונמצא זה וזה שוין והוי ש"ש כל זמן שלא הודיע האומן לבעלי הכלי שכבר ציור בדעתו ציור הכלי ההוא ואינו צריך לו עוד אך לאחר שהודיעו שאינו צריך לו עוד לראות בו אם אח"כ הניחו בידו מההיא שעתא לא הוי אלא ש"ח כדקיי"ל בגמרתיו ע"ש.
שיש מי שחולק. עבה"ט ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' י"ש סק"ו:
נראה עיקר. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשובת חו"י סי' ס"ד מ"ש בזה: