סיכום
תובע הוא בעל צאן שנתן לנתבע (מתווך ערבי) חמישה טלאים, גדי ותיש למכירה. הנתבע מכר את חמישת הטלאים ב-90 דינר, אך הגדי והתיש מתו כעבור ימים אחדים. התובע טוען כי הנתבע פעל בפשיעה שכן האכיל את החיות בשעורה בכמות מופרזת, בעוד שהצאן של התובע ניזון ממרעה בלבד. הנתבע טען כי לא ידע מה התפריט של הצאן, ביצע את הפעולה כטובה ללא תשלום. בית הדין קבע כי אין להטיל חיוב על הנתבע בגין מוות שני הגדיים, בנימוק כי לנכרי אין דיני שומרים בתורה, וחוקי השמירה לא חלים עליו בחוקי התורה.
עובדות
בעל צאן נתן לנתבע (מתווך ערבי) חמישה טלאים, גדי ותיש למכירה. הסכימו על מחיר של 90 דינר לחמישת הטלאים. הנתבע מכר את הטלאים בחמישי, אך הגדי והתיש מתו ביום ראשון. התובע טען כי הגדיים מתו עקב אכילה מופרזת של שעורה, בעוד שצאנו מתובל בממרעה בלבד. הנתבע טען כי לא ידע מה התפריט של צאן התובע, היות שהוא משמור צאן שלו בבית בשעורה, וביצע את הכל כטובה ללא תשלום. כאשר התקשר לתובע בבוקר כדי להתיעץ בו, אמר לו התובע שהיא לזבל.
החלטה
בית הדין קבע כי אין לחייב את הנתבע בתשלום בגין מוות שני הגדיים. ההכרעה התבססה על שני נימוקים עיקריים: (1) סתירה בטענות התובע - טען כי הנתבע ידע שצאנו ניזון ממרעה בלבד, אך מצד שני התובע היה חייב ליידע את הנתבע על צרכים מיוחדים של הצאן, ולא הוכחה פשיעה בהירה של הנתבע; (2) חוקי השמירה של התורה לא חלים על נכרי - לפי הרמב"ם ושו"ע, דיני שמירה וחיוביהם לפי התורה חלים רק בתוך עם ישראל, ולנתבע שהוא נכרי אין התחייבות על פי תורה.
נימוקים
בית הדין ניתח את המקרה בשלושה שלבים: ראשית, בירור האם הייתה פשיעה מצד הנתבע בכך שלא בדק את תפריט האוכל של הגדיים. בית הדין מצא כי קיימת סתירה בין טענות התובע - הוא טען כי הנתבע ידע שצאנו הוא צאן מרעה, אך הנתבע טען שלא ידע זאת. בפירוש הגמרא בבא מציעא (מב, ב) דבר כזה צריך שומר שכר לבדוק, אך במקרה זה התובע היה צריך להודיע לנתבע על צרכיו המיוחדים. שנית, בית הדין הדגיש כי הנתבע טען שעשה הכל כטובה ללא תשלום, ממילא אין עליו דין של שומר שכר. שלישית, ובעיקר - בית הדין פסק כי לפי הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ב) ומחבר שו"ע (חושן משפט ס' שא סע' ט'), דיני שמירה וחיוביהם לפי התורה חלים רק בתוך עם ישראל. למרות קיומה של מחלוקת בין הרמב"ם לרמ"א בדבר חיוב שומר בפשיעה, הרמ"א סבור שהשומר פטור, וזה גם הדין כאן - אין חיוב על הנתבע (נכרי).
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:281 בעלי חיים למכירה שמתו בידי מתווך ערבי התובע : א, בעל הצאן הנתבע : ב, ערבי המתווך בין בעל הצאן לקונים עובדות וטענות לפני כשנה היו לי חמישה טלאים ותיש וגדי למכירה, ודברתי עם ע' והוא אמר לי שמ' יקנה, ואם לא אזי הוא ימכור אותם בשוק. שלחתי את הצאן עם ע', הוא פעל בתור שליח שלי. ביום שישי התקשר ע' שיש לו קונה לחמישה הטלאים בתשעים דינר. הסכמתי למחיר למרות שהיה נמוך כי הייתי לחוץ לכסף. את הגדי והתיש לא מכר, וביום ראשון הודיע שהם מתו. מצבם הבריאותי היה תקין, לדעתי יש פשיעה מצידו כי הם מתו מאכילה מופרזת של שעורה. ע' ידע שהצאן שלי ניזון ממרעה, ויש שלבים כדי להאכיל אותם בשעורה, כמו כן מקובל כשמוכרים צאן תמיד נשאר חלק מהסכום ביד המוכר (המחזיק). טענות הנתבע (ע', ע"י מתורגמן) ביום המכירה מכרתי רק 5 טלאים ואת השנים הנותרים לא מכרתי כי היו כחושים, הם באמת אכלו שעורה וכתוצאה מכך נוצרה להם בעיה, אני לא לוקח הצאן למרעה, אלא נותן להם אוכל בבית. לא ידעתי מה התפריט של צאן י', ולכן שמתי אותם ביחד עם הצאן שלי, ביום הראשון התקשרתי לי' מה לעשות עם אלה שמתו וי' אמר לזרוק לזבל. שאלה: האם ע' קבל תשלום עבור הטיפול? תשובה: אני עשיתי בתור טובה ללא תשלום. מכרתי רק בתשעים דינר ולא יותר ומ' העיד על זה. ע"כ עיקר הטענות. הצדדים חתמו על שטר בוררות. בירור הדין א. עלינו לברר האם הייתה פשיעה מצד ע' שלא בדק את תפריט האוכל של הגדי והתיש. ב. אם נאמר שהיתה פשיעה האם במציאות המתוארת בטענות יש חיוב תשלומים כשהיתה פשיעה? יש בפנינו סתירה בין טענות התובע שטוען שע' ידע שהצאן של התובע הוא צאן מרעה ואינו מסוגל לאכול שעורה באופן חופשי, לבין טענת ע' שטען שלא ידע שהגדיים הם צאן מרעה. לכן, מספק לא ניתן לומר שע' פשע שלא שם לב מה שהגדיים אוכלים. אמנם יש בתלמוד (ב"מ מב, ב) סוגיה בה מובא שמסרו שור לרועה ולא היו לו שיניים, ולכן הוא לא אכל וכתוצאה מכך מת. על כך אומרת הגמרא: היות והרועה הוא שומר שכר היה צריך לבדוק אם הבהמה אוכלת. המקרה בגמרא לא דומה למקרה שלנו כלל. כאן הגדיים אכלו כמו כל הצאן של ע' ולטענתו לא ידע שהאוכל הזה לא מתאים להם בכמות מופרזת, וכאן היתה צריכה להיות תביעה לתובע שהיה צריך להגיד לע' מה הגדיים אוכלים. מה גם שלפי דברי ע' הוא עשה הכל בחינם ולא קיבל תשלום וממילא אין עליו דין שומר שכר. וכעת ניגש לברור השאלה השניה, אם נאמר שהיתה פשיעה האם הוא חייב בתשלומים , הנה הרמב"ם (בהלכות שכירות פ"ב) ומחבר שו"ע (ח"מ ס' ש"א סע' ט') פוסקים שדיני שמירה וחיוביהם לפי התורה הם רק בתוך עם ישראל, ואם מדובר במי שהוא מעם אחר, אם אין התחייבות מפורשת לא חלים עליו דני שמירה. המחבר עוסק במקרה שהשומר הוא ישראל, ואילו הסמ"ע (ס"ק י"ב) מדבר על מקרה שהשומר הוא אינו יהודי. ולכן בנידון דידן לא חלים דיני שומרים לחיוב תשלומים. אומנם יש מחלוקת בתחילת הסימן בין המחבר והרמ"א בכל אותם המקרים שהתורה מיעטה מדין שומרים אם חייב כשפשע בהם, לדעת הרמב"ם חייב והרמ"א מכריע שלא, אם כן בנידון שלפנינו, גם אם נאמר שהיתה פשיעה מצד השומר הלא לרמ"א הוא פטור, ומה גם שלפי הבירור שלמעלה לטענת הנתבע לא היתה פשיעה מצידו. פסק הדין: אין לחייב את ע' במיתת שני הגדיים. אני מקוה שהצדדים יבינו את רוח הדברים והאמת והשלום אהבו. בכבוד רב, הרב דב ליאור ראש הישיבה ורב העיר נושאים בית דין - סדרי דין > בית דין > הרכב בית הדין > דיין יחיד > דיין יחיד בית דין - סדרי דין > סדרי דין > טענות > הכרעה בין טענות > הכרעה בין טענות סתומות בלי ראיות חוב (הלוואה) - חוזה (הסכם/התחייבות) > חוב (הלוואה) > טענות הגנה של החייב > הכחשה > כנגד טענת "ידעת ממה ניזון צאן הפקדון" נכרי > פקדון בנכרי > אם יש לנכרי דיני שומר של התורה אם חייב בפשיעה שומרים - שכירות > פקדון > אחריות השומר > בפשיעה > סוגי פשיעה > אי בדיקה אם לשור יש שיניים ואוכל אחריות השומר > בפשיעה > סוגי פשיעה > אי בדיקת המזון המתאים כשהבהמה אוכלת את המזון המוגש לה מהימנות שומר בטענותיו > שלא ידע ממה ניזון צאן הפקדון אחריות המפקיד > לידע את השומר על צרכים מיוחדים של הפקדון מקורות בבלי בבא מציעא דף מב עמוד ב רמב"ם הלכות שכירות פרק ב הלכה א שולחן ערוך חושן משפט רצא-שב - הלכות פקדון סימן שא סעיף ט