פתחי תשובה על חושן משפט 346
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
עצמם ולא שליח. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קס"ח בג' שותפין שיש להם (פאבריק) מחומץ בעיר אחרת ושלשתן עוסקים בקניות הצריכים לזה ורגילין לשלוח בניהם לשם להשגיח ולפקח על עסק ההוא ויהי היום שבו הבנים לאבותם על ימי החג וצרור השותפות ביד א' מהם ואחר החג בחרו לשלוח רק א' מהם אל (הפאבריק) ומסר זה צרור השותפות ליד זה שנסע לשם וישם את הכסף בתפיסה שלו עם מעותיו של עצמו ושמהו בכיס התפור בבתי שוקים שלו ובדרך אבד כל המעות והוא כעין פשיעה שדרך לצרור מעות בכיס התפור בבגד שעל החזה בבתי נפש ולא בבתי שוקים שעשויים ליפול ברדתו מן העגלה ע"כ אין השותפים רוצים לישא בעול ההפסד ההוא רק יהיה על אבי הבן הלז לבדו ונסתפק הרב השואל אם יש לפוטרו מטעם פשיעה בבעלים כמבואר סימן קע"ו ס"ח או י"ל כיון דהבנים שלוחים דאביהם הם ה"ל כמו אמר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי דפליגי רי"ף ורמ"ה אי שלוחו כמותו או לא. או אפשר בנים אפילו גדולים הסמוכים על שלחן אביהם ה"ל ידם כיד אביהם ולכ"ע הוי שאלה בבעלים ופטור אפי' מפשיעה וא"כ ההפסד לשותפות שוה בשוה. והשיב הנה בודאי אי א' מהאבות פשע ונאבד ממנו היינו צריכים לפלפל אם נאמר מה שבניהם של ב' שותפי' האחרים עמו למלאכה אם הבנים הוו כבעליו עמו או לא. אך האבות לא פשעו רק השליח פשע היינו הבן וא"כ לו יהא שהאב שומר שכר בלי בעליו עמו ומסר בעצמו הפקדון לבנו הגדול ופשע ונאבד פטור האב שכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו מפקיד והבן מחוייב לשלם והבן אינו שותף ואינו בעלים ולא שאולים זה לזה כי כל א' שלוחו של אביו וכל הפושע מהם צריך לשלם והאב פטור אך אם אין לבן לשלם פליגי (בסימן רצ"א סכ"ד בהגה) והרא"ש ס"ל דחייב האב לשלם אך בנד"ז מודה הרא"ש דהאב פטור עד שיהיה לבן משל עצמו וישלם דהרי כ' הש"ך שם דאם ידוע שאינו משמר בעצמו פטור מכ"ש הכא שהאבות עצמם מסרו לבניהם והבנים מסרו זל"ז המעות הנ"ל ובודאי אי לא היה הבן פושע יהיה פטור מטעם ש"ח שפטור באבידה אז היה האב שהוא ש"ש חייב ולזה נתכוון הש"ך שם ס"ק ל"ח ומבואר בשו"ת ד"ר שם אבל השתא שפשע והבן חייב פטור האב כנ"ל פשוט. ואפילו אם היה נאבד מאחד מהאבות ע"י פשיעה נ"ל בנדון שלפנינו נמי היה פטור אפילו אי נימא באמר לשלוחו אשאל עם פרתי אין שלוחו כמותו הכא הלא הם בעצמם גם כן עוסקים במקומם בעסק השותפות כו' ועוד נ"ל דאפילו השליכו כל יהבם על בניהם מ"מ פטורים ואין זה בכלל אימר לשלוחו השאיל לי עם פרתי דודאי מי שמשאיל עצמו עם פרתו ושוב שולח במקומו שליח ונתפייס בעה"ב בשלוחו של זה להיות במקומו בזה לא מבעיא בש"ס אי שלוחו כמותו דאפילו אם בעליו עמו ממעט שלוחו מכל מקום הא השתעבד עצמו להשאל עם פרתו ושוב השתדל להמציא שליח במקומו וזה ההשתדלות להמציא שליח לא גרע מהשקיני מים אך אבעיא בש"ס כשלא נכנס כלל בשעבוד להשואל אלא השאילו פרתו והשאיל אחר עם הפרה כו' והכא האבות נתפייסו זע"ז מה שעליהם לעשות יעשו בניהם במקומם אין זה בגדר השאל לו עם פרתי וזה ברור בעזה"י. אמנם אי הוה אמרו לבנייהו השאלו לנו עם פרתינו הוה ספיקא דדינא ככל שליח ואינו יכול להוציא מיד המוחזק דמ"ש הרב השואל דאפשר דיד בן הסמוך על שלחן אביו כיד אביו וא"כ דומה למה דאמרינן יד עבד כיד רבו ליתא דהרי"ף מוסיף יד עבד כיד רבו דעבדו כגופו דמי כו' מ"מ לנדון שלפנינו אין נפקותא כי לענ"ד חייבי' כל השותפים הללו בהפסד ההיא (ר"ל לעת עתה אבל כשיהיה לבן הנ"ל ממון עצמו יהא חייב לשלם להם חלקם וכמ"ש לעיל) אך טוב לבצוע הריב אם אפשר ואם לאו יגמור הדין כנ"ל עכ"ד ע"ש:
ויש חולקין עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קע"ז באחד ששכר סוס משמעון ושכר ג"כ אביו של שמעון לילך עמו להראות לו הדרך ופסק עמו כמה שכירות יתן לו ובשעה שהשכיר לו אמר לו בפי' שלכך מוזיל גביה בשכירות לפי שאביו הולך עמו וישגיח על הסוס ובחזירתו נעשה הסוס פסח קצת ורצה להניחו בדרך ואמר לו אביו של בעל הסוס שירכב עליו לביתו כי אין זה מזיק לסוס כלל וכשבא לביתו חלה הסוס מאד ותבעו בעל הסוס שפשע שלא היה לו לרכוב עליו אחר שנעשה פסח. והשיב לכאורה נראה לחייב השוכר דזו היא פשיעה גמורה כמבואר בסי' ש"ט ס"ג בהגה ובסמ"ע שם וגם אין לפוטרו מטעם פשיעה בבעלים דאביו של בעל הסוס הוי כשלוחו ויש מחלוקת אי אמרינן בזה שלוחו כמותו ומספיקא לא מפקינן ממונא. זה אינו דבנ"ד לא היה אביו שלוחו של בנו ורק בא בשכרו ולא שויא שליח כלל ואדרבה מצינו בקדושין דף מ"ה דכל אפשר לומר דלא שויא לאביו שליח אמרינן כו' בם יש לזכות להשוכר מצד אחר כיון שאמר המשכיר שלכך מוזיל גביה לפי שאביו הולך עמו וישגיח על הסוס הרי שסמך על אביו. וכיון שאביו צוה לו לרכוב על הסוס שאין כאן היזק להסוס. א"כ לא פשע השוכר כלל ופטור ע"ש. ושם בשבו"י ח"ג סימן קע"ז במי שמסר לאחר שט"ח שיקח המעות מהלוה ולהביא לו וצוה לו המשלח שאם יהיה חשש אחריות בדרך שישכור עוד יהודי הדר שם לילך עמו וכן עשה ואח"כ נאבד המעות בדרך אם יש לחייבו לשלם כדין שומר שכר או לא. והשיב לא ידעתי מאי מספקא לך מהיכי תיתי לפוטרו אם מחמת שצוה שאם יהיה חשש אחריות שיקח עוד יהודי הדר שם בשכירות וכתב הרמ"א בסימן שמ"ו דיש חולקין ואומרים דשלוחו כמותו והוי שאלה בבעלים זה אינו כיון שהוא עצמו לא דבר עם השליח עצמו רק שצוה לו שישכור יהודי א' דלא הוי שלוחו ממש. בזה לית מאן דפליג דלא הוי שאילה בבעלים כו' גם אין לפוטרו מכח תקנת חכמים כדאיתא פרק האומנין ובח"מ סימן ד"ש גבי חבית ה"נ נימא אין לך מעביר מעות ממקום למקום זה אינו דדוקא גבי חבית שהיא מלאכה כבידה ונעשה ע"פ הרוב ע"י עניית והיזק זה מצוי תקנו חכמים לפוטרו אבל בשאר ש"ש ודאי לא עשו תקנת חכמים לפוטרו מגנבה ואבידה שחייב ע"פ דת התורה גם אין לפוטרו מטעם דאין דין שומרים בשטרות דהא אנו לא מחייבים אותו בשביל שלא שמר שטרו דהא שמרו כראוי וקיבל דמים אך על הדמים נעשה ש"ש לכן נ"ל דחייב לשלם כדין שומר שכר עכ"ד ע"ש:
ונשאל לו אחד מהם כו' ה"ז ספק. עיין בטור שכתב וז"ל שאל משני שותפין ונשאל לו אחד מהן מבעיא לן אי הוי בחלק שכ אותו שנשאל לו שאלה בבעלים או לא כו' עכ"ל ומשמע דבאידך פלגא פשיטא שחייב השואל לשותף השני וכ"כ בפרישה. אמנם מלשון הש"ע שהוא ג"כ לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות שאלה דמסיים לפיכך אם מתה אינו משלם משמע דקאי ג"כ אהך בבא דאינו משלם כלום וכבר תמה בזה בנ"י שם בסוגיא הנ"ל וכתב דאפשר דמשום הך בבא דשותפין ששאלו נקט הרמב"ם ז"ל אינו משלם משום דסליק מיניה וממילא נמי בהאיך דשאל מן השותפין אינו פטור אלא מפלגא ע"ש וכ"כ במל"מ שם הלכה ז' דבדברי הרמב"ם ז"ל אין הכרע אי פטור מכל הפרה דאולי קאי למאי דסליק דהיינו שותפין ששאלו כו' ע"ש. גם בש"מ שם כתב בפשיטות דאין הספק אלא בפלגא של אותו שנשאל לו אבל בפלגא דאחר שלא נשאל לו ליכא ספיקא דודאי חייב לשלם לו ע"ש. ועיין בקצה"ח שכתב ונראה דשותף דידיה אינו נוטל כלום בפלגא דמשלם כיון דהפטור בא מחמת זה שנשאל לו אין שותף חבירו מפסיד על ידו ונוטל חלקו משלם ואע"ג דבחוב מקולקל מה שגבו חולקין בשוה הכא כיון שהתורה פטרה אותו מחלק השותף שנשאל לו גובה זה שלא נשאל לו חלקו משלם ואידך אינו נוטל כלום מחלקו. וכתב עוד וכן באידך אבעיא שותפין ששאלו נמי אין הספק אלא בהאי פלגא דשייליה אבל פלגא דחבריה ודאי חייב וכ"כ בנ"י שם וכן נראה מדברי הטור ע"ש ועיין בספר דברי משפט מ"ש בזה: