מהותה של החלטה סופית המקימה זכות ערעור והשיקולים במתן הרשות ובקביעת ערובה לשמיעת ערעור

לפניי תגובת המשיבה לערעור. לטענת המשיבה ההחלטה נשואת הערעור אינה החלטה המקימה זכות ערעור אלא לכל היותר החלטה המאפשרת קבלת רשות ערעור, את זו לטעמה אין ליתן בין השאר משום שהערעור הוגש לאחר המועד הקצוב לבקשת רשות ערעור. טענה זו יש לדחות: הצדדיםאומנם ממשיכים להתדיין בבית הדין האזוריאלא שהחלטתו של בית הדין שבעטיה הוגש הערעור והעוסקת בנקודה ספציפיתשל פרשנות ההסכםהיא החלטה סופיתואף כוללת הוראהאופרטיבית. הדברים ברורים מגופה של ההחלטה, אולם למען הסר ספק ונוכח טענת המשיבה כי בבית דין קמא קבוע דיון נוסף בעניינם של הצדדים פניתי לבחינת עניינו של דיון זה כפי שהוא מתועד בתיק בית דין קמא, ומתברר אפוא שבית דין קמא אף הדגישבהחלטתו שבה קבע את הדיון הנוסף וכתב (ההדגשות אינן במקור): לפנינו תגובת המבקשת באשר לשהותה בדירה וכן בקשתה באשר לאכיפת ההסכם. ייקבע מועד דיון בתביעה בפני הרכב מלא […] ברםהדיון יתקיים בהתאם למה שכבר נפסקבמסגרת החלטת בית הדין מיום ב' באדר תש"ף (27.2.20), ככל שלא תשונה על ידי ערכאה גבוהה יותר. בדיון שיתקייםבית הדין לא יאות לקבל טענות לביטול או שינוי ההחלטההנ"ל, ואם כך יארע, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט בשל הטרחת המערכת לחינם. אעירכבר עתהכי אמירתו זושל בית דין קמאתמוהה קמעא בעיניי. ברי כילא בכל טענהלביטול או שינוי החלטה קודמתיש ממש, אך תקנות הדיוןמאפשרותבמקרים מסוימים לבקשמבית הדיןעיון נוסףבהחלטתו,ולפלא כיצד קובע בית הדין מראשכילאישמע טענותאו בקשות בעניין זה –בלי שידע את מהותןובלי שיבחן אם יש בהן כדי לשנות את קביעתו. ראוי היה כי בית הדין יבהיר כי בקשות לסתירת הדין ולעיון מחדש בהחלטה ייבחנו אך ורק אם יעמדו בדרישות שבתקנות הדיון ואזי יכול הוא אף להבהיר מראש כי אם יוגשו בקשות שלא יעמדו בדרישות אלה ויטריחו את בית הדין בכדי, יישקל חיוב בהוצאות.אפשר היה גם שבית הדיןיאמר כי ישקול חיוב בהוצאות אם הטענותשבבקשות כאלה לגופןיהיו טענות סרק(בלי קשר לשאלה אם יהיו נחזות כעומדות בדרישות התקנות ואם לאו),אך קביעה מראש כיטענות כאלה או אחרותלא יישמעוואף בצירוף התראה כי אם ייטענו – יחייב בית הדין בהוצאות –אינה דרך המלךבהתנהלותו של בית דיןולכאורה אינה תואמת גם את המתינות בדיןהמצופה מדייניםואת הזהירות היתרההמצופהבעניין חיובי הוצאותמשפט בכלל ובערכאה קמא בפרט,חיוב שעל פי דין תורהאומנםאיןהדלתנעולה בפניו לגמרי, אבל גם ודאי אינהפתוחה לרווחה. הדברים יפים שבעתייםבעניין כעניינה של ההחלטהנשואת הערעור שבה קבע בית הדין קביעהבדרך של פשרה שבעל כורחםשלבעליהדין, על פי המבואר בחושן משפט סימן יב, בנוגע לדבר שאינו יכול להתברר בראיות. לאמור: הכרעת בית הדין לא נשענה על ראיותיו של אחד הצדדים לצדקתו אלא על ההנחה כי לאיש מהם אין ראיות, ובנסיבות אלה עוד יותר מכרגיל ראויה להישמע טענתו של מי מהצדדים שיאמר כי יש בידו ראיות. אם הדיין האומר "יודע אני להכריע בראיות" נדרש לעיתים לשקול את דעתו שנית, על אחת כמה וכמה שדיין האומר "איני יודע משום שלא הובאו לפניי די ראיות" נדרש לבחון שמא יש דבר או חצי דבר בראיות שמבקש אחד הצדדים להביא. מכל מקום בית דין קמאמצידו ודאיראה את קביעתוכסופית, כאמור מדובר בהחלטה אופרטיבית ושלגבי האמור בה, אף ללא הבהרה נוספת, ברי כי היא החלטה המסיימת את העניין ואין כל נפקות בהמשך התדיינותם של הצדדים בעניינים נוספים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי ההחלטה מקימה זכות לערעור. ונוסיף עוד:אף לו לא הייתה ההחלטה מקימה זכות לערעור היה מן הנכון ליתן את רשותהערעורואף לשקול את נתינתה גם לאחר המועד הקבוע בתקנות לבקשת רשות זו, ואף זאת בעיקר מן הטעם דלעיל:כשבית הדין מקבל הכרעההלכתית או משפטית על בסיס העובדות שלפניוהחזקה ראשונית ונקודת מוצא היא שבית הדין צודק בקביעותיו. אכן ניתנה רשות ערעור אךעלהמערערעל דרך כלללהרים נטל כבד יחסית של ראיה, ואףבמישור הפרוצדורלי "אין לך בו אלאחידושו"לרבות בנוגע למגבלות ולמועדים שבתקנות.אךכשבית דיןקמא עצמוקבע כי אין הדבריכול להתברר– ובוודאי משקבע גם כי לא יסכים לבחון את עמדתו שנית –ודאי שמן הראוילאפשר את בחינת הדבריםשניתבידי בית הדין הגדול, שמא יהיה כוחו יפהושמא בו יתבררו הדברים. בנסיבות אלההיה מקוםאף לקבוע דיון בערעור בלי להתנותו בהפקדת ערובהלהוצאות המשפט ככל שיידחה הערעור,והדברים אמורים במשנה תוקף כשהסכום המוטל על כף המאזניים אינו גדוליחסית – בית הדין מצידו מחויב לדון בדין פרוטה כבדין מאה, ואילו מצידם של בעלי הדין – קביעתערובה משמעותיתכשהסכום מושא פסק הדין אינו גדולקרובה להוות חסימה של זכותהערעוראף אם אין מדובר בערעור סרק, לפחות כל עוד אפשר להניח שהזכייה בערעור אינה ודאית וכי אף המערער – גם אם אומנם מאמין הוא בצדקתו – אינו בטוח מראש בזכייתו. עם זאת אין אנו יכולים לשלול לגמריאת האפשרותשאכן מדובר בערעורשיתברר כערעור סרק, המשיבה גם היא העלתה טענות בתשובתה – אף לגופם של דברים – ומן הסתם אף היא תטען עוד בדיון. על כן ובהתאם למדיניות הכללית של קביעת ערובה מסוימת להוצאות המשמשת גם כהרתעה מערעורי סרק,ובהתחשב באיזוןעםכל הנ"לאני מוצא לנכון להעמיד את הערובהשתידרשעל עשרה אחוזים מהסכום שעליו מערער המערער. הצדדים היו חלוקים ביניהם על סך של 25,000 ש"ח (היינו בשאלה אם יש לקזז ממחיר חלקו של המערער בנכס המשותף 25,000 ש"ח או 50,000 ש"ח) ובית דין קמא קבע פשרה, בעל כורחם של הצדדים כאמור, שאותה העמיד על "האמצע" היינו 12,500 ש"ח שאת קיזוזם מבקש המערער לבטל. נוכח האמור אני קובע כי הערעור יישמע בכפוף להפקדת ערובה להוצאות המשפט בסך של1,250 ש"חשאותם יפקיד המערער בקופת בית הדין בתוך חמישהעשר יום ממועד חתימת החלטה זו. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם האישיים של הצדדים. ניתן ביום ט"ו בסיוון התש"ף (7.6.2020). הרב יעקב זמיר