סיכום
בעלת עסק לעיצוב אירועים תבעה זוג שכר ממנה מקרמה לחופה שלהם, והיא נגנבה. התובעת דרשה פיצוי של 12,000 ש"ח הכולל שווי המקרמה (4,700 ש"ח) ומניעת רווח של 4 חודשים. הנתבעים הציעו לשלם 2,500 ש"ח על בסיס מחיר השוק. בית הדין קבע כי הערך הכלכלי נקבע לפי מחיר השוק (2,500-3,000 ש"ח) ולא לפי הערך האישי-אמנותי שהתובעת ייחסה ליצירה. בנוסף, בית הדין פסק כי לא ניתן לחייב בגין מניעת רווחים עתידיים, אלא רק בשווי בשעת הנזק. השוכרים נחשבים כשומרים האחראים לגניבה ואבידה, אך אינם חייבים ברווחים שנמנעו. בפשרה הקרובה לדין, הנתבעים חויבו לשלם 4,200 ש"ח.
עובדות
התובעת היא בעלת עסק לעיצוב אירועים שהשכירה מקרמה לחופה תמורת 450 ש"ח. המקרמה נגנבה לאחר החתונה (30.8.21), והנתבעים הודיעו על הגניבה ב-17.9.21. התובעת העריכה את שווי המקרמה ב-4,700 ש"ח (50 שעות עבודה × 50-60 ש"ח + חומרים 700 ש"ח + רווח 1,000 ש"ח). הנתבעים הציעו לשלם 2,500 ש"ח על בסיס מחיר השוק ומצאו מי שיכול לייצר מקרמה דומה באותו מחיר תוך 3 ימים. התובעת סירבה להצעה בטענה שהיא לאחר לידה ואינה יכולה לעבוד פיזית, ושהיא לא מוכנה להשכיר מקרמה שאינו מעשה ידיה.
החלטה
בית הדין קבע כי הערך הכלכלי של המקרמה נקבע לפי מחיר השוק (2,500-3,000 ש"ח) ולא לפי הערך האישי-אמנותי של היוצרת. בית הדין פסק כי לא ניתן לחייב בגין מניעת רווחים עתידיים, אלא רק בשווי בשעת הנזק. השוכרים נחשבים כשומרים מהסוג של שומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, אך אינם חייבים ברווחים שנמנעו מהבעלים. במהלך 17 הימים מהחתונה עד ההודעה על הגניבה לא היו הזמנות נוספות להשכרת המקרמה. בפשרה, נקבע תשלום של 4,200 ש"ח.
נימוקים
בית הדין הבחין בין הערך האמנותי-אישי לבין הערך הכלכלי, וקבע כי לצורך פיצוי יש להתבסס על מחיר השוק. בהתייחס למניעת רווח, בית הדין הסתמך על ההלכה הקובעת כי 'המבטל כיסו של חברו פטור' והבחין בין נזקי גוף לנזקי ממון. בנזקי ממון אין חיוב שבת, ולכן אין לחייב במניעת רווח. בית הדין ציין כי הנתבעים לא מנעו מהתובעת לעבוד - היא יכלה לקבל את הכסף שהציעו ולקנות מקרמה חדשה. דין השומר (השוכר) לשלם כפי השווי בשעת הגניבה בלבד, ולא רווחים שנמנעו. בהתחשב בכלל הנסיבות, הוצעה פשרה של 4,200 ש"ח.
טקסט מלא של הפסק ←
מס. סידורי:14366 שכר מקרמה ונגנבה - שומת הנזק ומניעת הרווח מס' תיק: 2203 תיאור המקרה התובעת היא בעלת עסק לעיצוב אירועים, הנתבעים שכרו ממנה מקרמה, והיא נגנבה. ישנו דו"ד על התשלומים מחמת ההפסד שנגרם לתובעת. טענות התובעת יש לי עסק של עיצוב אירועים. אני אומנית ועשיתי קישוט לחופה "מקרמה" , אני משכירה אותו לאירועים תמורת 450 ₪. השכרתי אותו לזוג עבור חופה שלהם (הנתבעים) והוא כנראה נגנב. לאחר בירור שעשיתי, על פי שווי שוק ולפי הדרישה בשוק, שווי המקרמה שעשיתי נאמד ב- 4700 ₪. הפירוט הוא כדלהלן: 50 שעות עבודה, מחיר שעת עבודה של אומנות בין 50 ל60. החומרים 700 ₪. תוספת אומנות שזה הרווח בעצם, אני לוקחת 1000 ₪. סה"כ 4700 על המקרמה עצמו. בנוסף הפסדתי רווח של 4 חודשים: שלושה חודשי חופשת לידה, וחודש נוסף עד עכשיו, ועוד רווח עתידי צפוי מכך שהמקרמה הולכת ומתפרסמת. סה"כ התביעה: שיווי המקרמה + מניעת רווח: 12000 ש"ח טענת הנתבעת התחתנו ב 30.8.21 והמקרמה נעלם לאחר החופה. לאחר 17 יום בתאריך 17.9 הודענו לה שכנראה המקרמה נגנבה, לאחר כל הבירורים שעשינו. לא אמרו לנו שזה שווה כל הרבה, אבל עשינו בירורים כמה זה עולה וראינו שזה עולה 2500 ₪. הסכמנו לשלם אבל הסכום שדרשה היה מוגזם. מצאנו מישהי שתעשה לה מקרמה חדש ב-2500 ₪ בתוך שלושה ימים. הייתה יכולה מיד לקנות ולהשכיר. היא סירבה והצענו לה שאולי זה יהיה המחיר אך היא לא היתה מוכנה לשמוע. מהלך הדיון התובעת השיבה לטענת הנתבעים שמאחר והייתה לאחר לידה, היא חלשה ואינה יכולה מבחינה פיזית לעשות מקרמה חדש בעצמה, ומאידך היא אינה מוכנה להשכיר מקרמה שאינו מעשה ידיה ואינו עיצוב שלה, כי מדובר באמנות ויש לה את רמת הדיוק שלה. לטענתה, הם הזיקו אותה כי איננה יכולה לעשות כעת כזה מקרמה, ולכן הם צריכים לשאת בכל ההוצאות שהייתה יכולה לקבל עבור המקרמה. בית הדין שאל את התובעת, האם היו בקשות והזמנות לשכור את המקרמה לאחר החתונה שלהם עד תאריך 17.9? התובעת הסתכלה ברשימותיה והתברר שהיו הזמנות רק לאחר התאריך שהודיע לה שהמקרמה נגנב, אך לא בתוך 17 יום הסמוכים לחתונה. פסק דין התביעה למעשה נחלקת לשני מרכיבים: א. עלות המקרמה שנגנב. ב. מניעת רווחים שהיו צפויים לולי היה נגנב. א. מבירור שעשה בית הדין התברר שמחיר של מקרמה כזו בשוק הוא בערך 2500-3000 ₪ בממוצע. לפי החישוב של התובעת שווי המקרמה הוא 4700 ₪. לטענתה זהו חפץ אומנותי ששווה הון. ביה"ד הסביר לה שלערך האומנותי יש שני פנים, צד כלכלי, וצד אישי רגשי. אי אפשר להתווכח עם התחושות של האומנית שלפי אומדן דעתה ערך היצירה שווה 4700 ₪, אבל למעשה דנים את הערך לפי מחיר השוק. ב. לפי ההלכה, חובת תשלום נזק היא על שווי בשעת הנזק ולא על מניעת רווחים עתידיים. דין המבטל כיסו של חברו שפטור מלשלם, נלמד מן התוספתא (ב"מ פ"ד): "הנותן מעות לחברו ליקר מהם פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת". והתלמוד ירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) דן בתוספתא הזו, ומסתפק במבטל ספינת חברו או שדה חברו. והנה הגמ' ( בבא מציעא עו ע"ב) אומרת: "תניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת". התוספות הקשו מדוע לא לחייב את בעל הבית שביטל את שכירות הפועלים לשלם להם מדינא דגרמי, שהרי נפסקה ההלכה כדעת ר"מ (שם ק.) שדנין דינא דגרמי, ומתרץ שמדובר שהיו יכולים למצוא בעל הבית אחר שישכור אותם. ועל התוספות הקשו האח' מדוע חייב בדינא דגרמי הרי קיימא לן שמבטל כיסו של חברו פטור (ירושלמי ב"מ ה,ג), וכן נועל חנותו של חבירו פטור, ואם כן אפילו אם הפועלים מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו אין לחייבו מדין מזיק כיון שאינו אלא כנועל דלת חנותו של חבירו. וקצות החושן (שלג,ב) תירץ שיש לחלק בין נזקי ממון לנזקי גופו, בנזקי הגוף המזיק חייב בד' דברים ובכללם יש חיוב שבת ולפי ר"מ חייב אם גרם לו לשבת, אולם בנזקי ממון אין חיוב שבת, ולכן המבטל כיסו של חברו פטור. והמהר"ם (שו"ת סי' תתכא) כתב לחלק בין נזק שגרם הפסד מן הקרן לבין מניעת רווח, ולדבריו יוצא שאפילו אם הפועלים מקום אתמול ולהשתכר והיום לאחר הביטול אינם מוצאים, בעל הבית פטור. בניד"ד מדובר בנזקי ממון ולא בנזקי הגוף, ולכן אין לחייב משום שבת, שהרי הנתבעים לא מנעו מהתובעת לעבוד, שלולי סירבה הייתה יכולה לקבל את הכסף שהציעו, ולקנות מקרמה חדשה. ואף לגבי נזקי הממון, במשך 17 יום שהנתבעים חיפשו וניסו לברר מה אירע למקרמה לא היו הזמנות לתובעת לשכירת המקרמה, ואין כאן גרימת נזק כלל. הנידון שלנו הוא יותר פשוט, מדובר בשוכר שהוא אחד מד' השומרים, ודינו שחייב בגניבה ואבידה, ועליו לשלם כפי השווי בשעת הגניבה. ומעולם לא שמענו לחייב שומר או שוכר ברווחים שנמנעו מהבעלים עקב הגניבה של הפקדון או המושכר. ואפילו אם היו מעכבים את התשלום והיה נגרם הפסד, זה כאמור מניעת רווח, והנתבע פטור. למעשה, מתוך התחשבות במכלול הנסיבות, ביה"ד הציע פשרה (הקרובה לדין) לפיה הנתבעים ישלמו סך של 4200 ₪. ההצעה התקבלה. החלטה הנתבעים ישלמו לתובעת סך: 4200 ₪. באנו על החתום, יום יב כסלו תשפ"ב הרב ניר אביב, אב"ד הרב אריאל אלקובי הרב אבישי חבר טוב מקורות בבלי בבא מציעא דף עו עמוד ב ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ג