כשרות גט שאחד מחברי בית הדין לא ראה בעיניו את מסירת הגט

כשרות גט שאחד מחברי בית הדין לא ראה בעיניו את מסירת הגט בית הדין האזורי אשקלון בפני כבוד הדיינים: הרב אליהו אריאל אדרי כ"ט בתשרי התשע"ד סידורי גיטין נושא הדיון: כשרות גט שאחד מחברי בית הדין לא ראה בעיניו את מסירת הגט לאחר סידור הגט התברר כי אחד מחברי בית הדין לא ראה במו עיניו את מסירת הגט מיד הבעל לאשתו. ברור לו שהגט נמסר מיד האיש לידי אשתו, אולם לא ראה זאת ממש בעיניו אלא יודע שכך היה בידיעה בלא ראיה. יש לדון בזה מכמה צדדים בהלכות עדות אך נראה שקוטב הדיון הוא האם כאשר יש צורך בבית דין לנתינת תוקף למעשה צריכים הם לראות בעיניהם את המעשה או שדי שייעשה הדבר בבית הדין אף אם לא ראוהו ממש בעיניהם. והנה עצם זה שגט צריך שלושה דיינים אינו פשוט והדברים עתיקים וכל דברינו כאן הם לשיטת הנוב"י מהדו"ת סימן קי"ד וכמו שיתבאר לקמן. ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ב אה"ע סימן י"ג שהביא באורך את המקורות בעניין זה. ויש לדון בזה במה שמצינו שיש צורך בשלושה דיינים לחליצה, האם צריכים הם לראות את החליצה במו עיניהם ומהו מקור הדין ומתוך כך יתבאר הדין למאן דאמר שיש צורך בשלושה דיינים בסידור הגט. ב. ידיעת הדיינים בהלכות חליצה במשנה יבמות קא א הובא הדין שמצות חליצה בשלושה דיינים ובגמרא שם נלמד דין זה מהפסוק "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" – "זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה" עוד למדו שם בגמרא מהפסוק "וקראו לו זקני עירו" שגם שלשה הדיוטות כשרים להיות בית דין לעניין חליצה. והנמק"י (ד"ה כעין דיינים) ביאר באופן אחר וז"ל: "כתבו מן המפרשים ז"ל דלא קרו להו הדיוטות אלא משום דלא בעינן סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שיקרו להן כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעים להקרות כעין דיינים ובכלל זה הלכות קריאה וחליצה שיודעים הדיינים." ולדברי הנמק"י הללו היה מקום לדון שמא ידיעותיו בהלכה של הדיין הם לעיכובא וזו משמעות המילה "זקנים", אולם אין הכרח בדבר, ונראה שלדידו ג"כ כל דין זה הוא דרבנן ומשאין צריך סמוכין מהתורה אין צריך גם בקיאים בהלכה. ולכן נראה שמ"ש הגמ' "מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים... מ"ט דת"ק דתניא זקנים שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד" – לא על כך שיודעים להקרות מוסבים דברי הברייתא אלא רק על מנין הדיינים. ויש להוכיח כך מדברי הרמב"ם הלכות יבום וחליצה פ"ד הט"ו שכתב שבדיעבד אם חלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינם יודעים להקרות חליצתה כשרה ומבואר מדבריו שהצורך ביודעים להקרות הוא לכתחילה ובשלשה הוא לעיכובא וכן פסקו הטור והשלחן ערוך סימן קס"ט ס"ע א ובפי' סדר חליצה לב"י סק"ב. וע' ב"ש קס"ט סק"ב שהביא מחלוקת תוס' והנמק"י בעניין ידיעת הדיינים וכתב שדברי הרמב"ם סתומים ובסק"ג שם נקט בפשטות כרמב"ם שחליצה בדיעבד בפני עם הארץ כשרה ומבואר כדברינו שדינו של הרמב"ם אינו תלוי בשיטת תוספות בלבד אלא נכון גם לשיטת הנמק"י. ונראה עוד שכל מה שהתקשו הב"י ומהר"י ברונא (הוב"ד כפי' סד"ח לב"י סקד) על דברי הרמב"ם הוא רק משום שאם הדיינים עמי הארץ או כן לא קראו וכיצד תוכשר חליצה בלא קריאה, עיי'ש מה שתירצו. אך לא התקשו ביחס לעצם הדין שהדיוטות גמורים יושבי קרנות כשרים לחליצה, כי משלמדנו שא"צ סמוכין שוב אין לחלק. ועי' באהגר"א לסד"ח סנ"ב שמקור דברי הרמב"ם בירושלמי ובנחלי דבש סק"ה ביאר ד' הירושלמי דלא כגר"א. אמנם הריטב"א (קא א ד"ה גמרא) הביא פרש"י שיודעים להקרות פירושו להקרות לא חפצתי לקחתה וכו' והקשה עליו "וק"ל כיוון דקתני הדיוטות ממילא משמע שיודעים להקרות דהא לא ממעט הדיוטות אלא דלא בעינן סמוכין וכדפרש"י ז"ל במשנתנו הדיוטות שאינם מסנהדרי עירן וכל היכא דלא ידעי להקרות יושבי קרנות נינהו". ביאור קושית הריטב"א: כיוון דזקנים משמע סמוכים אף שריבו שגם הדיוטות כשרים עדיין אין בכלל זה יושבי קרנות. אמנם נראה שאין להביא ראיה מדברי הריטב"א שתפקיד בית הדין בחליצה הוא להקרות, וכל קושייתו היא שאם אינם יודעים להקרות אינם יודעים אפילו פסוק בתורה, וכיוון שכך יושבי קרנות הם, ופשיטא שאינם בכלל דיינים. ואף שלא מצאנו פסול מפורש בקרא מ"מ פשיטא שבית הדין צריכים לצאת מכלל יושבי קרנות, ולכן אף שהתרבו הדיוטות לא התרבו יושבי קרנות. ומכוח קושייתו הנ"ל ביאר הריטב"א את גדר דייני החליצה שיודעים להקרות בדרך אחרת וז"ל: "כיוון דחליצה דבר שבערוה ואקיל בה רחמנא טפי מגיטין ודיני ממונות דמדאורייתא בעינן סמוכין, הו"ה ס"ד דבזקנים כל דהו סגי ואפילו זקני השוק דגריעי טפי מהדיוטות, קמ"ל דקרי להו הדיוטות משום דלא בעי' סמוכין ולעולם צריך שידעו הלכות חליצה עד שידע להקרות כסדר כעין דיינים והיינו דקאמר שיודעם להקרות כעין דיינים ובכלל זה שיודעים הדיינים הלכות קריאת חליצה." לכאורה משמע שזהו גדר דאורייתא בדיינין. ועי' ברב המהדיר הע' ז' שכ' שיש לפרש שכל מסקנת הריטב"א לפרש משנתנו ולא לפרש קרא. ומ"מ נראה שאפילו נבאר בדברי הריטב"א כפשטותו, שכל שאין יודעים הלכות חליצה פסול אפילו בדיעבד להיות דיין, מדוקדק בלשונו שאין תפקידם בחליצה להורות הוראה, אלא זהו גדרם כדיינים, שאף שאינם סמוכים צריכים להיות יודעי הלכות חליצה. ג. בית דין נוטה לעניין חליצה והנה תוספות כ' בתירוצם השני דבכל דוכתין דבעינן ראוי לב"ד צריך שלא יהא בית הדין שקול. ולדרך זו היה מקום לומר שזהו הטעם גם בחליצה, שמשהוכשרו שלושה הדיוטות, אין בכוחם להכריע בענייני חליצה וממילא י"ל שנצרכים שלושה ואין די בשנים משום שזהו הכלל שלעולם בעינן בית דין שאינו שקול. אולם מדברי תוספות מבואר שלא כדברינו, שדווקא לגבי סמיכת הפר הסתפקו, אך ביחס לחליצה היה פשיטא להו שהצורך בבית דין שאינו שקול הוא משום שיש בחליצה כמה פלוגתי במתניתין. וכאמור, עדיין עולה מדברי תוספות שעצם הצורך בבית דין אינו משום ההוראה שיש בדבר, וגם הצורך בבית דין שאינו שקול אינו משום הצורך בהוראה בשעת מעשה החליצה, אלא שאם תיווצר שאלה תתאפשר ההכרעה בה. וצ"ל כדברי תוד"ה מצות, שאע"פ שהדיוטות הם יוכלו לשאול לבקיאים. ומאידך גיסא אף אם היה ספק ולא שאלו בשעת מעשה אלא לאחריו, אין בזה פסול בחליצה, כי היה בית דין זה ראוי להכריע בדבר. ד. דברי הראשונים ביבמות קא א בעניין המקור לבית דין בחליצה וראיית בית הדין את מעשה החליצה כתב בתוספות מהר"ם מרוטנבורג (יבמות קא א ד"ה ואין): "חליצה הוי כב"ד, דעל ידי כך מתחייבים היורשים כתובה. וקשה לפירוש זה דהא אחר חליצה צריך בית דין להגבות לה כתובה. לכך נראה לפרש דחליצה הוי בית דין משום דכתיב בה זקני דמשמע סנהדרין דכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל." ושם ד"ה לרבות כ' בתוספות מהר"ם מרוטנבורג שמשגלתה לנו הגמרא בסנהדרין י"ג ע"ב שבכלל זקנים סמוכין דווקא יש צורך ללמוד בסוגייתנו מריבוי שהדיוטות בכלל זקנים. וע"ע תוס' ד"ה מיבעי. ובתוס' רבנו פרץ (יבמות קא א) כתב כדברי מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל. והנה ביחס לפרוש הראשון שדחואוהו מהר"ם מרוטנבורג ורבנו פרץ יתבארו עוד הדברים לקמן, וכאן נדון במסקנת דבריהם שהמקור לכך שצריך בית דין הוא מפשטא דקרא "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" וזקנים אלו בית דין הם. ונראה שמשמעות הדברים היא שהחליצה צריכה להיעשות בבית דין וזהו הכשרה, ואם לא נעשתה בבית דין אינה חליצה. אמנם עדיין יש לדון מהו תפקידם של בית הדין בהכשר מעשה החליצה המתבצע לפניהם. ולכאורה נראה שתפקידם הוא לראות את מעשה החליצה. וכ"כ הבאר היטב סדר חליצה סק"מ: "ויאמר ראש הבית דין לחביריו שיראו איך היבמה חולצת המנעל מעל רגל היבם". ומקור דבריו בסדר חליצה למהר"ם ר' יוזפש אות פ"ב וז"ל: "יזהיר הרב את השלשה דיינים והשנים הנוספים שיראו גוף חליצת המנעל". ובפת"ש סד"ח סקי"ג כ' שכן מבואר מדברי הב"ש קס"ט סקל"ט, והבי"ד הבית מאיר שחלק על כך וכתב שאינו אלא חומרא בעלמא. ונראה להוכיח שחליצה צריכה להיעשות בבית דין, ולשם זה אין צריך דווקא ראיית בית דין אלא די במושב בית דין, ואף שיש לדון כיצד יש משמעות לבית הדין אם אינם רואים, מ"מ עולה שעצם זה שצריך בית דין בחליצה אינו מצריך ראיית בית דין לולא דכתיב "לעיני הזקנים". ויש בזה נפקא מינה לגט, וכדלקמן. ונראה להטעים את הדבר שאין לדמות את הצורך בבית דין לעדי קיום, שבשלמא כשהצריכה תורה עדים בקידושין צריכים הם לראות את מעשה הקידושין וכעין זה בשאר עניינים דבעינן עדי קיום, אולם כשהצריכה תורה בית דין מנא לן לומר שהיינו ראיית בית דין. ויותר נראה לומר שהצריכה שתעשה החליצה בבית דין וכאמור לעיל כולם שווים בדבר, ורק קרא דלעיני גרם לשנות מכך. ויש לברר עוד את גדרי הדבר מהו האופן שבו נעשה הדבר בבית דין ויש בזה נפק"מ לעניין גט. אמנם שו"ר בגוף דברי המהרש"ל ביש"ש יבמות פי"ב סימן ל"ט, שבתחילת דבריו כ' שצריכים בי"ד לראות את החליצה מקרא דלעיני, ושוב כתב: "וי"ל דגוף החליצה אפילו לא כתב לעיני אלא ונגשה יבמתו אל הזקנים הוי שמעינן דבעי לפני ראית השלשה דהא קפיד קרא עליהם וכל דבר שהוא גבי חליצה מעכב... בלא ראיית ג' הוי חליצה פסולה אפילו יש שם דיינים ומסדרין החליצה וקוראין להם כל זמן שלא ראו גוף חליצת המנעל החליצה פסולה." ועי' בטיב חליצה אות פ"ב שנראה שביאר דבריו שאכן עיקר הדין הוא שתהא החליצה בבית דין, אך כל שלא ראו הוי כאילו החליצה נעשתה שלא בבית דין. ובטיב חליצה לא הכריע בדבר אם ראיית החליצה נלמד דווקא מהפסוק "לעיני" או אף בלעדיו. ובשו"ת גבעת פנחס סימן מ"ג (הוב"ד גם בספר נחלי דבש סימן קס"ט סקס"ו) כ' לאידך גיסא, שאף שילפינן מקרא דלעיני גם על גוף החליצה שצריכה להיות לעיני בית הדין אין לימוד זה אלא לכתחילה ובדיעבד אינו מעכב אף שילפינן ליה מקרא ומדבריו עולה איפכא שעצם זה שחליצה צריכה ב"ד אינו מחייב שתהא ראיית בי"ד וילפינן ליה דווקא מקרא דלעיני וגם זה לכתחילה בעלמא ולדבריו בגט אינו אפילו לכתחילה. וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת אה"ע סימן פ"ו. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב ח"א סימן רכ"א שאף שחליצה צריכה להיות לעיני הדיינים, קרא דלעיני אינו לעיכובא ומכוח זאת דחה דברי המהרש"ל. ועי' בשו"ת הר צבי אה"ע ח"ב סימן ר"ז אות ד' שהסתפק בדין זה וציין לדברי החסד לאברהם הנ"ל שהכשיר. נמצאנו למדים, שרבים ס"ל דהא דבעינן ב"ד בחליצה אינו מלמד שצריכים הם לראות את החליצה, שכן עולה מדברי הב"ש סימן קס"ט סקל"ט, שו"ת גבעת פנחס לבעל ההפלאה סימן מ"ג, שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת אה"ע סימן פ"ו, הבית מאיר סימן קס"ט סקל"ח, נחלי דבש סימן קס"ט סק"ו, שואל ומשיב ח"א סימן רכ"א. ולמהרש"ל ולקרן אורה ראיית בית הדין היא מן הדין ומסברה גם בלא קרא. וכל זה אף אי פשיטא לן שגט צ"ל בבית דין דבר שאינו מוסכם כידוע כמו שיתבאר לקמן. ה. חליצה בלילה הלכה נוספת שבה מצאנו משמעות לבית דין בחליצה היא חליצה בלילה וממנה מקור לצורך בבית הדין בגט וכמשי"ת. במשנה יבמות קד. הובאה מחלוקת ת"ק ור' אלעזר בעניין חליצה בלילה והסיקה הגמרא שמחלוקתם היא "מר סבר חליצה כתחילת דין דמיא ומר סבר חליצה כגמר דין דמיא." ולכאורה המקור לכך שהחליצה היא כדין הוא מהסוגיה קא א "זקנים שנים ואין בית דין שקול מוספין עליהן עוד אחד" וכ"כ בתוס' ישנים קד. ד"ה אף ריבים "וחליצה דין הוא משום דכתוב זקני, משום דכתיב זקני דמשמע סנהדרין כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ולדבריהם מצאנו מקור אחד בלבד למושג בית דין והוא מהסוגיה קא א הנ"ל. ויש להקשות מנא לן שדין זה דחליצה פסולה בלילה שאף דיני ממונות לא נפסלו בלילה אלא משום דכתיב "ביום הנחילו את בניו" כמבואר בגמרא סנהדרין ל"ד ב' ובחליצה לא נכתבה לשון המורה שכשרה דווקא ביום וכיצד יש ללמוד מדיני ממונות על כך. אמנם בתו"י מבואר שלא כדברינו שדברי תו"י מוסבים על ההו"א בגמרא שנחלקו ת"ק ור"א אי מקשינן ריבים לנגעים ועל זה כתבו תו"י את דבריהם שחליצה דין הוא מקרא דזקני ומשמע שדי בפסוק זה על מנת לעשותה כדיני ממונות לעניין כשרותה בלילה. וכן מבואר להדיא בשו"ת או"ז סימן תשמ"ה בדברי השואל שכתב שאין למביא גט ממדינת הים לתת גט בלילה. והביא דברי הגמרא סנהדרין ל"ד ב' שעוסקת בדיני ממונות וכתב על כך "אלמא כל מעשה ב"ד אפילו מדרבנן אין לעשות בלילה" והאו"ז הודה לו בנקודה זו וביאר כמוהו וז"ל "דאשה שקבלה גיטה בלילה שאינו מגורשת דתחילת דין שפטינן ביום ולא בלילה כדתנן פ' אחד דיני ממונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן בגמ' מנא הני מילי א"ר אחא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו היא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין." ומבואר שהסוגיה בסנהדרין היא מקור לפסול כל דין ביום ולאו דווקא דיני ממונות וצ"ל שדווקא דיני ממונות שונים מדיני נפשות וצריכין מקור בפני עצמו מה שאין כן שאר דינים שיש לדמותם אלו לאלו אם כי עדיין צ"ב תינח שאר דינים אך בחליצה יש להקשות מה לחליצה שכשרה בהדיוטות ואין ללמוד מדיני ממונות שפסולה ביום ויש ליישב. ועוד יש לדון במה נחלקו אם לדמות חליצה לתחילת דין או לגמר דין. ועי' בשו"ת או"ז שם בדרך השניה שביאר מחלוקת זו שר' אלעזר סבר חליצה כתחילת דין מפני שיבמה לשוק בלאו ועל ידי חליצה מתחיל היתרה ואילו ת"ק סבר שהיא כגמר דין מפני שבחיי בעלה פקע ממנה איסור מיתה ונותרה בלאו והחליצה גומרת את היתרה. וע"ע עינים למשפט בסוגייתנו ואתוון דאורייתא כלל ח' הערה 21. אולם רש"י קד א ד"ה לנגעים פירש באופן אחר וז"ל "וחליצה דין הוא דגובה כתובתה" ולכאורה כונתו שרק משום זאת הוגדרה חליצה כדין ובתוס' מהר"ם מרוטנבורג קא א ד"ה ואין ב"ד הביא שיטה הזו שחליצה היא כדין משום גבית הכתובה. והקשה עליה וביאר שחליצה צריך בית דין משום דכתיב בה זקני וכמ"ש תו"י וכן נראה שסבר כשיטה זו בפסקי הרי"ד יבמות קד א, וכן הובאה שיטה כזו ונדחתה כנ"ל בתוס' רבנו פרץ קא א ד"ה ואין ב"ד. ונראה שביאור דבריהם הוא שמן הסוגיה קא א אין ללמוד שיש צורך בבית דין על כל דיניו לחליצה שכן הוכשרו בה שלשה הדיוטות שאינם בית דין מומחין ואי מהא היינו מכשירים חליצה בלילה אך כיוון שעל ידי חליצה גובה כתובתה זה גופו גורם שהחליצה היא כדין ביחס לכתובה. ובתוס' מהר"ם ותוס' ר"פ הנ"ל הקשו על שיטה זו "דהא אחר חליצה צריך בית דין להגבות לה כתובה" וכעין זה הקשה קובץ הערות סי' פ' אות א ועוד יש להקשות שלעניין כתובה אין צריך בית דין לעצם החיוב ואם כן גם לגבי חליצה כיצד ניתן ללמוד מכתובה שאינה חלה בלילה ועוד יש להקשות הא קיי"ל כתובה דרבנן ודוחק לומר שחליצה צריכה בית דין רק בדכתב לה כתובה או לדידן משתקנו חכמים כתובה. ועו"ק מדוע חליצת ארוסה פסולה בלילה. ויש לדחוק שחליצה פסולה בלילה בדכתב לה אך לא בארוסה. אמנם עוד צ"ב שאם מצד הכתובה באנו הרי ג' סמוכין בעינן ויש לדחוק שכל דין משנתנו לאחר דין שליחותייהו. ולסיכום – לשיטה זו היא דבעינן ג' הדיוטות אינו משום שהם בית דין לכל דבר שכן הוכשרו הדיוטות ולכן לפרט זה בלבד דבעינן ג' הוא דילפינן. ומה שהחליצה פסולה בלילה הוא משום הכתובה ועל זה קשות שתי קושיות – האחת – קושית תוס' מהר"ם שגבית הכתובה תעשה לאחר מכן והשניה – מדוע הדבר פוסל את עצם החליצה. והקושיות הנוספות – למ"ד כתובה דרבנן חליצת ארוסה שאין לה כתובה והצורך בג' מומחין י"ל שאה"נ המשנה קד. עוסקת בדין פרטי של חליצה שיש בה כתובה ולא בעינן סמוכין משום שליחותייהו ודוחק. וכן כתב הנודע ביהודה מהדו"ת סו"ס קי"ד. בנודע ביהודה מהדו"ת סימן קי"ד ביאר דברי רש"י באופן אחר וז"ל "חליצה א"צ שום טעם ושום ראיה שהוא דין ומקרא מלא הוא ועלתה יבמתו השערה" ומה שהביא רש"י את עניין גבית הכתובה "כוונתו בזה דלהכי מדמינן לה לד"מ ולא לד"נ לפי שאין כאן לתא דנפשות אבל יש כאן ד"מ... בשביל הכתובה היא כדיני ממונות אבל לא בשביל זה מקרי דין דבלאה" מקרי דין מדכתיב השערה אבל ע"י הכתובה מקרי ד"מ ולא דיני נפשות" וביאור דבריו שהיתה הו"א שהתרת האשה לשוק בחליצה תידון כדיני נפשות קמ"ל שכיוון שבחליצה יש עניין ממוני יש להשוותה לדיני ממונות וסו"ס הדרנא לדרך התוספות ישנם שהובאה לעיל שיש מקור אחד בלבד לבית דין בחליצה והוא מקרא דהשערה אל הזקנים אמנם בעיון בדברי האו"ז נראה שהיה פשיטא ליה שחליצה היא דין מקרא דהשערה אל הזקנים ע' בגוף דברי האו"ז שהובאו לעיל שהביא שגט משפט כתיב ביה ושוב הסמיך לו את עניין הכתובה ונראה ביאורו שמה שהצריכה תורה ב"ד בחליצה הוא משום הכתובה וזהו גופו חידוש התורה שבלא בי"ד ל"ה חליצה אך לא משום עצם דין החליצה אלא מדין הכתובה הנגרר מזה. ולכן דן בדין הכתובה האם היא גמר דין או תחילת דין והצד שהיא גמר דין הוא משום שגומרת את החיוב שהחל בקידושין והצד שהוא בתחילת דין הוא משום שעדיין מחוסרת תביעה. ולדרך זו עולה כמ"ש הנוב"י מהדו"ת סו"ס קי"ד שאפשר שדווקא כשיש כתובה פסולה החליצה בלילה אם כי יש להקשות שאם כך בארוסה גם לא יצטרכו שלושה וי"ל שלא פלוג אורייתא וצ"ב. וע' פת"ש קס"ט סק"ט שהבי"ד הישועות יעקב שכ' שחליצת ארוסה בלילה פסולה מדרבנן דלא חילקו חכמים בתקנתם. נמצאנו למדין ששלשה הסברים בדבר: 1. מקרא דהשערה אל הזקנים למדנו שיש צורך בבית דין ושחליצה פסולה בלילה – אור זרוע במסקנתו, תוספות ישנים. 2. מקרא בהשערה אל הזקנים אין ללמוד אלא שבעינן שלשה הדיוטות ובלילה פסולה חליצה משום דין הכתובה שבה – הדעה שהובאו בתוס' מהר"ם מרוטנבורג ותוס' רבנו פרץ, פשטות דברי הרי"ד, והבנת הנוב"י ברש"י. 3. קרא דהשערה אל הזקנים הוא מלמד שחליצה היא דין משום שאתיא לידי גיבוי כתובה וזהו גופא חידושא דקרא כן נראה לבאר בדברי האו"ז בהסדרו הראשון. ו. נתינת גט בלילה ובפני בית דין באור זרוע סימן תשמ"ה כתב שאשה שקבלה גיטה בלילה אינה מגורשת דגט משפט כתיב ביה ומשפט פסול בלילה אפילו בדיעבד, ויש לדון את גט כחליצה שגם גט הוא כתחילת דין הכתובה שעל ידו מתחילה לגבות כתובתה או משום שעצם הגט הוא תחילת דין גם בלא הטעם דכתובה משום שהפקעת הנישואין משפט כתיב בה. ועוד כתב שם שאע"פ שבסוגיה גיטין פ"ח ב' הובא דין זה דגט משפט כתיב ביה ביחס לעישוי גט אין לומר שדווקא אעישוי גט קאי משום שגט בעצמותו הוא בכלל המשפטים דהיינו כלול בכונת קרא "ואלה המשפטים." מדברי האו"ז הללו למד הנוב"י מהדו"ת סימן קי"ד שכשם שפסול גט בלילה ה"ה שצריך שלשה והביא לזה סמך מדברי המשנה סנהדרין ב. ורש"י ד"ה החליצה והדברים עתיקים ואכמ"ל. ועיי"ש שהקשה על כך קושיות רבות וחילק בין גט נשואה דבעי ג' לארוסה. ובנשואה כתב שאם נתגרשה שלא בפני שלשה צריך לסדר גט נוסף. ולהלכה הב"י סו"ס קל"ו הבי"ד האו"ז לעניין נתינת גט בלילה וכתב שאינו יודע מה עניין דין לגט ושום אחד מן הפוסקים לא כתב להקפיד בכך ובד"מ סימן קכ"ג אות ג' הבי"ד התרומת הדשן סימן רמ"ח ומהר"י מינץ שכ' שנתגרשה בלילה פסול וברמ"א סימן קכ"ג סעיף ה' כ' שאין לגרש בלילה ואם גירש בלילה י"א שהוא גט פסול. וכן הב"י עצמו בסדר הגט סעיף פ"ט חשש לכתחילה לדברי האו"ז וכ' שאין לסדר גט בלילה אם לא בשעת הדחק. וכבר העיר הב"ש סימן קכ"ג סק"ט שהרמ"א גופו בסדר הגט סעיף ד' כ' שסדר הגט אינו דין ומשמע שאין צריך שלשה וזה דלא כאו"ז ולאידך גיסא ביאר בפת"ש סדה"ג סק"ז שגם מה שכתבו הפוסקים לא לסדר בלילה אינו מטעם דין אלא מטעם אחר ולמד זאת מדברי הב"ש הנ"ל, וקצרתי בכל זה כי הדברים ידועים. אך בגוף דברי האור זרוע סימן תשמ"ה הנ"ל מבואר שסובר שגט דין הוא ופסול בלילה ואפ"ה א"צ שלשה בסדורו. שלאחר שהאריך האו"ז לבאר שנתינת הגט היא כתחילת דין ואם גירש בלילה אינו כלום הקשה את קושית הב"ש קכ"ג סק"ט שהובא לעיל וז"ל "וכי תימא ליבעי נתינת גט תלתא ולא אשכחך דהוזכרו תלתא אלא במביא גט ממדינת הים משום דקיום שטרות בשלשה וגבי ביטול גט בהשולח ואמאי הואיל ונתינת גט משפט כתיב ביה לבעי תלתא כדא"ר יוחנן גר צריך שלשה משום דכתיב ביה משפט. לא היא דעד כאן תלתא קאמר ר"י היינו מדרבנן ואפילו בדיני ממונות גופייהו דא"ר חייא בר אבא אר"י לית ליה עירוב פרשיות, לית ליה תלתא, אלא ע"כ תלתא דקאמר מדרבנן היא... ואפילו בדיני ממונות חד כשר דאורייתא דקי"ל כרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דשמואל קאי כוותיה כדאוקימנא דאית ליה דשמואל ולשמואל ה"ה חד... הלכך נתינת גט נמי אע"ג דכתיב ביה משפט לא בעי תלתא ובפני חד שיודע להקרות סגי... הלכך הואיל ויהבו לה באפי תרי שיודעין להקרות הן הן עדים הן הן דיינים הואיל ויהיב ליה להאי גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כי האי גוונא עד נעשה דיין אפילו בדאורייתא" תורף דברי האו"ז שגם נתינת הגט צריכה ב"ד, אך פסקינן כרב אחא בריה דרב איקא שדיני ממונות מדאורייתא בחד ומדרבנן בעינן ג' ובגט לא הצריכו ג' והעמידו אעיקר הדין וכיוון דבלא"ה בעינן עדי מסירה עד נעשה דיין. ולדברי האו"ז עצמו אין נפק"מ לנדון דידן שכן אף שהעד שנעשה דיין מצד היותו דיין אין צריך לראות בעיניו צריך הוא לראות מצד היותו עד. ואף שלדינא הדבר שנוי במחלוקת ובקהילות המערב נהגו לסדר את הגט ביחיד כמ"ש בשו"ת ויאמר יצחק אה"ע סו"ס קל"ט, התפשט המנהג בבתי הדין לסדרו בשלשה לחוש לד' הנוב"י וכמ"ש הפת"ש בסדה"ג למהר"ם ר' יוזפ"ש סעיף ה'. נחלקו אחרונים אם צריכים דייני החליצה לראות את החליצה במו עיניהם או די בכך שברור להם שנעשתה החליצה בבית הדין, ולדינא נראה שאף אם צריכים הדיינים לראות את החליצה במו עיניהם אין הדבר נלמד מהפסוק "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" שהוא המקור לבית דין בחליצה אלא מהפסוק "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים" ולולא פסוק זה עצם הצורך בבית דין אינו מחייב ראיית בית דין אלא לכל היותר ידיעת בית דין. א"ה – על אף כל האמור לעיל כיוון שהיה ניתן לעשות כן, נמסר הגט במסירה שנית. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטי הצדדים. ניתן ביום כ"ט בתשרי התשע"ד (03/10/2013). הרב אליהו אריאל אדרי