אישור הסכם ממון בדיין אחד בהעדר תביעת גירושין

בפנינו ערעור ברשות על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים אשר נתן תוקף להסכמות בענייני רכוש שנעשו בפני בית הדין בדיין אחד וכן על החלטה ופסיקתא מאוחרות יותר ובהן הוראות ביצוע לבנק הפועלים אשר בו היו מופקדים כספים של הצדדים בהתאם להסכם שבין הצדדים. לטענת המערערת, התביעה שהיתה לפני ביה"ד היתה תביעה לחלוקת רכוש בלבד. בעת שניתנו ההחלטות לא היתה תלויה ועומדת תביעת גירושין שאליה ניתן היה לכרוך את התביעה הרכושית. ממילא, הדיון בביה"ד וההחלטות נעשו והתקבלו בחוסר סמכות. זאת ועוד: ביה"ד ישב בדיון בדיין אחד, ואין זכר בפרוטוקול הדיון להסכמות כלשהן של הצדדים לדיון בדיין אחד, או להכרזה של ביה"ד כי העניין ראוי להיות נדון בדיין אחד. בדיון בפנינו הוסיף ב"כ המערערת וטען כי מרשתו לא הבינה את אשר קורה בדיון והמתורגמן לשפה האתיופית לא באר לה את הדברים. ב"כ המשיב טען בדיון כי אי הגשת תביעת הגירושין הוא בגדר "ענין טכני". סוגיית הסכסוך המשפחתי עלתה בדיון בביה"ד האזורי. האשה אמרה שאינה רוצה את הבעל. הצדדים גרים בנפרד. בינתיים כבר הוגשה תביעת גירושין וכבר יש החלטה כי על הצדדים להתגרש. מדברי ב"כ המערער עלה כי למעשה הכספים הנזכרים בפסיקתא של ביה"ד מיום ג' בסיון תש"ע (16.5.2010), כבר שוחררו ע"י הבנק. לאחר העיון בטענות ובמענות הצדדים ובתיקי ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול, נראה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, בעיקר לאור העובדה כי הענין הוא תיאורטי. אכן, בעת שהוגשה התביעה הרכושית לא היתה תלויה ועומדת תביעת גירושין בביה"ד. עקב כך קיים קושי לגבי סמכות ביה"ד לתת החלטה שיפוטית המכריעה בסכסוך בין הצדדים. אולם במהלך הדיון שנערך בפני ביה"ד הגיעו הצדדים לידי הסכם משותף שהועלה על הכתב ונחתם ע"י הצדדים. הצדדים בעצמם ביקשו מביה"ד לתת את ההחלטה נשוא הערעור, וביה"ד נעתר לכך. על פי סעיף 1 לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), התש"ן – 1990, בית דין רבני אזורי מוסמך לאשר בדיין אחד הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973. החלטתו של ביה"ד מן המועד הנ"ל הינה, הלכה למעשה, אישור של הסכם ממון שנכרת בין הצדדים, ובית הדין במותב של דיין אחד היה מוסמך לאשרו אף ללא קבלת הסכמת הצדדים למתן האישור בדיין אחד. לא הובאה בפנינו כל ראיה התומכת בטענתה של המערערת כי היא לא הבינה את הדברים שנאמרו במהלך הדיון או כי לא הבינה את משמעות ההסכם ותוצאותיו. הטענה האמורה אף לא הוזכרה בכתב הערעור והיא נטענה כטענה בעלמא, ולכן דינה לדחייה. המשמעות של הדברים דלעיל היא כי אף אם נקבל את הטענה שביה"ד לא היה מוסמך באותה עת לתת הוראות אופרטיביות מעבר לאישור גרידא של הסכם הממון, אין למצוא כל פגם בתוקפו של ההסכם והוא אושר כדין בהתאם לתקנות הדיינים ובהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון. משבוצע ההסכם ככתבו וכלשונו, אין כל עילה מוצדקת לפתוח את הענין מחדש, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. על כן, ברור שהצדדים רשאים להסתמך על ההסכם שנכרת ביניהם לצורך בקשת כל סעד מכל ערכאה מוסמכת. בכלל האמור איננו רואים מניעה מלפנות לביה"ד בבקשה או בתביעה רכושית חדשה בהסתמך על ההסכם ולכרוך אותה בגירושין של בניה"ז, מאחר ובפועל הצדדים טרם התגרשו. ניתן ביום כ' במרחשון התשע"א (28/10/2010) הרב ציון בוארון - אב"ד הרב בנימין בארי – דיין הרב ח.י. רבינוביץ – דיין