עיון מחודש בפסק דין – בין בקשת צד מעוניין ליוזמת בית הדין; כוונת שיתוף – מבחניה ומשמעויותיה

א. ההבדל בין תנאי בקשה לעיון מחודש בפסק דין לסמכות בית הדין ליזום עיון כזה לפנינו בקשתו של המבקש, המשיב בערעור שבו הכרענו לא מכבר, כי יעיין בית דיננו שנית בפסק דינו ויבטלנו. המבקש טוען כי פסק הדין לוקה בטעויות עובדתיות, טעויות הלכתיות וטעויות משפטיות, ומבקש כאמור לעיל על יסוד תקנות קכח–קלא לתקנות הדיון. דומה שלא בכדי נקט המבקש בדרך שלעשייתכלהתקנות שבפרק הארבעהעשרלתקנות הדיוןלמקשה אחתולא נקבבתקנה המסוימת אובתקנות המסוימות המתאימות לבקשתו. רצוני לומר: על אף המכנה המשותף בין התקנות שבפרק האמור אין הוראותיהן זהות: תקנה קכח עוסקת בבית הדין החושש כי טעה בפסק דינו. תקנות קכט–קל לעומתה עוסקות בבעל דין המבקש דיון מחודש. אך זאת לא על יסוד מחשבתו כי טעה בית הדין בפסק דינו – רשאי בעל דין אומנם לסבור כך, אולם לא הוא הקובע, כידוע –לו נזקקנו לדון מחדשבדינו שלכל בעלדין הסבור, גם לאחר פסק דין,כי הצדק עימו למרות הכרעת בית הדין, לאמור כי טעה בית הדין,לאהיו תמים הדיונים לעולם ועד, ועד עתה עוד 'תקוע' היה כל בית דין באחד התיקים הראשונים שבהם הכריע, שהלוא גם משתידחה בקשה כאמור זכאי בעל דין לכאורה להגישה שוב "בכל זמן" כלשון התקנה… כל שהותרלבעל דין בתקנה קכטהואלבקש דיון מחודש "על סמך טענות עובדתיות או ראיותחדשותשלא היו ידועות לו בדיון הקודם". מתקשים אנו לדלות מן הבקשה רחבת הידייםשהגיש המבקשאת הטענות העובדתיות או הראיות החדשותשנודעו למבקש,ככל שישנן כאלהלדעתו. לפיכך לעת הזאת דיינו בהוראה פשוטה אחת: יואיל נאהמבקשלהגיש את בקשתו שנית ולפרט בה בבהירות ובתמציתיותמההן לדעתוהעובדות או הראיות החדשותשנודעו לו – הכול כנדרש בתקנה קכט(2) לתקנות האמורות. ב. שלילת טענות המבקש נגד פסק הדין – לא מכוח זכות שמקנה לו התקנה אלא למען ייראה הצדק עם זאת ולמעלה מן הצורך, אךלמען ייראה הצדק ולא ייעשה בלבד, נשיב בקצרהעל עיקרי טיעוניו של המבקש בדבר טעות כביכול של בית הדין. נוסיף ונאמר כי לו היינו משתכנעים מטיעוניו אכן היינו רשאים לעיין בדינו מחדש מכוחה של תקנה קל, שכן לו היינו סבורים אנו כי טעינו בפסק הדין – אחת היא לנו אם הייתה סברה זו נובעת מאליה או שהיינו מתעוררים לה על ידי הערתו של אחר, ובכלל זה המבקש, ועל כן אנו מוצאים לנכון להשיב כאמור בקצרהכדי לסבר את האוזן מדוע אין אנו סבורים אף כעת כי נפלה טעות בפסק דיננו. עם זאת נשוב ונדגיש כי אפשרות עקרונית זו אינה מקימה למבקש זכות לבקש דיון מחודש, וכאמור לעיל: (א) הדן בית הדין הגדול בטענות שלא עלו בערכאה קמא והרשאי הוא לעשות כן? לטענת המבקש סטה בית דיננו מסדרי הדין ומתקנות הדיון בדונו בטענות שלא הועלו לפני ערכאה קמא, היינו בסוגיית כוונת השיתוף. נבהיר בקצרה: 1.תקנה קלו קובעת כיאין ערעור על יסוד נסיבות, הוכחות או עובדות שלא הובאו בפני בית דין קמא.לא באלה עסקינןעתה, העובדות נטענו בפני בית דין קמא.לכל היותראפשר לבחון את הטענה כימשמעויותיהן המשפטיותשל הטענות שנטענו לפנינו או שנקבעו בפסק דיננולא נדונו לפניו, ובעניין זה לא הוגבלה אפשרות הערעור או אפשרות הכרעתו בתקנות הדיון. נרחיב קמעא ונאמר כי אומנםהמבקש הביא מן הפסיקה האזרחיתהשוללת את אפשרות העלאתן לפני ערכאת הערעור של טענות שלא נטענו בערכאה קמא – ואפשר שמבקש הוא לומר גם: ממה נפשך, לפי דין תורה הרי אין ב'כוונת שיתוף' ולא כלום, ולפי הדין האזרחי לא היה מקום להעלות טענה זו בערכאת הערעור. אך אם זו כוונתוטועה הוא טעות כפולה: טועה הוא משום שפסיקתנו, וכפי שהובהר בפסק הדין,נשענה בראש ובראשונה על דין תורהועל מסקנתנו כי על פי דין תורה התקיים 'קניין' בהסכם המדובר. עובדת קיומה של'הלכת השיתוף'נצרכה אךכדי לרפא את הפגם ההלכתישבקניין זההנובע מ'דינא דמלכותא'ומהעדר גמירות דעת בקניין הנוגד אותו, וכל כהאי גוונא אין ספק שכוונת השיתוף והעובדה שב'דינא דמלכותא' מועילה היא יש בהן כדי לסלק פגם זה מעיקרו. ברור שבירורה של קביעה הלכתיתזואינו תלוי סדרי דין אזרחיים. וטועה הואגםמשום שבהיבט המשפטיגופואין מקום למשוואהזו,בית הדין– גם בהיבט החוקי והמשפטי –מצווה לדון על פי דין תורה, הן בדין המהותי והן בסדרי הדיןשהם עניינה של טענתו זו של המבקש, ופטור ממילא מסדר הדין האזרחי, הן שהוא אמור בתקנות והן שהוא אמור בפסיקה. אךבד בבדעם האמור:במקום שבו ישנה הוראה מפורשת ייחודיתהמחייבת את בית הדין לדון על פי חוק מסוים הרי שבהיבט המשפטיאכןמחויב בית הדין לכך. 2.לבד מן האמור,הושמעה בבית דין קמאלא רק הטענה העובדתית בעניינו של ההסכם שעל עובדת קיומו שאינה שנויה במחלוקת התבססה הכרעתנו, ולא בלבד הטענות ההלכתיות או המשפטיות השונות בדבר משמעויותיו, אלא גםהטענה–בקשההכללית והעקרוניתכיבית הדיןיפסוקאת פסקו גםבהתאם להוראות החוק,ובמשתמע גם להלכות המשפטיות הנוהגותושנפסק לגביהן כי מן הבחינה החוקית והמשפטית מחייבות הן אף את בתי הדין הרבניים, כדוגמת 'הלכת השיתוף'.טענה זו אכן לא פורטה, דיה ומחדל זהשל באי כוח המערערת – המשיבה בבקשה זו – הוא שהביאכנראהאת בית הדין קמא שלא לענות בה, וכפי שצוין בפסק דיננו,אך כיוון שהטענהבכללותה אכןנטענה ודאי שאםסבורים אנו כייש לה השלכה משפטיתזו או אחרתרשאים ואף חייבים אנו לבחון השלכה זוולהכריע בה. 3. לא זו בלבדאלא שעניין זהאכןעלהבפירוש, גם אם בקצרה,בגלגולו הקודם של התיקבבית הדין הגדול, וכפי שציינו בפסק דיננו, וממילאמשהנחה בית הדין הגדול– המותב שבו נדון התיק אז –את בית הדין האזורי לשוב ולבחון את עניינם של הצדדים, נכללה בהנחיהזו, אף אם בדיעבד נעלם הדבר מעיני בית דין קמא,גם ההנחיה לדון בהיבט זהשל טענות הצדדים. (ב) כוונת שיתוף שלה ראיה חדמשמעית אינה מצריכה ביסוס מכוחם של תבחינים אחרים לטענת המבקש הרחיב בית דיננו את גבולות כוונת השיתוף הייחודית אל מעבר למקובל בפסיקה. נבהיר בקצרה: כפי שהסברנו בפסק דיננו,הפסיקה קובעת עיקרון(בהיבט המשפטי) והוא כי כוונת השיתוף יוצרת שיתוף.על גבי עיקרון זה מצויים בפסיקה מבחנים ותבחיניםשונים שנועדו לברר עובדתית אם התגבשה כוונה כזו. בעניינם של הללו אין הלכה משפטית קבועה אלא צורך בבחינתו של כל מקרה לגופו. הוסבר והובהר בפסק דיננו מדועהשתכנענו כי בענייננו הייתה כוונהכזו,והובהרגם – וכאן תשובה לטענותיו הממוקדות יותר של המבקש –מדוע משהוכחה כוונה כזו אין משמעות לשאלת משך הזמןשבו התקיימה הכוונה, משך זמן הנישואין בכלל, המגורים בדירה פלונית או העדרם, ההרמוניה שבחיי הנישואיןוכו',כל הללו תבחינים המצטברים לכלל הוכחה שעה שאין הוכחה אחרת חדמשמעיתלקיומה של כוונת השיתוף, ואין בהם צורך שעה שיש הוכחה כזו. דיינובעניין זהאם יאמר כיהמבקשבטענותיו שלו –מדויל ידיה משתלם, שכן בין השאר הביא כראיה לדבריו, ונוכח טענותיו על העדרה של 'אווירת שיתוף' בין הצדדים את דברי כבוד השופט זילברטל בע"מ 1398/11 (אלמונית נ' אלמוני). נדמה כי מקום בו אכן התקיימו יחסי נישואין פורמאליים אך לא נוצרה בין בני הזוג אותה 'אווירת שיתוף' ולו ברמה בסיסית ומינימאלית […] לא ניתן יהיה להגיע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף בנכס חיצוני […] אלא כאשר קיימות ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל בדבר יצירת השיתוף בנכס. ואכן כך.סומכים אנו שתי ידינו על האמורכי במצב כזה "לא ניתן יהיה להגיע למסקנה […]"אלא שכשנאמר מתי אין "להגיע למסקנה" –מכלל לאו אתה שומע הן ולמד גםמתי ייתכן "להגיעלמסקנה", ובהקשר זה הרי שבה בעת שאנו סומכים ידינו על האמור סומכים אנו ידינו גם על סיומם של דברים "אלא כאשר קיימות ראיות ממשיות, ישירות ובעלות משקל". בענייננו כאמור וכפי שהובהר באר היטב בפסק דיננו קיימת הייתה ראיה כזו ומכוחה יכולנו אכן "להגיע למסקנה בדבר קיומו של שיתוף". (ג) הקניין פרי כוונת השיתוף – ומשמעויותיו ההלכתיות בנידוננו – למרות הסתירה לכאורה לחוק המקרקעין לטענת המבקש כוונת השיתוף אינה יוצרת 'קניין' מן ההיבט המשפטי. לא ברורמדבריואם טענה זו עומדת לגבי דידו כשלעצמה או שרצונו לומר שמשום כךאיןיסודלראות אותה כמרפאת את הפגם שב'קניין' ההלכתיהאמור. מכל מקום לגופו של עניין הוא מצייןכי תפיסת 'כוונת השיתוף' כיוצרת קניין מנוגדת להוראות חוק המקרקעיןוחוק המתנה. הוא אף מבהיר בהקשר זה את הידוע לכול כי מבחינה משפטית הסכם אין בו אלא משום התחייבות והבטחה להקנות ולא משום קניין. אשר להסכםכשהוא לעצמו –דברי המבקש נכונים אלא שאינם נוגעים לענייננו.לא השתתנואת פסק דיננועל ראייתההסכםכשלעצמוכ'קניין' מן הבחינה המשפטית,אלאעל ראיית עשייתו בנסיבות העניין כ'קניין'מן ההיבט ההלכתי. בעניין זה נזכירהיו גם בבית דין קמאמישנקטו עמדהדומה,אלא שסברו כי קניין זה פגוםמחמת העדר הרישום הנדרש בחוק והמשליך על השאלות ההלכתיות הקשורות בגמירות הדעת ובמעמדו של 'דינא דמלכותא'.פסק דיננו ביאר, וכאמור לעיל,כי פגם זה נרפא מכוחה של מעמדה המשפטי של כוונת השיתוףוהיותה חלופה, בהיבט המשפטי, של הרישום. לעניין'כוונת השיתוף'עצמה שבים אנו ואומרים כימן ההיבט המשפטי מקימההיא'קניין',הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, אומנםקובעותכי במהלך הנישואין יהיה קניינו של כל צד שלו בלבד (שכן אין בעצם הנישואין כדי להקנות זכויות כלשון סעיף 4 לחוק זה), ורק לעת פקיעת הנישואין תחול הזכות לאיזון המשאבים. משמע: במהלך הנישואין הזכות לאיזון אינה זכות קניינית אלאזכות אובליגטורית דחויה, אם נרצה להגדירה בהגדרות הלכתיות הרי שמדובר בסוג של 'שעבוד'.אך לא כך בנוגע להלכת השיתוף הכללית– אצל מי שהיא חלה עליו –ולא בנוגע להלכתהשיתוף הייחודי, שיסודה בגישה המשפטית הגורסת כי הלכת השיתוף הכללית לא בטלה מכול וכול אצל מי שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, אלא שהצטמצמה ונותרה בעלת משמעות אך ורק באשר לנכסים שהחוק לא קבע לגביהם איזון משאבים ושהוכחה לגביהם להנחת דעתה של הערכאה המשפטית כוונת שיתוף ייחודית. הלכות אלה גורסות שיתוף קנייני המתקיים משעה שנוצרה ונתגבשה הכוונה לו, אם כי יש שיצירתה של זו היא תהליך ממושך (ולא כך בענייננו וכאמור). אכן יש בדברים משום ניגוד להוראות חוק המקרקעין, אולםלא עלינו תלונתו של המבקשבעניין זה.הלכת השיתוףהכלליתובתה – הטבעית או החורגת – הלכת השיתוף הייחודיהןפרירוחו של בית המשפט העליון ולא של בית דין זה.פסק הדיןבע"א 1915/91 (יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529(הרה את הלכת השיתוף הייחודי, פסק הדיןברע"א 8672/00 (שהלה אבו רומי נ' ח'אלד אבו רומי, נו(6) 175 (2002))‏‏ילדה, ופסקי הדין הבאים אחריהם גידלוה שעשועים על ברכיהםוטיפחוה. בית המשפט העליוןהוא שהכניס את כוונת השיתוף הייחודית אל תחת כנפיו של החוקבקובעו כי אין הנחת קיומה והנחת מעמדה המשפטי סותרות את חוק יחסי ממון,אף אם יש שיאמרו ובמידה לא מבוטלת של צדקלדעתנו,כיעשהזאת בניגוד לכוונת המחוקק, כקוקייה זו המכניסה את ביציה לקינם של אחרים ואל תחת כנפיהם שלא לדעתם. לא סוד הוא כי דעת בתי הדין הרבניים אינה נוחה מפסיקתו זו של בית המשפט– מן ההיבט ההלכתי, ולא סוד הוא גם כיאף בין שורותיהם של משפטנים בכירים נשמעת לעיתים ביקורת נוקבתעל פסיקה זו. בכללה של ביקורת זו מוטחות גם הטענות בדבר הסתירה שבין פסיקה זו לבין הכלל האמור בחוק המקרקעין, ביקורת המתעצמת בשל הנמקתו של בית המשפט העליון גופו את פסיקתו באמירה כי חוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בין בני זוג על יסוד הדין הכללי ומכוח דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות – תוך התעלמותו לכאורה מהיותה מנוגדת לדין הכללי האמור בחוק המקרקעין.אולם על אף הביקורת, המצב המשפטי השורר היום הוא כפי שנקבע בהלכה זו. בהיבט החוקי אפוא ודאי שאין מקום שנחרוג מן הפסיקה האמורה מחמת ביקורתו – תלונתו של המבקש על הלכה זו,ביקורת– ואף אם אנו עצמנו נהיה שותפים לה –אינה מעניקה לנו את הסמכות, ברובד החוקי, לחרוג מפסיקות מחייבות של בג"ץ. אשרלעניין הכרעת פסק דיננו שיסודה כאמור בקניין ההלכתיושלגביו נצרכנו להלכת השיתוף כאמור אך כדי לקבוע שאין קניין זה נפגם מכוחו של 'דינא דמלכותא' או של חוסר גמירות הדעת הנובעת ממנו, ברי כי לעניין זהאין כל משמעות לשאלה אם ביקורתזו או אחרת עלהפסיקה צודקתאו אינה צודקת,השאלההיא אך ורקאם בפועל מונע 'דינא דמלכותא'עתהאת חלות הקניין או את גמירות הדעת, ותשובתנולשאלה זו היאשלילית, 'לא באלף רבתי': כל עוד המצב המשפטי הוא שקניין הנעשה בין בני זוג והמלמד על כוונת שיתוף 'פטור' מעולן של הוראות החוק בדבר רישום – בין שיש צידוק ל'פטור' זה ולגישה הכללית של הלכת השיתוף הייחודי, לדעתנו שלנו, ובין שאין להם צידוק, לדעתנו – אין דינא דמלכותא המונע את חלותו של הקניין ההלכתי האמור, ואין הוא לוקה בחוסר גמירות דעת בשל 'דינא דמלכותא' כזה. הא ותו לא. (ד) הטענה בדבר כריתת ההסכם בטעות עוד טוען המבקש כי ההסכם המדובר נכרת עקב טעות והטעיה שלו בידי המשיבה, המערערת בהליך שבגינו ניתן פסק דיננו, ובשל מצג שווא שהציגה כאילו יניב ההסכם המדובר פרי בדמות שלום בית. לשיטתו של המבקש הסכים להסכםהמדוברמתוך תקווהכי תוצאתו תהיה שלום בית בינו לבין המשיבה, אשתו דאז,אולם תוחלתו נכזבה,חיי הצדדים לא נעשו לאלה המקווים מזיווג של"ענבי הגפן בענבי הגפן– דבר נאה ומתקבל" אלאלהפך"ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", ההסכם לשיטתו לא זו בלבד שלא הביא לשלום הבית, אלא שמשהשיגה המשיבה את מבוקשה בכריתת ההסכם וסברה לדעתו אף כי השיגה את השלמת מבוקשה – רישומן של הזכויות בנכס אף על שמה – אצה רצה לה הדרך לגירושין. נזכיר ונאמר:טענות אלהשל המבקשאינן חדשות. גם בפסק דיננולא שללנו מכול וכול אפשרות זו, אם כי צידדנויותרשלא כך הם פני הדברים, אלא שלאידך גיסא גם בית הדין האזוריבפסק דינו שלולא קיבל אותה כהלכה למשה מסיני– ושלא כהצגת הדברים בדבריו של המבקש עתה: אב בית הדין שעמדתו הייתה לכאורה הקרובה ביותר לזו שמבקש המבקש שנאמץ צידד אכן בעמדה עובדתית זו אך לא כתב את הדברים בהחלטיות אלא "שנראה שאכן האישה הטעתה […] ולפיכך לא ניתן להוציא", חברו שעימו בדעת הרוב כתב "יש נימוקים די סבירים שלא מגיעה לאישה מחצית הדירה, מה עוד שהוא [– הבעל] מוחזק ויש לו חזקת מרא קמא ואין להוציא מידו", והדיין שבדעת המיעוט צידד "שבנידוננו האישה טענה טענות קשות של אלימות כלפי בעלה – יש קצת בסיס לטענתה בכך ששהתה במעון לנשים מוכות אולם הטענות בהחלט לא התבררו […] ועל כן בנידוננו יש לברר את טענותיה […] גם יש לברר האם הבעל עשה מספיק בשביל לפייס את האישה שתחזור לשלום בית […]" בית דין קמא ובית דיננו שותפים היו אפוא לכאורה לעמדה כי יש מקום לספק בשאלת קיומו או בטלותו של ההסכם נוכח המחלוקות העובדתיות שלא התבררו עד תום ונוכח נגזרותיהן הנוגעות לשאלת אומדן דעת הנותן, החזר מתנות וכו' כשבכל זה וכנאמר במפורש בפסק דיננו הטענות בדבר הטעיה.לא נכחד כי אכן בטווח האפשרויותבנוגע לספק זהצידדנו אנו לכיוון שונה מזה שאליו צידד בית דין קמא, ובעיקר בדעת הרוב שבו,אך זו אינה מחלוקת בעובדותעצמן,ואפילו הייתה כזו–לא ממנה נובע ההבדל במסקנת פסק הדין. במה נבדל אפוא פסק דיננו מפסק דינו של בית דין קמא, ההבדל המוביל לשוני במסקנות? כפי שהבהרנו בפסק דיננובית דין קמא ראה את ההסכםלכל היותרכהתחייבותלמתנה,התחייבות שאינה יוצרת מוחזקותלמקבל, ואילובית דיננו ראה אותו כמתנהשקניינה הושלם – בהיבט ההלכתי והמשפטי כאחד –למרות איהרישום, וכפי ששבנו והסברנו גם לעיל.מהבדל זהנבע השוני בהכרעתו של הספק, לדידן המבקש הוא בבחינת 'המוציא מחברו' ועליו הראיה. וכאמור הן לדעת בית דין קמא והן לדעת בית דיננו לא הביא הוא ראיה מספיקה, אלא שבית דין קמא סבר שלא עליו הראיה אלא על המשיבה, ואף היא לא הביאה ראיה מספיקה השוללת את טענותיו של המבקש. ממוצא הדברים אתה למד שאין מקום לטענת המבקש בדבר טעות בעובדותואף לא לטענתוכיערכאת ערעור – אל לה לסטות מממצאיה העובדתיים של ערכאה קמא. לעניין זה נוסיף גם ונעיר כיאת הקביעה הנחרצתבעניין זהשאבהמבקשמפסיקות אזרחיות, תוך התעלמות מתקנות הדיוןהמאפשרות ערעור על יסוד טעות בעובדות.מכל מקום הוספה זו אינה אלא להוציא מליבם של טועים, אךאכן על פי רובאין אנו מתערבים בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, ואף כאן לא נזקקנו לכך לשם הכרעת הדין. כפי שכתבנו בריש החלטה זו,אם סבור המבקש כי יש לו ראיות חדשותבסוגיה זו, ראיות שלדעתו יש בהן כדי להביא לשינוי מסקנתנו על אף ראייתנו את ההסכם כקניין ולא כהתחייבות גרידא – מסקנה המצויה בתחום ההלכתימשפטי ולא התחום העובדתי –ייכבד ויגיש בקשה לעיון בראיותיו בהתאם לגדריה של תקנה קכטלתקנות הדיון. בהעדר ראיות כאלה – מוטב היה כי לא יגיש את בקשתו הנוכחית, ואך לפנים משורת הדין לא נחייב בגינה בהוצאות משפט (אף כי נחייב בהחלטה זו בהוצאות משפט שבגין מרכיב אחר בבקשה ובהתנהלות המבקש ובא כוחו). ג. בשולי הדברים טרם נכלה לדבר נבהיר כיאנו דוחים בשאט נפש את שרבובושל בא כוחו המבקש לתוך דבריואת האמירהכי מרשו "במשך שניםפעל לעצמאותם של בתי הדיןבארץ ובחו"ל לפסוק על פי דין תורה" –עובדה זו, ככל שנכונה היא,עושה את המבקש ראוי לשבח אך אין לה כל נגיעה לענייננו, ומשכךציונה בענייננו קרוב להיות ניסיון להטות את דעת בית הדיןלצידו של המבקש ולהביא להטיית המשפט. ד. בקשת הארכה להגשת התגובה בעניין דמי השימוש שעל הבקשה הנוכחית נוצקו יסודותיה למען הסר ספק נבהיר גם מפורשות כיאין בית הדין נעתר לבקשה למתן ארכה נוספת לתגובת המבקשעל בקשת המשיבה, המערערת בהליך העיקרי שלפנינו, לחייבו בדמי שימוש בגין התקופה שבה השתמש לבדו בנכס שפסקנו כי משותף הוא. הבקשהלארכהנומקהבאפשרות שהדיון בבקשה הנוכחית ייתר את הדיון בסוגיית דמי השימוש.לו הייתההבקשהמעלה ראיות לכאוריות חדשותכאמור – אוליהיה מקום לשקולאותה – אף כי גם כבקשה כזו ראוי היה שתוגש זה מכבר, אולםמאחר שלא כך היה,אין מקום להיעתרלבקשה זו. נוסיף ונזכיר: ביום י"ג במרחשוון התש"ף (11.11.19) הוריתי למשיב להגיב בתוך שלושים יום לבקשת המערערת לחייב אותו בדמי השימוש.בי"ב בכסלו(10.12)הגיש ב"כ המשיב בקשה למתן ארכהבת שלושים יום (נוספים) להגשת התגובה בשל עומס במשרדו והיעדרותו ממנו בשל מחלה. למחרת היוםבי"ג בכסלו(11.12)ניתנה החלטתי שבה ביקרתי את הגשת הבקשה 'ברגע האחרון', אך נעתרתי לה לפנים משורת הדין. מסתבר כיהמבקשדנן,או מרשו, "וירא כי טוב"לבקש ארכה מבית הדין ברגע האחרון, ביקורת אומנם מותח בית הדין על כך, אךהבקשה זוכה למענה ומלבד ביקורת אין לה 'מחיר'. ואולי נביא את לשון הכתוב במלואו "וירא מנוחה כי טוב" – מה לו לטרוח ולהגיש בהתאם לזמן שקצב לו בית הדין,יכול הוא לנוח ולסמוך על טוב ליבו ואורך רוחו של בית הדין, ועל אחת כמה וכמה כשלדעתו יש אולי סיכוי שלא יזדקק לבסוף לטרוח כלל בתגובה המבוקשת, שמא תתייתר.הפעםאפואהגדיללעשותולבקש כאמור אף לאחר 'הרגע האחרון'. שלושים הימים הנוספים תמו אפוא אף הם בעת הגשת הבקשה הנוכחית בי"ז בטבת התש"ף (16.1.20).גם מטעם זה היה ראוי שלא להיעתר לבקשתואף לו היה מקום לשקול אותה מצד עצמה, כאמור, בבחינת "שלא יצא חוטא נשכר" וכדי שלא להכשיר את זילות בית הדין. לכאורה מן הדיןהיה אפוא גםלהחליט כבר עתה בבקשהלחיוב בדמישימושלגופה. ברם יש גם מקום לומר מנגד שמי שסבר בטעות כי יוכל לשטות בביתהדיןכדי להרוויח זמןראויאמנםשישלם את המחירעל כך,אךלאידך גיסאהפסד בהליךעצמועשוי להיות תשלוםמופרז,והעדר תגובההבאבשל מחשבת הפיגולהאמורה ("פיגול – חוץ לזמנו") – פסול ככל שיהיה –אינו יכול להראות כוויתור על זכות התגובהאו להיחשב 'שתיקה כהודאה', וודאי שלא בהעדר התראה כי כך יהיה. על כן ולאחר שיקול דעתאני קובע כי יוכל המבקש עדיין להגיבלבקשה בעניין דמי השימוש לגופה,אך עליו לעשות כן מייד.הבקשה תעלהעל שולחננולדיון לגופהבהקדם והחל משלושה ימיעבודה לאחר חתימת החלטה זו(בהתאם לאילוצי בית הדין) בין שתגיע התגובה לה עד אז ובין שלא תגיע. המבקש יחויבבגין בקשה זובהוצאות משפט לטובת אוצר המדינהבסך של 5,000 ש"ח. ה. מסקנות ומתן הוראות א. למבקש זכות לבקש דיון מחודש נוכח עובדות או ראיות חדשות, זכות זו עודנה עומדת לו, אך לעת עתה לא הייתה בקשתו בגדריה. ב. אין למבקש זכות לבקש עיון מחודש על יסוד טענתו כי טעה בית הדין בפסק דינו. מכל מקום לגופו של עניין לא טעה בית הדין בפסק דינו – לא עובדתית, לא הלכתית, לא משפטית ואף לא בהיבט של סדרי הדין. ג. על המבקש להגיב לבקשה בעניין דמי השימוש מיידית. הבקשה תידון לגופה – בין שיגיב ובין שיימנע מכך – החל משלושה ימים לאחר מועד חתימת החלטה זו. ד. המבקש ישלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. ה. החלטה זו תדוור למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. ו. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם של הצדדים. ניתן ביום כ"ג בטבת התש"ף (20.1.2020). הרב שלמה שפירא