חלוקת עסק משפחתי בין אחים יורשים 82107

בס"ד, י"ח באייר תשפ"ג 9 במאי 2023 תיק מס' 82107 בעניין שבין הנתבעים התובע והנתבעים הם אחים (אין אחים נוספים), שגדלו בחו"ל. למשפחה יש עסק משפחתי (חברה בע"מ) שקיים במשך יותר מ-40 שנה. נתבע 2 השתלב בעסק המשפחתי ובהמשך אף רכש 30% ממנו. 40% מהעסק שייך לאם שתחי' ו-30% נוספים היו שייכים לאב ז"ל. נתבע 1 יצא להיות שליח חב"ד בעיר אחרת, והתובע עלה לישראל. נתבע 2 נשאר לנהל את העסק המשפחתי. בנוסף דאג לצרכי ההורים. לפני כשנה וחצי נפטר האב בשיבה טובה ולא הותיר צוואה, בנוסף, עזבונו לא חולק באופן רשמי. כיום נתבע 2 דואג לכל צרכי האם ומנהל את העסק המשפחתי. הצדדים טענו כי על פי חוק הירושה בארץ שבה נמצא העסק וגרו בני המשפחה, אלמנה יורשת שליש מהעזבון, והשאר מתחלק בשווה בין הילדים. בין הצדדים כמה וכמה מחלוקות כספיות המעכירות את היחסים בתוך המשפחה. נדון בטענות הצדדים בכל אחד מהעניינים שבמחלוקת. נושאי הדיון תשלום חודשי לתובע חלקו של התובע בעזבונו של האב השתתפות התובע בהוצאות הקבורה של האב מכירת הרכב טענות נוספות הוצאות משפט טענות הצדדים לטענת התובע האב הבטיח לו תשלום בסך 300-400 יורו בחודש, לצורך קניית דירה, בהמשך גם הנתבעים הסכימו לכך. בפועל, הסכום מעולם לא הועבר לו. הנתבעים השיבו שמטרת הסיוע החודשי שהובטח היתה סיוע ברכישת דירה, אולם התובע מעולם לא התקדם בכיוון זה, ולכן הסיוע לא ניתן לו. התובע לא הכחיש זאת. למרות זאת, ולמען שיפור היחסים המשפחתיים הנתבעים הודיעו שהם מוכנים להעביר את התשלום ללא תנאי. כדברי נתבע 1, התשלום יועבר "כל עוד כוחי בי". התנאי שלהם לכך הוא סיום התביעות והמתחים במשפחה. דיון והחלטה על פי טענת התובע האב והנתבעים הבטיחו לו תשלום חודשי אך ההבטחה לא עוגנה בהסכם או במעשה קניין מחייב. ממילא, אין תוקף מחייב להתחייבות זו (בבא מציעא נח ע"א, "בשקנו מידו", הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, "מבוא לדיני חוזים", משפטי ארץ ד: חוזים ודיניהם, עמ' 31-30). קל וחומר שלטענת הנתבעים (שלא הוכחשה) ההתחייבות היתה על תנאי שהתשלום יהיה לצורך רכישת דירה, וכיוון שהתנאי לא התקיים, אין אפילו חובה מוסרית לקיים את ההתחייבות. נמצא שטענת התובע – נדחית. בהמשך פסק הדין נתייחס להבעת הרצון הטוב מצד הנתבעים. חלקו של התובע בעזבונו של האב טענות התובע התובע ביקש לקבל את חלקו מעזבונו של האב ז"ל, שכלל את הפריטים הבאים: חלקו בעסק המשפחתי ששוויו בין 540,000 יורו ועד 720,000 יורו, וזאת בהתבסס על דו"ח לשכת המסחר לשנת 2020. לפי הדו"ח בשנה זו העסק הרוויח כ-45,000 יורו. לפי טענת התובע, יש להניח כי העסק הרוויח כך במשך 30 שנה, ולכן שוויו גדול. התובע טוען כי ע"פ החוק במדינתו האלמנה יורשת שליש מעזבונו של הנפטר, ואת השאר יש לחלק בשווה בין הילדים. כיוון שחלקו של האב הוא 30% הרי שחלקה של האם הוא 10% ומגיע לכל אחד מהילדים 6.6%. התובע טוען כי רמת החיים של נתבע 2 המפעיל את העסק מלמדת על רווחים נאים של העסק, בניגוד לטענות נתבע 2 בפני בית הדין. התובע העיר כי היה שמח לקיים בדיקה לגבי העברת 30% מהעסק בעבר לידי נתבע 2. חלקו בחשבון דואר על שם האב ע"ס 37,103 יורו. סכום זה הצטבר מהפקדות שהאב קיבל בגין פנסיה מהמדינה (כלשונם של הצדדים). לדבריו על פי החוק במדינה, חלקו הוא 2/9 מהסכום בחשבון. התובע העביר לבית הדין דפי חשבון של החשבון בדואר. חלקו במניית בנק מקומי בשווי כ-1000 יורו. התובע לא פירט כמה הוא מבקש וההנחה היא שהוא מבקש 2/9 משווי המנייה. חלקו בכלי הבית של ההורים הנמצאים בשימוש האם שתחי'. חלקו בכספים שהאם קבלה ממשפחתה בעבר. טענות הנתבעים הנתבעים התייחסו לחלק מטענותיו של התובע: לגבי העסק המשפחתי – הנתבעים מסכימים שמגיע לתובע לקבל 6.6% משווי העסק המשפחתי. אלא שהם טוענים כי העסק המשפחתי שווה הרבה פחות ממה שטוען התובע. לדבריהם, החישובים שהתובע הציג לבית הדין לא רלוונטיים משום שהעסק מפסיד. נתבע 2 ואשתו עובדים בחנות. אשתו של נתבע 2 מקבלת שכר מהעסק, אולם, נתבע 2 לא מקבל שכר אלא מתפרנס מרווחי העסק. נתבע 2 תומך לבדו בפרנסת האם לבדו בכל חודש בסך 3000 יורו בקירוב אשר ממומנים מהכנסות העסק. לגבי שווי הסחורה של העסק שהופיעה בדו"ח שהמציא התובע – הסחורה האמורה, ישנה ואין אפשרות למכור אותה ולממש את שוויה הכתוב. לגבי חשבון הדואר – הנתבעים טוענים שהכסף בחשבון נצבר מקצבת הפנסיה של האב ושמשה להוצאות רפואיות והוצאות בלתי צפויות עבור ההורים. מאז פטירת האב, הכסף משמש את האם שתחי'. סכום זה לא אמור להתחלק בין הצדדים אלא הוא שייך לאם, ומשמש לצרכים רפואיים והוצאות לא-צפויות. הנתבעים ציינו עוד שקצבת הפנסיה החודשית אינה מכסה אפילו שליש מדמי המחיה של הדירה של האם. לגבי המניה – המניה המדוברת היא בשווי מאוד נמוך, והיא אכן אמורה להתחלק בין היורשים של האב, אלא שכרגע יש מניעה מלחלקה. לגבי כלי הבית – הנתבעים טענו שאינם מתכוונים לחלק את כלי הבית כאשר האם חיה ומשתמשת בו. דיון והחלטה נדון במחלוקת לגבי הפריטים השונים: לגבי העסק המשפחתי – נפתח בכך שהעברת 30% מהעסק לידי נתבע 2 נעשתה על ידי ההורים, ואין סיבה וסמכות לערער על החלטתם לעשות זאת. הדו"ח עליו מסתמך התובע מסתמך עליו הוא דו"ח לשכת המסחר המקומית לשנת 2020. לפי הדו"ח בשנה זו החברה היתה ברווח של כ-45,000 יורו, שהם כ-3750 יורו בחודש. מהם 70% שייכים לנתבע 2 בגלל חלקו בעסק ולאם, שכך שהיתרה היא 1250 יורו בחודש בלבד. נתבע 2 הצהיר כי הוא מפרנס את האם בסך 3,000 יורו בחודש. על פי ההלכה העזבון משועבד לצורך פרנסת האלמנה (שו"ע אה"ע צג, ג), ולכן על פי שורת הדין כל הרווחים אמורים לשמש לצורך האם. אמנם, אין בכך כדי לפגוע בבעלותו של התובע על 6.6% מהעסק, אלא שכרגע אין לכך משמעות מעשית. לגבי חשבון הדואר – כאמור בחשבון ישנם כספים שהאב קיבל בחייו ושימשו לצרכי עניינים רפואיים של האב והאם. מדפי החשבון שהתובע הגיש אין ראיה ברורה לטענות הצדדים. הנתבעים טענו שהאב ז"ל מינה בחייו את נתבע 2 לנהל את החשבון, והתובע לא הכחיש זאת. בהינתן כך, יש סברה לומר שהאב התכוון שהכסף ישמש לצרכי האם בלבד, ולכן אין מקום לחלק אותו בין היורשים. גם אם נאמר לא נקבל זאת, הרי על פי ההלכה (שו"ע אה"ע עט, א) העזבון משועבד למימון צרכי רפואה שאינה קצובה שלש האלמנה, ולכן, התובע אינו זכאי לקבל את חלקו כעת מחשבון זה. לגבי המנייה – אין מחלוקת שהתובע זכאי לחלקו אלא שכרגע יש לפתור את הבעיה שמונעת את מכירת המנייה. לגבי הרכוש המשפחתי (המטלטלין שבבית ההורים) – אין זה הזמן לדון בחלוקת הרכוש של האב והאם כאשר האם ב"ה בחיים. כל הנכסים שנותרו הם ברשותה – כיוון שזכותה בכתובתה היא מדור הכולל כלי תשמיש שהיתה מורגלת בהם (שו"ע אבן העזר צד, א) כלומר, הבית על מטלטליו. זאת מלבד הרכוש ששייך לה, כגון תכשיטים. השתתפות התובע בהוצאות הקבורה של האב טענות הצדדים התובע טען שהוא זכאי לתשלום על ההשתתפות שלו בהוצאות הקבורה של האב ז"ל בסך 2000 ₪, לדבריו הוא הוא שילם על הקבורה בתנאי שיוסדר עניין הכסף בחשבון הדואר. כנגד זה הנתבעים טענו שאמרו לתובע שלא ישתתף כלל בהוצאות הקבורה והוא התעקש להשתתף. וכמובן שלא התנה השתתפות כספית זו בשום תנאי. דיון והחלטה גם לטענת התובע עצמו, הוא לא התנה במפורש את התשלום שלו בדבר. משכך, התנאי עליו הוא מדבר, הוא בגדר דברים שבלב שאינם מחייבים, ואי אפשר לתבוע בגינם תשלום (שו"ע חו"מ רז, ד). אמנם הרמ"א (שם) כתב שלגבי מתנה דברים שבלב – כן מחייבים. אולם, ערוך השולחן (חו"מ רז, יב) פסק: במתנה אומדנא כל דהו מבטלת המתנה דזהו בעצמו אומדנא גדולה דודאי לא גמר בדעתו ליתן בחנם אלא מפני איזה טובה שיגיע לו ע"פ האומדנא וכיון דנתבטלה בטלה מתנתו ודבר זה תלוי בראיית עיני ב"ד דיש לפעמים דאהבה או קורבה מביאה לידי מתנה ולא מפני טובת הנותן. כלומר, גם במתנה הנותן לא יכול לבטל את המתנה ללא ראיה נסיבתית כלשהיא. במקרה זה, חזקתה של השתתפות בתשלום הוצאות הלוויה של אב ז"ל היא מתנה שאינה תלויה בדבר כל זמן שלא הוכח אחרת. גם אם היה התובע טוען שהסכים לשלם את הוצאות הקבורה בגלל שבזמנו היו יחסים טובים בינו לבין אחיו, אולם, לאחר התגלעות המחלוקת הוא חוזר בו מהמתנה, הרי הרמ"א (חו"מ רמו, יז) פסק: "היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור". מה גם שבמקרה זה לא נטען שהיתה הרעה משמעותית ביחסי האחים מאז פטירת האב ועד היום. לכן, טענה זו נדחית. מכירת הרכב טענות הצדדים נתבע 2 קנה רכב הנמצא בשימוש בנו ורשם אותו על שם התובע. כעת התובע מבקש להעברת הרכב על שם נתבע 2 בתמורת לסך 1500 יורו. התובע טען שהוא לא יודע האם הרכב נקנה מכספי ההורים או שמא מכספו האישי של נתבע 2. נתבע 2, טען שקנה את הרכב מכספו ורשם אותו על שם התובע מכל מיני שיקולים (כבישי אגרה וכד'), וכעת הוא שווה 500 יורו. דיון והחלטה במקרה זה אין חולק שהרכב שייך לנתבע 2 ולא לתובע למרות שהוא רשום על שמו. הויכוח האם הרכב נקנה מכספי ההורים או מכספו של נתבע 2. אלא שגם אם הרכב נקנה מכספי ההורים עבור נתבע 2, אזי הוא שייך לו, שהרי זכותם של ההורים לתת מתנה למי שירצו. בהינתן כך, הרי שזכותו היחידה של התובע היא לבקש שהרכב לא יהיה רשום על שמו, כדי שלא לסבך אותו במקרה שהנוהג ברכב מבצע עבירות תנועה וכדומה. טענות נוספות התובע טען כי הוא זכאי לחלק בכספים שאמו קבלה ממשפחתה. טענה זו נדחית על הסף. רכושה של האם, תבדל לחיים ארוכים, שייך לה ולתובע אין זכות לקבל חלק ממנו. התובע טען עוד כי ביצע עבודת תכנון בבית נתבע 2 לפני שנים רבות, וכעת הוא מבקש על כך 3000 יורו. נתבע 2 לא השיב לתביעה זו. דיון: הרמ"א (חו"מ רסד, ד) פסק: "כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו", כלומר, ברירת המחדל היא שעבודה שאדם אחד ביצע עבור אדם אחר היא בשכר ולא בחינם. אולם, הדעת נותנת שכאשר מדובר על אחים, ובמיוחד כאשר השכר לא נתבע במשך שנים רבות, החזקה היא שהעבודה בוצעה בחינם. ולכן, התביעה בעניין זה נדחית. הוצאות משפט כל אחד המצדדים שילם שליש מהאגרה, וכיוון שהצדדים נהגו כראוי אין חיוב בהוצאות משפט. אחרית דבר התובע הרחיב בטענות שונות בעניין מערכת היחסים בין האחים, וביקש מבית הדין להתערב. בית הדין לא יעשה זאת – מערכת יחסים בין אחים נקבעת על ידי האחים ושום החלטה משפטית לא תוכל לשנות אותה בכפייה. אולם למרות זאת, בית הדין רואה לעצמו תפקיד בסיום המחלוקות הכספיות בין האחים. במקרה זה ישנה הבטחה לתת לתובע 300-400 יורו בחודש, וכן יש לתובע זכות לקבל 6.6% מהעסק המשפחתי, אלא שהרווחים של העסק משועבדים לצרכי מזונות האם עד מאה ועשרים. התובע טען כי שווי העסק הוא לכל הפחות 540,000 יורו, כך שחלקו בעסק שווה 32,400 יורו. לאור מכלול זה, אני פוסק בדרך פשרה כי שני הנתבעים ישלמו לתובע סך 300 יורו בחודש במשך 10 שנים בתמורה לחלקו בעסק המשפחתי, וחלקו יעבור אליהם. החלטות הנתבעים שניהם יחד וכל אחד לחוד, חייבים לשלם לתובע סך 300 יורו עד ליום העשירי בכל חודש לועזי, החל מחודש יוני 2023 ועד לחודש מאי 2033. על נתבע 2 החובה להעביר את הרכב הרשום על שם התובע ונמצא ברשותו של בנו של נתבע 2, על שמו של נתבע 2 או כל אדם אחר ללא תשלום תמורה. זאת, בתוך 90 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה. בית הדין משאיר בידיו את הסמכות לפסוק סעד חלופי במשך 180 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין במקרה שיהיה קושי לממש את פסק הדין. אין צו להוצאות. בית הדין קורא לצדדים להניח את המחלוקות הכספיות בצד ולהתרכז בשיפור מערכת היחסים ביניהם. כך הם יוסיפו בריאות ושנים טובות לאמם שהם חייבים בכבודה, כך הם גם יוסיפו שנות חיים טובות לעצמם. לכן כחלק מפסק דין זה בית הדין קורא לכל האחים שינהגו באחווה ורעות כמצופה מכל בני משפחה יהודית. כך לימדנו גם נביא הגאולה זכריה: "והאמת והשלום אהבו" פסק הדין ניתן בתאריך י"ח באייר תשפ"ג, 9 במאי 2023 בזאת באתי על החתום _____________________ הרב יוסף כרמל, אב"ד