תלמוד בבלי מסכת יבמות דף 27.

חָלַץ לַאֲחָיוֹת — לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת. הֵיכָא דְּקָיְימָא חֲלִיצָה דְּשִׁמְעוֹן חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה, חָלֵיץ לַהּ רְאוּבֵן חֲלִיצָה פְּסוּלָה? מַאי ״אֶחָד חוֹלֵץ לְכוּלָּן״ נָמֵי דְּקָאָמַר — אַאֶמְצָעִית. וְהָא ״כּוּלָּן״ קָאָמַר! כֵּיוָן דְּרוּבָּה גַּבֵּיהּ, קָרֵי לֵיהּ ״כּוּלָּן״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל חֲלִיצָה מְעַלְּיָא בְּעֵינַן — הָנֵי מִילֵּי לְמִיפְטַר צָרָתָהּ, אֲבָל מִפְטַרא נַפְשַׁהּ — פָּטְרָה. גּוּפָא. אָמַר שְׁמוּאֵל: חָלַץ לַאֲחָיוֹת — לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת, לְצָרוֹת — נִפְטְרוּ אֲחָיוֹת. חָלַץ לְבַעֲלַת הַגֵּט — לֹא נִפְטְרָה צָרָה, לְצָרָה — נִפְטְרָה בַּעֲלַת הַגֵּט. חָלַץ לְבַעֲלַת הַמַּאֲמָר — לֹא נִפְטְרָה צָרָה. לְצָרָה — נִפְטְרָה בַּעֲלַת מַאֲמָר. מַאי שְׁנָא לַאֲחָיוֹת דְּלֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת — דְּהָוְיָא (לוֹ) [לַהּ] אֲחוֹת אִשָּׁה בְּזִיקָה? חָלַץ לְצָרוֹת נָמֵי, לָא לִיפַּטְרוּ אֲחָיוֹת — דְּהָוְיָא לְהוּ צָרוֹת אֲחוֹת אִשָּׁה בְּזִיקָה! קָסָבַר שְׁמוּאֵל: אֵין זִיקָה. וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל יֵשׁ זִיקָה! לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין זִיקָה קָאָמַר. אִי הָכִי, חָלַץ לָאֲחָיוֹת, אַמַּאי לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת? בִּשְׁלָמָא צָרָה דְרָחֵל לָא תִּיפְּטַר, דְּכֵיוָן דְּחָלֵץ לַהּ לְלֵאָה, וַהֲדַר חָלֵץ לְרָחֵל, הָוְיָא לַהּ חֲלִיצָה דְּרָחֵל חֲלִיצָה פְּסוּלָה. אֶלָּא צָרָה דְלֵאָה תִּיפְּטַר! מַאי ״לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת״ נָמֵי דְּקָאָמַר — אַצָּרָה דְרָחֵל. וְהָא ״צָרוֹת״ קָאָמַר! צָרוֹת דְּעָלְמָא. אִי הָכִי: ״חָלַץ לְצָרוֹת נִפְטְרוּ אֲחָיוֹת״, וְאַצָּרַת רָחֵל מִי מִיפַּטְרָא? וְהָא תְּנַן: אָסוּר אָדָם בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ! שְׁמוּאֵל נָמֵי, הִתְחִיל וְלֹא הִתְחִיל קָאָמַר: הִתְחִיל בַּאֲחָיוֹת — לֹא יִגְמוֹר בְּצָרוֹת, דִּתְנַן: אָסוּר אָדָם בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. הִתְחִיל בְּצָרוֹת — יִגְמוֹר אַף בַּאֲחָיוֹת. דִּתְנַן: מוּתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ, וּמִשּׁוּם דְּלָא אַלִּימָא זִיקָה לְשַׁוּוֹיֵי לְצָרָה כְּעֶרְוָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: חָלַץ לָאֲחָיוֹת — לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת. הָא לְצָרוֹת — נִפְטְרוּ אֲחָיוֹת. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּקָסָבַר יֵשׁ זִיקָה, וְלָא אַלִּימָא זִיקָה לְשַׁוּוֹיַיהּ לְצָרָה כְּעֶרְוָה? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: הָא מַנִּי — בֵּית שַׁמַּאי הִיא. דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִין. אִי הָכִי, יַבּוֹמֵי נָמֵי תִּתְיַיבֵּם? כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּאָמַר: בּוֹאוּ וּנְתַקֵּן לָהֶן לַצָּרוֹת שֶׁיְּהוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת. וְהָאָמַר מָר: לָא הִסְפִּיקוּ לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁנִּטְרְפָה הַשָּׁעָה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַחֲרָיו חָזְרוּ וְתִקְּנוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: