ביאור הגר"א חושן משפט 67

אין. גטין ל"ו א' ורבא ל"פ עליה דאביי בהא וכמ"ש תוס' שם ד"ה מי וכן סובר הרמב"ם שם הל' טז ועכ"מ שם ודלא כראב"ד ורש"י ד"ה רבא כו' ורמב"ן דס"ל דה' כרבנן: בזמן שהיובל. שם כפי' תוס' ד"ה בזמן וכמ"ש רש"י ב' ירושלמי וההיא דת"כ כרבנן הוא: ומד"ס. שם: בכ"מ. דהשמטת כספים אין חילוק בין א"י לח"ל כמ"ש בקדושין ל"ח ב' וה"ה בזה"ז כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' ג' ע"ש וכן בהרבה מקומות בגמ' גטין לז ב' אבא בר מרתא כו' כי אתא לקמיה דרב כו' ושם ע"א רב אשי מקני כו' ובכמה מקומות: (ליקוט) ירושלמי א"ר הונא קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא כמ"ד מעשרות מד"ת והלל מתקין על ד"ת א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ופרי' והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל ד"ת חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת ובשעה שהשמטה נוהגת מדבריהם השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם תמן אמרין אפי' כמ"ד מעשרות ד"ת מודה בשמיטה שהיא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג ד"ת פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן כו' (ע"כ): אבל י"א. הוא הרז"ה שכ' דוקא בזמן שהיובל נוהג מדרבנן שיובל ושמיטה קשר שאין נפרד הוא והיו נוהגין יובל עד שבטלו ב"ד וכ' דשמטה צריך ג"כ קדוש ב"ד והוא בכלל מ"ש שנים אתה מקדש ועתוס' דערכין י"ג א' ד"ה הנך כו' וע"ש בסה"ת שמ"ה והרמב"ן דחה דבריו וס"ל דאפי' מדאורייתא נוהג כרבנן וכפרש"י דרבא פליג על אביי בהא וע"ש: בדברי מהרי"ק. שם כ' דסמכינן אר' יוחנן גטין לז דאמר שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט אע"ג דקא' דוקא לב"ש המרדכי בס"פ הבא ע"י כ' דק"ל כב"ש בהא וליתא דהסוגיא בכ"מ דלא כב"ש וכמ"ש בס"ב וסי' ק"ח סי"א וש"מ ועש"ך סי' ק"ח סקי"ט ע"ש: בת"ה. שם ר' דסמכינן אחד תירוצא שתי' ר"י בתרומות ומעשרות שאין נוהג אלא במקומות הסמוכין לא"י כמו בבל ומצרים אע"ג דחלה נוהגת בכ"מ שדמיא קצת לחיבת הגוף בעל העיסה ולא בעל הקרקע וכ"ש השמטת כספים שהוא חובת הגוף מ"מ כיון דתורה תלי ליה ביובל אע"ג דכל הראשונים כ' דנהגו בח"ל בכ"מ ונהגו כן בעצמם אינהו ס"ל כת' אחרים של תוס' ואנן לענין שמיטה יש לסמוך אהאי שינויא וע"ש שדחק עצמו הרבה מאד: (ליקוט) . ומהר"א בתה"ד כו'. עתוס' דקדושין ל"ו ב' ד"ה כל כו' וי"ל דלהכי כו' ובחולין ז' א' סד"ה והתיר. ועי"ל שמא כו' (ע"כ): והעיקר. כפסק הרמב"ם בשם הגאונים בפ"י דה' שמטה ע"פ הגמ' דערכין יג א' רב אשי אמר הנך שית כו' וכרבנן כמ"ש רש"י שם אלא שמפ' דבשנת ת"ך חרב כמ"ש שם י"ב ב' ודקאמר שם דבמוצאי שביעית חרב קאי על תשרי שלאחר החורבן דאותה שנה שחרב כיון שרובו בבניינו אין נחשב בכלל החורבן ולכן בכל הספרים ישנים ל"ג בע"ז ט' ב' ונטפי חד שתא ועכ"מ שם ובע"ז שם דקא' ונשקול ממאה תרי כ' בשם הגאונים דאתי אף לרבנן משום דלאחר החורבן לא מנו יובלים לקדש שמיטין וההיא דערכין ל"א ב' מנו יובלין כו' דוקא בזמן הבית וכ' עוד שם דכל החשבונות הכל משנת יצירה שהיא שנייה לבריאת העולם שאנו מונין נמצא למניינינו חרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ט והיא היתה שנת השביעית כנ"ל ומשם ואילך לא מנו רק ז' ז' כנ"ל נמצא ששנת ש"ך לאלף הששי היא לחורבן אלף ותצ"א כי חשבת כללי ביובלי כו' כמ"ש בע"ז שם כלו הכל בז' ז' וכ"ה לפרש"י דערכין שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה מוצאי שביעית הוא ג"כ החשבון כחשבון הרמב"ם רק שפי' דגמ' דע"ז כר"י כתי' ראשון דערכין כמ"ש תוס' בע"ז ב' רשב"ם ע"ש וע"ש ברא"ש וכ' לפ"ז שנת ע"ד היתה שנת השמיטה וכ"ז לשנה שנייה לבריאה והיא שנת ע"ה לבריאה וכ"כ בטי"ד סשל"א ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר והוא ג"כ חשבון הרמב"ם וע"ש בב"י וכ"כ בטח"מ כפי גי' שם ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וע"ש בד"מ מ"ש בשם מהר"ל חביב ע"ש ועוד חידש הרמב"ם שכל החשבונות של הגמ' הכל משנה שנייה כנ"ל: (ליקוט) והעיקר כו' דעת רש"י בערכין ששנת תכ"א חרב כמו שמוכח הסוגיא בין לתי' ראשון בין לתי' דרב אשי והסוגיא דע"ז דע"כ הוא לר"י צ"ל כתי' ראשון וכ"כ תוס' בע"ז שם ופ' כר"י ע"ש אבל רש"י בע"ז שם כ' ששנת ת"ך חרב הבית וכרב אשי דערכין וכר"מ והנה לשני הפי' קשה לפי' הראשון קשה דהא בע"ז שם מ' דבת"ך חרב כמש"ש א' מלכות פרס כו' ושם אי טעי האי תנא כו' אי טעי תנא כו' ושם ב' א"ב תלת שנין. ולפי' השני ק' סוגיא דערכין. דמ' דרב אשי תי' אליבא דרבנן ועתוס' שם ורא"ש וחשבון הרמב"ם הוא כפרש"י דערכין ולדידיה כל הסוגיות עולין יפה ופ' ג"כ כרבנן והרא"ש שם פי' כרש"י שם דמשנת ת"ך מתחילין למנות דרב אשי אליבא דר"י וכ"כ הטור בשם ר"י והוא שנה קודם למנין הרמב"ם ורש"י ודעת ר"ת ור"ח בתוס' דע"ז שם כדעת רמב"ם ורש"י אלא שגורס וניבצור תרתי שנין ור"ל למנין מלכות יון וכתי' ראשון דגמ' דערכין והוא מכוון לפירש"י דעירוכין וכ"פ רשב"ם שם אלא שלפי' ר"ת עכצ"ל דבתכ"א חרב דלא קאי שם כלל בחורבן הבית אלא לחשבון השטרות וההיא דערכין י"ל כפי' הרמב"ם דשנה שאחר החורבן קאמר וכנ"ל (ע"כ): (ליקוט) מ"ש הטור ולרש"י בשנת פ"ט היינו רש"י דערכין שכ' דכל מה דפריך שם היינו דבשביעית חרב ומשני דבמ"ש חרב וכ' שם דבשנת תכ"א חרב וכ"כ תוס' בע"ז בשם רשב"ם ומ"ש הטור בשם ולר"י בשנת פ"ח הוא דעת רש"י בע"ז ששנת מ"ך חרב והיא היתה מ"ש וכ"ד הרא"ש שם בע"ז וע"ש שיישב קו' תוס' (ע"כ): (ליקוט) והמשכנתא במקום כו' ואם כו'. ל' הרמב"ם פ"ז מה' מלוה ומ' דוקא עד סוף זמנו ומ"ש בכל עת לאפוקי סוף זמנו וכ"ה דעת הרא"ש שם ודלא כרשב"א וש"ע שכ' וכל כו' וכ"ד הרא"ש ע"ש סל"ה ועטי"ד סי' קע"ב וב"י שם (ע"כ): (ליקוט) במקום כו' ומקום כו'. ל' הרמב"ם בפ"ז מה' מלוה וכ"כ הרי"ף בב"מ שם ונראה שדעתו כדעת כרא"ש שם ואמר ברישא בכל עת משום שאז שביעית משמט בכל עת ודלא כי"א למטה שכ' וכל שא"י לסלקו כו' וכ"פ לקמן סי' רע"ח ס"ז (ע"כ): (ליקוט) ומקום כו' עד סוף זמנו. דוקא כה"ג וכ"כ רבו הרי"ם בב"ב קכ"ה ב' וכמש"ל סי' רע"ח ס"ז וע"ש ברי"מ בארוכה וכ"כ ר' אפרים והרמב"ן שם בפשיטות (ע"כ): (ליקוט) אלא שסיים כו'. עבה"ג וכ"מ בירושלמי שם דמסיק שם כמ"ש בגמ' שלנו דאפי' בשטר שיש בו אחריות דמשמט וא"ר ירמיה בשאין לו קרקע הא יש לו קרקע אינו משמט א"ר יוסי אפי' יש לו קרקע משמט אתיא דר' יוסי כרב דא"ר בא בשם רב ייחד לו קרקע אינו משמט לא אמרו אלא ייחד לו הא לא ייחד משמט. אלמא אע"ג דס"ל דאחריות משמט סיים אינו משמט (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. כמו שהקשו על הרמב"ם דמ"ש ממשכנתא וההיא ברייתא כב"ש כמש"ש ולא עוד ופי' בה"ת דהרמב"ם ג"כ כה"ג מיירי (ע"כ): (ליקוט) וכל שאינו כו'. וז"ל הרשב"א בתשו' אתרא דמסלקי דשביעית משמטתו ה"ד אי בגו זימניה ק' הלא מ"מ המלוה א"י לנגוש אותו וה"ל כמלוה לי' שנים ואי לבתר זימניה א"כ אפי' באתרא דלא מסלקי בתר זימניה מסלקי ליה ע"כ צ"ל דכל דלא מסלקי ליה אפי' שעתא חדא לעולם אין משמטתו והביאו ב"י בי"ד סי' קע"ב בד"ה ובמקום שנוהגים כו' וכ' שכ"כ המ"מ ורי"ו בשמו אבל הרא"ש והטור שם חולקין ע"ז וכן רי"ו בשם הרי"ף וכן הריב"ש בשם הרמב"ן ועב"י שם וקושית הרשב"א הנ"ל כ' ברא"ש שם מכאן יש ללמוד דמשכנתא באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף כו' וע"ש סל"ה וס' ראשונה הוא דעת הרא"ש וז"ש עד סוף זמנו ומ"ש ברישא בכל עת משום דרוצה לכלול כל אימת שפגע שביעית לכן כ' ברישא בכל עת ובסיפא עד כו' (ע"כ): מי שיש לו. שם ק"ד ב': (ליקוט) מי שיש כו'. כמ"ש בס"ו (ע"כ): (ליקוט) מי כו'. דפקדון אינו משמט כמ"ש בספרי שמוט כל בעל יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו כו' (ע"כ): שאין. כמ"ש בס"ו: ערב. ב"ב קע"ד א' ההוא ערבא כו' וע"ש ברשב"ם ד"ה פריעת כו': כ"ד. עבה"ג: לפיכך שבועות כו' אבל. שבועות מ"ח ב': (ליקוט) לפי כו'. ערש"י בב"מ קטו א' ד"ה למה כו' ועב"ב מ"ב ב' השותפין כו' ונעשין ש"ש כו' וז"ש השומרים והשותפין כו' (ע"כ): מי שחייב כו'. כמ"ש בנדרים ס"ג הריני כאלו התקבלתי וכן כאלו מחל לו דאפקעתא דמלכא היא: הלוהו. ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשה מלוה משמטת: תבעו. שם וכל מעשה כו' אלו גזרי דינין: וכתבו לו. דל"ת מס' שקדם ועב"י. וכ"כ הר"ש במתני ב' פ"י דשביעית: אם נהגו. ע"ל סי' ס"א ס"ה אבל תנאים כו': (ליקוט) המלוה כו'. עתוס' דב"ב קע"ה ב' ד"ה ואין. מכאן כו' (ע"כ): (ליקוט) המלוה כו'. כת"ק כמסקנא דגמ' לא לעולם כו' דקי"ל דלא כשמואל ואף א"ס דפליגי בדשמואל קי"ל דלא כשמואל וא"כ הל' כריה"ג (ע"כ): ויש מי שאומר. הוא הרא"ש ואזיל לשיטתו שפ' כשמואל שם בשבועות אבד קסא כו' וע"כ דלא כהדחייה שם: (ליקוט) ויש כו'. עבה"ג וסי' ראשונה ס"ל דשמואל לשיטתו ולא קי"ל כוותיה והרא"ש לשיטתו שפ' כשמואל ועסי' ע"כ ת"ב (ע"כ): ומקרי זקיפה. כמו זקיפה דב"ק ק"ט א': וי"א. ב"מ ע"כ א': הבא. ע"ל סי' ס"ו סכ"ה: (ליקוט) ולכן מי כו'. כמ"ש בספרי את רעהו פרט לאחרים כו' (ע"כ): וי"א דכותבין. כ'. הרא"ש דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל הא דשמואל. והרמב"ם וש"ע אזלי לטעמייהו שכ' בס"ך ת"ח שהלוו כו' דוקא וטור ורמ"א אזלי לשיטתייהו שכ' שם וי"א דכל אדם כו': וה"ה שיוכל. ל' הר"ן וכ"ת ל"ל לתקן פרוזבול הא יוכל למסור שטרותיו בב"ד וי"ל דמהני לחוב בע"פ: ת"ח שהלוו. ת"ח דווקא כנ"ל וכמ"ש גבי ריבית בב"מ ע"ה א': וי"א. דס"ל דפליגי אשמואל דשמואל לטעמיה דס"ל פרוסבול עולבנא דדייני כו' ואינהו ס"ל כר"ן דאמר אקיימיניה וער"ן: ואין חילוק. ירושלמי אפי' נתונין ברומי ופי' במרדכי הדיינים: וי"א אפי' לשנים. גטין ל"ג א' ואפי' לרב ששת עדים ודאי בשנים וסברא ראשונה ס"ל דה"מ כשמוסר לפני ב"ד והב"ד לפניהם אבל כאן שאין מוסר רק לפני העדים בלבד צריך שלשה כמו בפני ב"ד: קמי שלשה דיינים. כרב ששת ואע"ג דלענין גט קי"ל כר"ן שם דאינו תלוין זב"ז רק שמביא ר"ן ראיה דשנים נמי מקרי ב"ד וער"ן שם: דאינון פלוני כו'. כנ"ל בסי"ט פלוני כו' וכר"ש שם אטו כי רוכלא כו': שבמקום. מירושלמי הנ"ל בס' שקדם: ואי חתמי. ר"ל שהדיינים במקומו ומוסר להם וקמ"ל דא"צ עדים כמש"ו ועסמ"ע: וא"צ. כנ"ל סי"ט והדיינים או העדים כו': ואפי' קרקע. שם ופ"ג דפאה: מונח. שם בגמ': אע"פ שאין. רש"י שם: או למי. או למי. נלמד מחייב ללוה: אפי' ע"י כו' ואפי'. כ"כ הרא"ש דקאמר מזכהו משמע כו' דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעי"ז מתחייב יותר מהזכות וער"ן: מיהו אם. ב"ב קל"ח א' כאן בצווח כו' וערשב"ם ד"ה כאן בצווח כו' ושם בגמ' זיכה לו ע"י אחר כו' בצווח מעיקרו דכ"ע כו': וה"ה אם. ב"י ועסמ"ע וראיה מדפריך איני והתני הלל ולא משני בהשכירו: (ליקוט) וליתומים כו'. עסמ"ע וכ"ז מדברי ב"י ע"ש (ע"כ): ואם לוו. כרשב"ג בתוספתא ועסי' ע"ז ס"א: יתומים קטנים. דגדולים אין ב"ד אביהם דהם ככל אדם. ריב"ש: (ליקוט) יתומים קטנים. ערש"י בב"מ ע' א' ד"ה בדקנני כו' (ע"כ): (ליקוט) יתומים גדולים. כאן ודאי אפי' גדולים כמש"ש הבא כו' (ע"כ): טענינן להו. ב"ב כ"ג א': אין שביעית. עבה"ג ומתני' דפ"י דשביעית השוחט כו': (ליקוט) אין כו'. סנה' ל"ב א' (ע"כ): (ליקוט) כ"ז כו'. תוספתא אימתי כותבין פרוזבול ער"ה של שביעית כתבו ער"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפי' לזמן מרובה והביאו הר"ש שם מתני' ה' (ע"כ): ואם לא. עסמ"ע ועב"ב ל"א א': (ליקוט) ואם לא כו'. דהא אפי' ב"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ. שם וזהו שלא כדברי ש"ך בסי' פ' סק"ג שכ' בכ"מ כן (ע"כ): (ליקוט) אבל אם כו'. דכה"ג ודאי דמי לשם כיון דשתק בשעת פס"ד נראה כמודה ודאי שקרא אגמריה (ע"כ): במגו. דבמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא. סה"ת שמ"ה ועכתובות י"ב ב': (ליקוט) במגו כו'. כמש"ש חזקה כו' ובמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא כמ"ש בכתובות י"ב וכ"כ בהגמ"ר ריש ב"מ וצ"ע שהרי שם אמרי' א"נ ע"כ כו' מ' דלס' ראשונה א"צ ועסי' פ"ב סי"ב מש"ש (ע"כ): הוציא. הראיה מבוארת בדבריו: א"ל אעפ"כ. מתני' שם: ואל. ברייתא שם: שט"ח. ע"ל סי' ס"א סי"ב: (ליקוט) מוציאין כו'. דברי סמ"ע כאן תמוהים וכבר השיגו ט"ז (ע"כ): שהלוקח. שעליו מוטל כנ"ל סי' ס"ו סי"ו: טוענין. ב"ב כ"ג א': (ליקוט) ואם הודה כו'. צ"ע גם ברישא ליהמניה דאי בעי מחיל וכמו שהקשו תוס' בכתובות י"ט א' וש"פ וצ"ל דמיירי שא"י למחול כגון במעמד שלשתן וכן תי' בסה"ת וא"כ גם בסיפא אמאי נאמן וכמ"ש בספ"ק דב"מ בשובר אמאי כו' אלמא אין מאמינין לה אי לאו במגו דמחילה ושם מיירי באית לה נכסי כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ו וע"ש סי"ו ול"ד להא דכתובות י"ט א' דשם אי אית ליה נכסי אין משועבד כלל למלוה וכן הקשה ש"ך ע"ש בס"ק י"ד וכ"כ רי"ו במשרים כו' וז"ל הלוקח כו' והוא מפורש בתוספתא דב"ב רפ"ב כלשונה והביאו הרא"ש בפ"ג דב"ב ס"ח ובתשו' כלל צט וכמש"ל סי' קמ"ו ס"י בהג"ה ואין כו' (ע"כ): אם אין לו. כתובות י"ט א':