לווה שטוען שההתחייבות היתה לפרוע לאבי המלווה
סיכום
תובעת טוענת כי הלוותה לנתבע סכום של 15,000$ לפני כ-32 שנה, והכסף היה בבעלותה (נתן לה אביה כמתנה). נתבע טוען כי הכסף לא הועבר מהתובעת אלא מאביה של התובעת, שהוא בעצמו ביקש ממנו את ההלוואה, והתחייב להחזיר לאביו בלבד. כמו כן, סבר נתבע כי אביו מחל לו על החוב בתור מתנה בעת לידת בנו. בית הדין קבע כי על המוציא מחברו עליו הראיה, וכיוון שהתובעת לא הגישה ראיה ברורה על כך שהיא המלווה, ויש הכחשה בדבר זהות המלווה, פטר בית הדין את הנתבע מן התביעה. בית הדין גם פטור את הנתבע משבועת היסת בשל התירוצים הרבים שחלפו ללא תביעה, דבר המעלה ספקות על טענתה של התובעת.
עובדות
לפני כ-32 שנה הועברו 15,000$ מהתובעת (או משוהי טוען שזה היה) לנתבע. התובעת טוענת כי הכסף היה בבעלותה, שנתן לה אביה כמתנה מאביה של אמה. התובעת טוענת שביקשה מהנתבע להחזיר את הכסף בתשלומים משיעורי העזר שתיתן אשתו. בתחילה תבעת את הנתבע, אך במשך השנים הפסיקה לתבוע בשל מצבה הנפשי. נתבע טוען כי ביקש מאביה של התובעת (ולא מהתובעת עצמה) הלוואה של 15,000$ לרכישת דירה, והאב אמר לו שיקח את הכסף מבתו. נתבע טוען שהוא התחייב להחזיר לאביו בלבד, ולאחר שנולד בנו הגדול, מחל לו האב על החוב כמתנה.
החלטה
בית הדין פטר את הנתבע מן התביעה. פטור זה התבסס על שני טעמים: (1) על סמך העיקרון כי המוציא מחברו עליו הראיה - כיוון שיש הכחשה בין הצדדים מיהו המלווה בפועל, והתובעת לא הגישה ראיה ברורה על כך שהיא המלווה, אי אפשר לחייב את הנתבע; (2) בית הדין פטר את הנתבע גם משבועת היסת בשל העובדה שהתובעת לא תבעה את הנתבע במשך 32 שנה, דבר המעלה ספקות ניכרים על כושר השכנוע של טענתה.
נימוקים
בית הדין הציג את הנימוקים הבאים: ראשית, הלוואה זו היא הלוואה על פה (שום ראיה בכתב לא הוגשה), ולפיכך חלים עליה כללי ההוכחה המחמירים. בהתאם לחו"מ סימן עה, כאשר יש הכחשה בין תובע ונתבע, הנושא את הראיה הוא המוציא מחברו. בהינתן שלא הוצגה ראיה ברורה מהצד של התובעת, לא ניתן להטיל את ההתחייבות על הנתבע. שנית, עובדת ההמתנה של 32 שנה בלי תביעה משתקפת כ"ריעותא" (תמוהות / ראיות חיוביות) כנגד טענתה. כאשר יש ריעותא כזו, בתי דין בזמן הזה מנהגם לפשר במקום לחייב בשבועה. הרבנים ציינו כי הם מקווים שהצדדים יעריכו את "רוח הדברים, האמת והשלום".