תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף 129.
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
אִי לְאַפּוֹקֵי מִדְּרָבָא – מוֹסִיף הוּא! אִי דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי – לֵית הִלְכְתָא כְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי! אִי לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל וְרַב שֵׁשֶׁת וְרַב פָּפָּא – הָא אִיתּוֹתְבוּ!
אֶלָּא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּמֵאַתְקָפְתָּא דְּמָר בַּר רַב אָשֵׁי.
הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי מַתָּנָה בַּתְּחִלָּה, הֵיכִי דָּמֵי בָּאֶמְצַע, הֵיכִי דָּמֵי בַּסּוֹף?
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״תִּנָּתֵן שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְיִירָשֶׁהָ״ – זוֹ הִיא מַתָּנָה בַּתְּחִלָּה. ״וְיִירָשֶׁהָ וְתִנָּתֵן לוֹ״ – זוֹ הִיא מַתָּנָה בַּסּוֹף. ״יִירָשֶׁהָ וְתִנָּתֵן לוֹ וְיִירָשֶׁהָ״ – זוֹ הִיא מַתָּנָה בָּאֶמְצַע.
וְדַוְקָא בְּאָדָם אֶחָד וְשָׂדֶה אַחַת; אֲבָל בְּאָדָם אֶחָד וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, שָׂדֶה אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – לֹא.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָדָם אֶחָד וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, שָׂדֶה אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; אֲבָל בִּשְׁתֵּי שָׂדוֹת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – לֹא.
כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: ״תִּנָּתֵן שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְיִירַשׁ פְּלוֹנִי שָׂדֶה פְּלוֹנִית״ – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: קָנָה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֹא קָנָה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבִין: אַנְחֵתְתְּ לַן חֲדָא, וְאַתְקֵפְתְּ לַן חֲדָא! בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אַדְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָא קַשְׁיָא – כָּאן בְּאָדָם אֶחָד וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, כָּאן בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת;
אֶלָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן – קַשְׁיָא!
אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיֹּאמַר: ״פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִירְשׁוּ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית שֶׁנְּתַתִּים לָהֶם בְּמַתָּנָה, וְיִירָשׁוּם״.
בִּפְלוּגְתָּא – אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אָדָם אֶחָד וְשָׂדֶה אַחַת; אֲבָל אָדָם אֶחָד וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, שָׂדֶה אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – לֹא. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ אָדָם אֶחָד וּשְׁתֵּי שָׂדוֹת, שָׂדֶה אַחַת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; אֲבָל שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם – לֹא. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא, הָאוֹמֵר: ״תְּנוּ שֶׁקֶל לְבָנַי בְּשַׁבָּת״, וּרְאוּיִן לִיתֵּן סֶלַע – נוֹתֵן לָהֶן סֶלַע. וְאִם אָמַר: ״אַל תִּתְּנוּ לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל״ – אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל. וְאִם אָמַר: ״אִם מֵתוּ,