שלילת תשלום כתובה בנוסף לזכויות לפי חוק יחסי ממון

שלילת תשלום כתובה בנוסף לזכויות לפי חוק יחסי ממון בית הדין הרבני האזורי טבריה בפני כבוד הדיינים: הרב אוריאל לביא הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה ד'' בשבט התשע"ד בא כוח התובעת עו"ד סיגלית גוזלן בא כוח הנתבע עו"ד הילה עבדל גירושין, כתובה / פיצוי גירושין, סידורי גיטין נושא הדיון: שלילת תשלום כתובה בנוסף לזכויות לפי חוק יחסי ממון בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולתשלום הכתובה, והתקיימו דיונים בתביעות אלו. בדיון האחרון בית הדין הציג הצעת פשרה, ולאחר שהצעה זו אינה מקובלת על שני הצדדים – התקבלו בקשות מטעמם, וכן בפנינו פירוט ההליך הרכושי המתנהל בבית המשפט. בהעדר הסכם, עלינו לקבוע את המשך ההליך ביחס לתביעות שבפנינו. הצדדים נשואים מיום י"ג אב תשל"ד (31.7.1974) ובכתובה שהוצגה בפנינו נקוב סך 100,000 לירות. לאחר חישוב הצמדה, ערכה של הכתובה עומד כיום על סך 338,262 שקל. בעת בירור התביעה לתשלום הכתובה מוטל על בית הדין להכריע בשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה בנסיבות הנוכחיות וכן לקבוע מהו ערכה הריאלי של הכתובה שבה נקוב סך מאה אלף לירות – האם קיימת הצמדה וכיצד לחשבה. האשה הגישה את תביעותיה לגירושין ולכתובה בבית הדין ואת התביעה לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים הגישה לבית המשפט. נסיבות אלו מחייבות את בית הדין להחלטה מקדמית ועקרונית ביחס לזיקה בין ההליך המתנהל בבית המשפט לדיון בתביעת הכתובה. האם אין מניעה ששני ההליכים יתבררו במקביל, או עלינו לעכב את בירור התביעה עד שיוצג בפנינו פסק הדין לאיזון המשאבים ויתברר שניתן לפסוק את תשלום הכתובה, כולה או חלק ממנה. כמובן, גם במקרים שההליך לאיזון המשאבים מתנהל בבית הדין, מוטל על בית הדין להתייחס לשאלה מקדמית זו. התפיסה העקרונית העומדת ביסוד עמדת התובעת כפי שהוצגה בפנינו היא שיש לדון ולהתייחס לזכאותה לתשלום הכתובה בנפרד מזכאותה לסכומי כסף שתקבל במסגרת איזון המשאבים, וכי עם הגירושין היא זכאית לכפל זכויות, שהם זכותה לכתובתה וזכותה לאיזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון. לפי דרכה, אין זיקה בין תשלום הכתובה לתשלום שיועבר לה עפ"י זכויותיה בהתאם לחוק. אך עמדה זו אינה מתקבלת, ולאחר עיון בחומר שבפנינו אנו קובעים – מאחר שייתכן שבסיום ההליך לאיזון המשאבים תקבל האשה סכומי כסף משמעותיים עפ"י זכויותיה עפ"י חוק יחסי ממון, אין מקום לכפל זכויות. דהיינו, הזכות לתשלום הסכום הנקוב בשטר הכתובה יחד עם תשלום סכומי כסף שהבעל צבר האמורים להיות מועברים לאשה על יסוד זכותה לאיזון משאבים על פי החוק. בפסקי הדין של בתי הדין בשנים האחרונות קיימת בדרך כלל תמימות דעים בפסיקה השוללת כפל זכויות. כך פסקנו בזמנו, לפני תשע שנים, בתיק אחר (תיק מס' 1–21–4979), ופסק הדין התפרסם בספר עטרת דבורה ח"א סי' מז עמ' 299. על אותה החלטה הוגש ערעור, והוא נדחה. החלטת בית הדין הגדול (תיק מס' 1–21–4979) מיום כ"ט שבט תשס"ה (08.02.2005) הובאה בספר שורת הדין חלק יא עמ' שעג. וכן נקבע בפסיקת בית הדין הגדול מיום ז' תמוז תשס"ח (10.07.2008) בתיק מספר 1–22–3267 (בדברי הרה"ג אברהם שרמן שליט"א והרה"ג חגי איזירר שליט"א). באותה החלטה נכתב כדלהלן: "בית הדין מבהיר לאשה כי תביעת מחצית זכויות פנסיוניות מהבעל תקוזז מן הכתובה כי אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. בתי הדין נוהגים שאין לאשה זכות תוספת כתובה אם גובה סכום מקביל לפי חוק יחסי ממון כאשר מדובר במחצית זכויות פנסיוניות." וכן בהחלטה מיום ט"ז בתמוז התשע"א (18/07/2011) בבית הדין בחיפה בהרכב בראשות האב"ד הרב מיכאל בלייכר שליט"א בתיק מס' 588563/1 בית הדין פסק לאשה בגין כתובתה סך של 100,000 שקל והוסיף: "ע"פ המקובל בבתי הדין כי האשה אינה זוכה גם בזכויותיו הכספיות של הבעל וגם בכתובתה, הלכך מסך זה יש לקזז 75,000 ש''ח שהבעל חויב לשלם לאשה במסגרת תשלומי האיזון." עוד נפנה אל החלטת ביה"ד הגדול מיום י"ט אלול תשס"ז (02.09.2007) בתיק 801823/2 (מספר ישן 1–24–1687) שדנה על אודות כתובה שבה נקוב סכום גבוה של מיליון שקל, וציינו את הקושי הגדול בפסיקת כתובה כזו בנוסף לפסיקת איזון משאבים עפ"י חוק. בהחלטה זו כתב הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א: "הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר... צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכול, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הלכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה – גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו." בהחלטה זו ביקשו חברי בית הדין הגדול להציג את התוצאה הבלתיסבירה בעליל שבפסיקת כפל זכויות, בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום גבוה. מאחר שכאמור הפסיקה המקובלת היא לשלול כפל תשלומים, וכפי שצוין בפסיקות ביה"ד הגדול מיום ז' תמוז תשס"ח (10.07.2008) ובית הדין בחיפה הנזכרות, וכידוע חוק יחסי ממון קיים בספר החוקים ארבעים שנה בלבד, ושאלת כפל זכויות, זכות עפ"י ההלכה וזכות עפ"י החוק לא נידונה בפוסקים, בנסיבות אלו עלינו להבהיר ולבסס פסיקה זו על אדני ההלכה. יובהר: בירור ההלכה דלהלן מתייחס לנסיבות שבהן פסיקת איזון המשאבים עפ"י חוק יחסי ממון היא עפ"י ההלכה, לאחר שניתנה פסיקה מנומקת הקובעת זאת. כגון על יסוד הסכמה בסתמא למנהג המדינה ודינא דמלכותא, הסכם ממון שבו התחייבות לאיזון משאבים עפ"י חוק, או קבלת קניין לחלוקת רכוש עפ"י החוק כפי המקובל בבית דיננו בנסיבות שבית הדין הוסמך לדון בתביעה לחלוקת הרכוש. שאם לא כן, ככל שבית הדין סבור שהוצאת הממון במסגרת איזון משאבים אינה תואמת את ההלכה, לית דין ולית דיין שאין יסוד לכפל זכויות. בבואנו לדון בשאלת "כפל זכויות", יצוין כי כפל זכויות מסוג אחר – זכות לגביית הכתובה וזכות ירושה של בת זוג בירושת בעלה עפ"י חוק – נשללה בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה שקבע: "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון." ואילו סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע: "אין בחוק זה כדי לגרוע... מזכויות האשה לפי כתובתה". הגם שבפסק הדין הנזכר בספר עטרת דבורה ח"א סי' מז הנטייה הייתה למצוא עקביות בחוק, ולפרש את חוק יחסי ממון בהתאם לעיקרון שנקבע בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה. אך יותר נכון לקבוע שחוק יחסי ממון מצא לנכון להתייחס לזכויות החוקיות האזרחיות בלבד, ואין לו עניין לקבוע דבר וליתן הוראות ביחס לזכויות הנובעות מתוך הדין הדתי, או לקבוע זיקה בין שתי זכויות אלו כגון זו שנקבעה בחוק הירושה. ביחס לזכות לכתובה, להלן נבאר את המקורות בהלכה כי בנסיבות שהאשה זכתה במסגרת איזון המשאבים בזכויות ממון שהבעל צבר, אין מקום שבנוסף יחויב הבעל גם בתשלום כתובה. שאלה זו תוכל להיבחן בשתי דרכים. אומדנא בהתחייבות תוספת הכתובה את השאלה העקרונית של כפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית, כבר עורר בזמנו הגרי"א הרצוג ז"ל ביחס לזכויות מזונות האלמנה הנובעות מתוך שטר הכתובה. הגרי"א הרצוג ז"ל דן בשאלה האם זכות זו של מזונות אלמנה מהעיזבון עפ"י ההלכה שרירות וקיימות גם בנסיבות שהאלמנה כבר מימשה את זכותה החוקית לירושת הבעל, שהיא כידוע זכות הנובעת מהחוק בלבד. (פסיקת ירושת האשה במסגרת בית הדין בתקופה שבה הגרי"א הרצוג ז"ל כיהן כנשיא בית הדין הגדול, זכתה להתייחסות רבה בספר "תחוקה לישראל עפ"י התורה" חלק שני, עיין הקדמה עמ' טז, ועוד, ואין כאן מקומו להאריך. על כל פנים, פסיקה זו נעשתה במסגרת הליכי בית הדין עפ"י ההלכה.) בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן: "ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע." אמנם הגרי"א הרצוג ז"ל הניח שאלה זו בצ"ע, אך יובהר: בנידון תשובת הגרי"א הרצוג ז"ל, מלבד השאלה העקרונית של "כפל זכויות", חוקית והלכתית, אין אומדנא נוספת לשלול כפל זה. בנוסף יודגש שהנידון בדבריו הוא ביחס לחלוקת העיזבון בלבד, בשעה שלבעל אין כל נפקא מינה אישית, והבעל כבר אינו יכול להיפגע ולהינזק ממימוש "כפל הזכויות". אך בנידון שאלתנו, בנסיבות של גירושין ההשלכה מ"כפל הזכויות" היא על הבעל עצמו. במקרים רבים מאוד בהם נקוב בשטר הכתובה סכום גבוה, ההשלכה על הבעל עלולה להיות קשה וחמורה מאוד מבחינה כלכלית. ולכן מתחזקת מאוד האומדנא, שמלכתחילה אין כוונת הבעל להתחייב בתוספת הכתובה בנסיבות שבעת הגירושין האשה תבקש לממש את זכויותיה החוקיות, ובנוסף לתשלום הכתובה יחויב להעביר לאשה סכומי כסף גדולים במסגרת איזון המשאבים. אמנם בעת הנישואין החתן אמור להיות מודע לחוק יחסי ממון ולמרות זאת התחייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה, אך עדיין חשוב לציין כי במועד הנישואין אין ידוע דבר כיצד יהיו פני הדברים כעבור שנים רבות בעת איזון המשאבים, שהרי במקרים רבים במועד איזון המשאבים מתברר שהבעל לא צבר זכויות ממון יותר מאשתו, או לפחות שאין פער משמעותי ביניהם, וכן קיימים מקרים רבים שהצדדים מסכימים שכל צד יישאר עם זכויותיו. לכן האומדנא בנידון דנן עדיפה על האומדנא בנידון שבתשובת הגרי"א הרצוג ז"ל, שבה היקף ההתחייבות למזונות האלמנה ידוע פחות או יותר, והיא אינה עומדת בספק ביחס לנסיבות שהבעל ילך לעולמו לפניה. בהחלטת ביה"ד הגדול הנזכרת, כתב הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א: על כן ככל שאלו הן הנסיבות, יש מקום לקביעתו של ספר מנחת אלעזר. אמנם אם שאלת הסכום שבו החתן יתחייב בכתובה היה נושא למו"מ בין הצדדים קודם לנישואין, ונקבע כתוצאה ממו"מ זה, יש מקום לראות בכתובה שטר התחייבות שבו שני צדדים. העולה מדברינו: קיימת אומדנא דמוכח, שהיא מאוד ברורה ואין בה ספק, שמלכתחילה החתן אינו מתחייב סכום גבוה לתשלום תוספת הכתובה בנסיבות שבהן יחויב בסכום גבוה נוסף באיזון המשאבים מכוח החוק, אם צירוף שני תשלומים אלו יפגע בו קשה ויותיר אותו לאחר הגירושין במצב כלכלי נמוך מאוד יחסית לאשה, ובוודאי שאליבא תשובת מנחת אלעזר הנזכרת, די באומדנא זו להורות שאין כפל זכויות. כמובן, אין יסוד לאומדנא כזו בהעדר כפל זכויות. דהיינו בנסיבות שהחתן התחייב בכתובה בסכום גבוה, וכאשר גם בלא איזון המשאבים, מימוש התחייבות הכתובה יפגע בו קשה ויפר את האיזון הכלכלי בין הצדדים לאחר הגירושין, אין יסוד שלא לגבות את מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה, מאחר שמלכתחילה זו הייתה התחייבותו לשלם לאשה סכום זה למרות ההשלכות הנובעות מגביית חוב זה. מבחינה עקרונית, שטר הכתובה הוא מסמך בר תוקף ומחייב גם אם הסכום הנקוב שווה ערך לכל רכושו של הבעל, עיין במשנה במסכת נדרים דף סה ע"ב: "מעשה באחד... והיתה כתובתה ארבע מאות דינרים, ובא לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו: רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות, לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו רבי עקיבא: אפילו אתה מוכר שער ראשך, אתה נותן לה כתובתה." "הכתובה נועדה להוות אמצעי מיגון של האשה וכדברי הגמ' 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה'. כלומר, זוהי בעצם 'פוליסת ביטוח' של האשה למקרה שיארע אם יארע, דהיינו למקרה של גירושין. אין כל סיבה שהאשה לא תקבל את המגיע לה על פי פוליסה זו וללא כל קשר לחלקה ברכוש 'המגיע' לה בתוקף הייתה 'שותף' לכל דבר ועניין... מאחר שהבעל יכול לגרש את אשתו גם שלא ברצונה (מעיקר הדין טרם חדר"ג) חששו חז"ל שמא תגיע האשה למצב זה ש'תהיה קלה בעיניו להוציאה'. לשם כך נועדה התחייבות הבעל בשטר הכתובה להוות מכשול ומחסום בפני הבעל לא לגרשה. כלומר, הכתובה היא מעין 'ערבות' או 'פוליסת ביטוח' של האשה לכך שהיא יכולה להיות שקטה שלא יקום בעלה ויגרשנה, שהרי אם יגרשנה 'יעלה' לו הדבר בתשלום הכתובה." אך דבריו אינם יכולים להתקבל, ועירוב פרשיות יש כאן. כידוע, הכתובה מחולקת לשני חלקים עיקריים: "עיקר הכתובה" ו"תוספת הכתובה". "עיקר הכתובה" היא מתקנת חכמים, וחובה זו של מאתיים זוז או מאה זוז מוטלת על הבעל גם לולי נכתב שטר הכתובה. טעם התקנה היא – שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. לא כן ביחס לתוספת הכתובה, שהיא התחייבות מצד הבעל. ובירושלמי במסכת כתובות בתחילת פרק אע"פ ביארו מהי ההנאה שהבעל קיבל והביאה אותו להתחייב בתוספת הכתובה. אך בכל מקרה הסכום הנכבד והמשמעותי – שהוא תוספת הכתובה – לא נועד כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. וכן רש"י במסכת כתובות דף קא ע"א כתב: "אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה." וכן כתב הר"י מגאש במסכת כתובות דף פב: "מ"ט תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא קלה תהא בעיניו להוציאה. ואין ספק שאין דבריהם אלו על עיקר כתובה שהוא הוא שתיקנו לה רבנן, ולא על התוספת. לפי שתוספת לא תיקנו לה רבנן שאין אדם כותב התוספת אלא מרצונו כמו שאמרו (לעיל נו ב) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף." וכן בשו"ת הר"י מגאש סי' קלט. וכן הרמב"ם בפרק כ"ד מאישות הלכה ג' פוסק שאיילונית או אשה מחייבי לאווין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה ומבאר הרמב"ם: "ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה." הבחנה זו בין עיקר הכתובה שיסודה בתקנת חכמים ונועדה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, לתוספת הכתובה שהיא התחייבות הבעל שאינה קשורה לטעם שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הביאה לכמה השלכות הלכתיות. כגון, בספר עין יצחק ח"א אה"ע סי' עד אות יד כתב: "אף לרשב"א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט, י"ל דזה אינו רק בעיקר כתובה אבל לא להתוס'... והטעם פשוט דדווקא בכתובה י"ל הסברא של הרשב"א הוא דכיון דתקנת הכתובה היה העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן אם היה הדין דיהיה יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה א"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו, ותיעקר עיקר התקנה בזה, ע"כ תקנו חז"ל דכל זמן דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה, וזה אינו אלא בכתובה אבל לא בתוספת." וכן ביחס למחילה על הכתובה. מאחר שיסוד החיוב של "עיקר הכתובה" הוא כאמור, האשה אינה יכולה למחול על עיקר הכתובה אלא בדרך שנקבעה בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף ג', משא"כ ביחס לתוספת הכתובה מועילה מחילה, לרבות בעל פה, וככל מחילת חוב אחר, כמבואר בביאור הגר"א שם ס"ק יז. על כן אין יסוד לקבוע שתוספת הכתובה, שהוא הסכום המשמעותי הנקוב בשטר הכתובה, בעיקרו נוצר ונועד להוות כעין "פוליסת ביטוח" שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, וכי בהכרח לשמר חובה זו גם בנסיבות שהאשה זכאית לסכום כסף מזכויות הממון שהבעל צבר. גם אין נכון לקבוע שסכום זה הנקוב בתוספת הכתובה נועד למלא יעד של פיצוי לאשה עקב הגירושין – כפי הטעות הנפוצה – שהרי למרות שבנסיבות המפורטות בהלכה לשלילת הזכאות לכתובה ולתוספת הכתובה, עדיין בהעדר שלילה זו אין שום גורם שהתבקש לבחון בכל מקרה לגופו בטרם נפסק תשלום הכתובה האם אמנם השתלשלות העניינים ביחסי בני הזוג שהובילה לגירושין אכן מזכה את האשה בפיצויי גירושין. אלא החובה בתוספת הכתובה יסודה בהתחייבות החתן מרצונו הטוב בסכום זה של תוספת הכתובה, התחייבות שבאה לעולם כתוצאה מהנישואין, כמפורט בירושלמי וברמב"ם הנזכרים לעיל, וביחס להתחייבות זו נקבע שתוספת הכתובה דינה ככתובה ונאמרו בה כמה הלכות באילו נסיבות האשה זכאית לגבות את הכתובה, אך בנוסף דנים בה אומדנא, כבכל התחייבות אחרת. ביחס לתוספת הכתובה שנהגו מקדמת דנא בקהילות אשכנז, שהיא מאתיים הזקוקים שנקבעו באותן קהילות כמנהג מחייב, כתב המהרש"ל בספרו ים של שלמה יבמות פרק ד סי' כ' שהראבי"ה כתב שהורגלו לכתוב שהכלה הכניסה חמישים ליטרין והוסיף לה עוד חמישים ליטרין סך הכול מאה ליטרין והטעם לכך כדי שלא לבייש את העניות שלא הכניסו נדוניא, אבל מהרש"ל הוסיף וכתב: "והרגילו כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כלומר, כשראו שאין במאתיים זוז להשיג את המטרה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה הנהיגו להוסיף תוספת קבועה של מאתיים זקוקים כדי שמטרה זו תושג. אומדנא בהתחייבות לאיזון משאבים מלבד האמור, ניתן להתייחס לשאלת "כפל הזכויות" בדרך אחרת, ולקבוע שמלכתחילה שתי ההתחייבויות שרירות וקיימות, אך הן חופפות ואינן מצטברות, וזאת בהתאם להלכה שתבואר להלן. שאלת כפל תשלומים אחרת נידונה בסוגיא במסכת בבא בתרא דף קלח ע"א. בסוגיא זו נידונה זכותה של האשה מתוך עיזבון הבעל בסכום כסף שהתחייב במתנת שכיב מרע בנוסף לתשלום הכתובה. באותו נידון הבעל ציווה לתת לאשתו מאתיים זוז, אך לא התייחס בפירוש לשאלה אם סכום זה יינתן כפירעון הכתובה או כמתנה בנוסף לזכותה לכתובה: "תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו, נוטלן ונוטל את בכורתו, אם אמר בבכורתו, ידו על העליונה, רצה נוטלן, רצה נוטל בכורתו. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת את כתובתה, אם אמר בכתובתה ידה על העליונה, רצה נוטלתן, רצה נוטלת כתובתה." הרשב"ם (ד"ה לפלוני וד"ה רצה) והרא"ש (סי' נג) נחלקו כשאמר בסתמא "תנו מאתיים זוז לבני או לאשתי", האם בסתמא סכום זה שהורה לתת לבנו או לאשתו יינתן על חשבון חלק הבן בירושה או חלק האשה בפירעון כתובתה, או יחשב כמתנה בנוסף לחלק הבן הירושה ובנוסף לגביית הכתובה. "שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני כראוי לו, או לאשתי כראוי לה, או לבעל חובי כראוי לו נוטלים מאתים זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב. ואם אמר תנו מאתים זוז לבני בבכורתו, או לאשתי בכתובתה, לא יטלו שניהם אלא אחד מהם, וידן על העליונה, אם מאתים זוז יותר נוטלים מאתים זוז ואם הבכורה והכתובה יותר ממאתים זוז, נוטלים אותה... ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה ואפילו בבעל חוב, אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו. ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם לבני פלוני, או לאשתי או לפלוני בעל חובי, מתנה נתן להם יתר על הראוי להם... הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר." ובשולחן ערוך אבן העזר סי' קט סעיף ג' הובאו שתי דעות אלו בשווה ללא הכרעה. וז"ל: "אם אמר תנו מנה לאשתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה." "פשטיות הש"ס דמוקמינן לה כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירה, משמע כדברי רשב"ם ז"ל דכל היכא דליכא לישנא יתירה לא אמרינן דנוטלן לבד מכתובתה." העולה מדברינו: הלכה למעשה נקטינן ששכיב מרע האומר תנו סכום כסף פלוני לאשתי, דהיינו שתקבלו לאחר מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין, בסתמא אין כוונתו שהאשה תזכה בכפל זכויות – הסכום הנ"ל בנוסף לכתובתה – אלא כוונתו שזה יחשב כפירעון הכתובה. ואין נפקא מינה אם נקב בסך מאתיים זוז או בסכום אחר. וזאת כל עוד הדברים נאמרו בסתמא ולא נאמר בפירוש שסכום זה יינתן לה כמתנה, שבנסיבות אלו כתבו בחי' הריטב"א במסכת בבא בתרא (שם), בתשובת הריב"ש סי' תפ וברמ"א (שם) – שלכל הדעות תזכה בכפל זכויות. על יסוד הלכה זו קבע בספר הר צבי חלק אה"ע סי' קט שאין כפל זכויות – דמי הכתובה בנוסף לדמי הביטוח – בנסיבות של תשלומי ביטוח חיים שהאלמנה מקבלת בהיותה מוטבת בביטוח חיים שעשה בעלה עוד בחייו. הגרצ"פ פראנק ז"ל נשאל כדלהלן: "על דבר שאלתו באחד שהיה מבוטח באחריות החיים, ורשם שם שאחרי מותו ישלמו כסף האחריות לאשתו, וכן היה שאשתו גבתה כל כסף האחריות, ואח"כ באה בטענה לגבות כתובתה מעיזבון בעלה כי מה שקבלה מחברת האחריות זה היה מתנה שנתן לה בעלה בעודו בחיים." הגרצ"פ פראנק ז"ל השיב שהאלמנה אינה זוכה בכפל זכויות – גם בכתובה וגם בדמי הביטוח, וז"ל: הסוגיה בגמ' הנזכרת וכן תשובת הר צבי, התייחסו לסכום כסף המגיע לאשה מכוחו של הבעל כשמועד התשלום הוא במועד שחלה החובה לתשלום הכתובה, אך בשניהם הנידון הוא – תשלום הנובע מהתחייבות הבעל, שהתחייב בה מרצונו. יש לדון האם קיים דין דומה לתשלום המוטל עליו על יסוד הוראות חוק יחסי ממון. לכאורה, אם חובה זו ביסודה אינה מכוח הקנאת הבעל, אלא זכויות שהמחוקק מצא לנכון להעניק לאשה, הרי שהבעל לא יוכל לקבוע שזכויות אלו ישולמו לאשה כתשלום בגין כתובתה. אולם קיים יסוד לקבוע שדין התשלום המועבר מהבעל לאשה במסגרת איזון משאבים עפ"י החוק אינו מכוח חובה חוקית גרידא, אלא מכוח הסכם של שני הצדדים שקבל תוקף עפ"י חוק, ובכך דינו כאותה מתנת שכיב מרע בסוגיה הנזכרת וכדין תשלומי הביטוח שדן בהם בתשובת הר צבי. ראשית נציין כי המחוקק בעצמו קבע את מעמד איזון המשאבים כאיזון הנקבע על יסוד הסכמת הצדדים. בסעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון, הסעיף הפותח את הפרק השני לחוק הקובע את הסדר איזון המשאבים, נאמר: "לא עשו בני הזוג הסדר ממון... יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2." בנוסף, התוקף ההלכתי הניתן להוראות החוק הוא על יסוד הסכמת הצדדים לנהוג כפי החוק וכמנהג המדינה, ועיין בספר עטרת דבורה חלק א' סי' מח עמ' 304–307 שהתבארה שם הלכה זו, וצוין שם שכדי לצאת מכל ספק, בכמה בתי דין נוהגים להסדיר קבלת קניין הנותן תוקף הלכתי להוראות החוק. בהתאם לכך, בסופו של דבר כשהאשה תקבל את חלקה בזכויות הממון שהבעל צבר, זכויות אלו יועברו לה הן מכוח ההוראה החוקית הרואה אותם כמי שערכו הסכם, והן מכוח ההקנאה שנעשתה עם הבעל – או הקנאה שהבעל קיבל עליו בבית הדין או הקנאה המיוחסת לו בהסכמתו לחלוקת רכוש ואיזון משאבים על יסוד החוק – ובכך דין זכויות אלו כדין מתנת שכיב מרע שבסוגית הגמרא וכדין תשלומי הביטוח שבתשובת הר צבי. בכל אלו קיימת אומדנא שבסתמא כוונתו שזכויות ממון אלו המשולמות במועד הראוי לתשלום הכתובה, גירושין או פטירת הבעל, ייחשבו כפירעון חובו לכתובת האשה. יתרה מזו, מהסוגיה במסכת בבא בתרא עולה שאם במקרה ספציפי, הממון עבר מהבעל לאשה בסתמא ובנוסף קיימת אומדנא שאמנם הבעל מבקש למנוע כפל תשלומים, ורצונו שהממון המועבר מכוחו ייחשב כפירעון כתובה, בנסיבות כאלו לא נחלקו ראשונים, במחלוקת הרשב"ם והרא"ש, אלא לכל הדעות לא יהיה כפל תשלומים. וכן כתב בתשובת זרע אברהם חו"מ סי' י' הנזכרת, שאם בנסיבות המיוחדות של המקרה אנו מתוודעים לאומדנא ברורה שאין כוונת הבעל לכפל תשלומים, עלינו לדון עפ"י אומדנא זו, ובהתאם לסברה זו הורה הרב זרע אברהם בנידון שלו, וכן הורה בתשובת הר צבי הנזכרת לעיל. וכעין זה בשו"ת משפט וצדקה אה"ע סי' לט ובמהרח"ש ח"ב סי' טז. על כן בנידון דנן, מאחר שייתכנו השלכות חמורות על מצבו הכלכלי של הבעל לאחר הגירושין וכמבואר לעיל, קיימת אומדנא שאין בכוונת הבעל להוסיף את תשלומי איזון המשאבים בנוסף למחויב בשטר הכתובה. בראשונים מצינו שהיה קיים מנהג שהבעל כותב לאשתו שטר כתובה ובנוסף כותב לה שטר מתנה בנפרד שלא היה ניתן לגבייה אלא לאחר מות הבעל, ולאחר מות הבעל הייתה האלמנה גובה את שטר הכתובה ובנוסף את שטר המתנה. בנסיבות אלו לא יישמו את ההלכה הנזכרת למנוע כפל זכויות ולהורות שתגבה את כתובתה באמצעות המתנה שתקבל בנפרד. הלכה זו הובאה בספר בית הבחירה למאירי במסכת כתובות דף נד עמוד ב' שכתב: לכאורה, היה מקום לדון את הזכויות שהאשה תקבל מכוח חוק יחסי ממון כדין אותה מתנה, ותזכה בכפל זכויות. אך נראה שאין הנידון דומה לראיה. הנסיבות ביחס לאותו מנהג שהביא המאירי הן שמלכתחילה בעת הנישואין החתן קבע את התחייבותו לאשתו בדרך מפוצלת, האחת באמצעות שטר הכתובה הכולל עיקר כתובה ותוספת הכתובה, והשנייה באמצעות שטר המתנה, וזאת כדי להגן על חיוב המתנה שלא יבוטל בנסיבות ששטר הכתובה מתבטל. ובנסיבות אלו אין ספק שכוונתו בעת הנישואין הייתה ששטר המתנה יתווסף להתחייבות הכתובה. ואמנם בנוסח שטר זה שבספר השטרות להר"י ברצלוני, (שטר השלושים ושבע), כבר נוסף בפירוש בנוסח השטר, אך גם בנוסח שקדם ולא הובהר כאמור, קיימת אומדנא ברורה שזו כוונת המתחייב. מה שאין כן ביחס לחיוב המעוגן בחוק יחסי ממון – בעת הנישואין אין אחד מבני הזוג יודע מה יהיו יחסי הכוחות הכלכליים בעוד שנים רבות וכיצד יאוזנו המשאבים, ומה יהיו זכויותיהם בעת פירוד, אלא שניהם מתכוונים שאיזון המשאבים יהיה לפי החוק ולפי מנהג המדינה. אם בעת הנישואין ישאלו את הבעל ויאמרו לו אשתך לא תצבור זכויות ממון משמעותיות כמוך, אבל לפי החוק היא זכאית למחצית מכל רכושך וזכויות הממון שצברת הוא ישלים עם זה. אבל אם יאמרו לו שבנוסף היא תקבל גם את הסכום הגבוה הנקוב בשטר הכתובה הוא ישיב ויאמר שלכך לא התכוון – שחלוקת הרכוש וזכויות הממון בעת הגירושין תהיה לוקה בחוסר צדק הזועק לשמים. ובוודאי שכן באותם מקרים שבית הדין מסדיר קבלת קניין לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, כדי שפסיקת איזון המשאבים תהיה עפ"י ההלכה – בנסיבות שבית הדין סבור שלולי קבלת הקניין אין מקום לפסיקתה איזון על פי ההלכה – מאחר שקבלת הקניין נעשית כבר בעת הדיונים בתביעת הגירושין והתביעה לחלוקת רכוש, הדבר ברור בלא ספק שבאותו מועד אין כוונת הבעל להתחייב בכפל התחייבויות. סיכומו של דבר בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך. אפשר לדון אומדנא זו בשתי דרכים, האחת ביחס להתחייבות הבעל בתוספת הכתובה – שלא התחייב בה אם בנוסף לתשלום הכתובה יחויב להעביר לאשתו במסגרת איזון המשאבים סכום גבוה מזכויות הממון שצבר. וכן אפשר לקבוע ששטר הכתובה שריר וקיים ללא תנאי אך האומדנא תתייחס לדרך שבה יבוצע תשלום הכתובה – מלכתחילה כוונתו למלא את חובתו לתשלום הכתובה באמצעות תשלומי האיזון שיחשבו כתשלום בגין חובו לכתובה. אמנם אם הסכום הנקוב בשטר הכתובה נמוך, אין אומדנא דמוכח, אלא אם היסוד ההלכתי הבלעדי לאיזון המשאבים מעוגן בקבלת הקניין המוסדרת בעת שהצדדים כבר בסכסוך ומנהלים תביעות לגירושין כתובה ואיזון משאבים, ובעת הזו בוודאי שאין ברצונו של הבעל להתחייב בכפל תשלומים. לסיום, מן ההכרח להבהיר – כל האמור בדברינו מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת אשתו, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצ"ב, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האשה זוכה בהן. אך אין הדברים אמורים ביחס לרכוש השייך עפ"י דין תורה לאשה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצ"ב – ביחס לרכוש זה שאינו עובר עם הגירושין מהבעל לאשה, והשייך לאשה עפ"י דין תורה, אין האומדנא הנזכרת. האם בית הדין רשאי לקיים דיון כשייתכן שיתברר כדיון סרק עיין במסכת בבא מציעא דף קי ע"א "אטרוחי בית דינא תרי זימני לא מטרחינן", דהיינו במקרה שבו קיים ספק עובדתי אם יתבררו ראיות התומכות בטענות צד אחד, לעת עתה אין פוסקים לטובת הצד שהדין כעת נוטה לטובתו, מכיוון שאין מטריחים את בית הדין לקיים הליך פסיקה וגביית ממון, אם ייתכן שבעתיד יתברר שיש לבטל את ההליך. הלכה זו אינה רק ביחס להלכות ההוצאה לפועל של פסק הדין, אלא גם ביחס לשלב הדיון והפסיקה, עיין שו"ע חו"מ סי' כח סעיף כה שהביא מהריב"ש סי' רלד שאין לקבל עדים בטרם נשמעה תשובת הנתבע, שמא יתברר שהליך זה חסר משמעות, ואטרוחי בי"ד בכדי לא מטרחינן. וכן בחכם צבי סי' קסט הביא ראיה להש"ך סי' יא סק"א שהורה על זכותו של הנתבע שלא לרדת לדין בטרם ישמע את פירוט טענות התובע, מההלכה זו – "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן", וה"נ אין לפתוח דיון שמא כשישמע הנתבע את התביעות, ימלא משאלת התובע בלי להטריח את הב"ד. לכאורה, היה מקום לומר שהרשות ביד בית הדין להחליט לדון, ולמחול על טרחתם. אך אין הדבר כן. בספר דברי מלכיאל חלק ג' סי' קע כתב: "העיקר נראה שאין ביד ב"ד לומר שרוצים לטרוח בזה. דכיון שפסקו בש"ס הדין כן שוב אין כח ורשות לב"ד אחר לשנות הדין... וכת"ר כתב דכיון שאמרו חז"ל דלא מטרחינן ב"ד ממילא אף אם רוצים לטרוח לא עבדי שליחותייהו בזה. והיא סברא נכונה. אך י"ל דאם הדין שב"ד יכולים לטרוח לדון בזה, ממילא גם עכשיו אנחנו שלוחיהם לכל דבר שאפשר לדון כן. וגם יש לדון אם קבלוהו עליו לדיין דאז אינו דן מצד דעבדינן שליחותייהו. ומ"ש כת"ר לתלות זה בהא דיכול אדם לומר אי אפשי בתקנת חכמים. נראה דאינו שייך בנ"ד, דהכא אמרו דלהכי פסקינן הכי לפי דלא מטרחינן ב"ד, וממילא נפסק הדין כן. וב"ד הרוצים לטרוח בזה, הרי דנים שלא כדין. ולא הוטל על ב"ד רק לדון כפי דקיי"ל בש"ס ולא יותר. דהא הדין הוא מצוה המוטלת על ב"ד לשפוט בין איש לרעהו ולהציל את העשוק. והיכא שאין כאן דין מדינא דגמרא. יכול הלה לומר שאינו מקבל את דינם כי אינם דיינים בדבר זה. משא"כ בתקנה שנתקנה לזכות אנשים פרטיים, שפיר יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים." וכן מהרש"ם ח"ג סי' קסה הביא ראיה שאין רשות ביד בית דין להחליט לטרוח לדון מספק. הוראה זו מקבלת חיזוק ככל שהליך זה גורר הוצאות משפט לצדדים, הפסד שעות עבודה של הצדדים ושל הדיינים כשקיימת אפשרות סבירה שהדיינים מקדישים זמן שיפוטי יקר להליך סרק, במקום לעסוק בתיקים אחרים הממתינים לדיון. על כן מוטל על בית הדין שלא לדון בתביעה לתשלום הכתובה בטרם יתברר פסק הדין לאיזון המשאבים. כמו כן מהטעם הנזכר, אין לדון כעת בבקשה מטעם הבעל לקבוע את העדר זכאות האשה לכתובה, אך ככל שמבוקש מבית הדין לנקוט בהליכים שהמועד הראוי להם הוא דווקא כעת, ולאחר הגירושין הם אינם רלבנטיים, יש להיזקק למבוקש. על כן אין מניעה שהבעל יגיש בקשות להכרזת מורדת וכיוצ"ב, ולנקוט פעולות שיש בהן כדי לבחון את רצונם של הצדדים בחזרה לשלוםבית, כעת בעת שהן עדיין נשואים, וזאת כדי שגם לאחר הגירושין יהיו בפני בית הדין הנתונים הרלבנטיים לפסיקת הכתובה אם תביעה זו תשוב לדיון לאחר השלמת הפסיקה באיזון המשאבים. על כן יש להחליט: בשלב זה בית הדין מוצא לנכון שלא להוסיף לדון בתביעת הכתובה. הרב אוריאל לביא – אב"ד חברי בית הדין מצטרפים למסקנת הפסיקה הנזכרת שלעת עתה לא יתקיים דיון בתביעה לתשלום הכתובה. אם הבעל יגיש בקשה מנומקת לקיים את הדיון, תינתן החלטה מתאימה לאחר עיון בנימוקי הבקשה. מאחר ששני הצדדים מעוניינים להתגרש, יזומן מועד לסידור גט לאחר שיתגוררו בנפרד, ובלא שהאשה תחויב לוותר על הכתובה. עם השלמת ההליך לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים המתקיים בביהמ"ש, יהיה מקום לבחון את המשך ההליך בתביעת הכתובה. מותר לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים. ניתן ביום ד' בשבט התשע"ד (05/01/2014). הרב אוריאל לביא – אב"ד הרב חיים בזק הרב יוסף יגודה