חשד לגניבה מאוצר ספרים על ידי מחזיק מפתח
סיכום
התובע, מנהל אוצר ספרים, תבע את הנתבע בחשד לגניבת סכומים מהקופה באוצר. הנתבע עבד כעוזר בהתנדבות והיה בבעלותו המפתח היחיד לאוצר. התובע טען שנגנבו סכומים בסך כחמישת אלפים שקלים, והחשד נופל על הנתבע בשל היותו בעל המפתח היחיד. הנתבע הכחיש בהחלט את הטענות וטען שלו אין כל סיבה לגנוב. בית הדין מצא שטענת התובע היא טענת "שמא" בלבד, ללא וודאות מוחלטת. על פי פסיקת הרמב"ם והמחבר, טענת שמא אינה מחייבת את הנתבע אפילו בשבועת היסת. בית הדין קבע שגם על פי הרמ"א, בנידון דנן אין מקום לחייב את הנתבע בשבועה, מכיוון שקיימת אפשרות כי מישהו אחר גנב את המפתח והנכנס לאוצר. לפיכך, הנתבע פטור מתשלום התביעה.
סכומים כספיים
עובדות
א' מנהל אוצר ספרים המכיל קופה שבה מצויים כסף ומטבעות בסכומים שונים, לפעמים גדולים. ב' עבד בהתנדבות כעוזר ורק לו היו מפתחות לאוצר. התובע דיווח על מספר גניבות מהקופה שבהן נעלמו סכומים, וחשד נפל על הנתבע בשל היותו בעל המפתח הבלעדי. התובע מעריך שנגנבו כחמישת אלפים שקלים. לפני מספר חודשים לקח התובע את המפתח מידי הנתבע. התובע גם שקל אפשרות של כניסה דרך חלון מחדר סמוך, עם סימנים של הפרת חלון והסטת חפצים מאדנו.
החלטה
בית הדין פסק שהנתבע פטור מתשלום התביעה. בית הדין קבע שטענת התובע היא טענת "שמא" בלבד ולא טענת ברי (וודאות). על פי הרמב"ם והמחבר, טענת שמא אינה מחייבת את הנתבע בשבועת היסת או כל חיוב אחר. חוקי ההוכחה אינם תומכים בטענה המסתמכת על חשדות בלבד. בית הדין דחה את ההשוואה לדברי הרמ"א, שכן בנידון דנן קיימת אפשרות חלופית זקופה שמישהו אחר גנב את המפתח או נכנס בדרך אחרת.
נימוקים
בית הדין בחן את התשתית ההלכתית של טענת השמא לעומת טענת הברי. על פי הרמב"ם (הלכות טוען ונטען) ושו"ע חו"מ סימן עה סעיף יז, כאשר התובע טוען בשמא בלבד (ולא בברי), אין מקום לחייב את הנתבע בשבועה, ואף לא לחייב אותו לצאת ידי שמים בתשלום. הרמ"א פוסק כי אם קיימים קרינים מספיקים (כגון: הנתבע היה היחיד בבית והתיבה פרוצה), יתכן צורך בשבועה. עם זאת, בית הדין הבחין כי בנידון דנן, בניגוד להמשל של הרמ"א, קיימות אפשרויות חלופיות סבירות: (1) מישהו עלול לגנוב את המפתחות שלא בידיעת בעליהם; (2) קיימת אפשרות כניסה דרך חלון. לפיכך, לא ניתן לומר שהנתבע היה ההסבר היחיד המסביר את הגניבה, ולא מתקיימת הברייה הנדרשת אף לפי הרמ"א.