תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף 146:

אֲמַרָה לֵיהּ: מִן יָהֵיב לַן מִכּוֹתָבוֹת דִּירִיחוֹ וְאָכַלְנָא בֵּיהּ. נְפַל עֲלַהּ חוּרְבָּה, וּמֵתָה. אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְלֹא נִכְנַס אַחֲרֶיהָ אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ, מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. סִבְלוֹנוֹת מוּעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ וְכוּ׳. יָתֵיב רָבִין סָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא וּבֵין שֶׁמֵּת הוּא, הָדַר הוּא – סִבְלוֹנוֹת הָדְרִי, מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה לָא הָדַר. הָדְרָא בָּהּ אִיהִי – הָדְרָא אֲפִילּוּ כִּישָּׁא דְיַרְקָא. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וְשָׁמִין לָהֶן דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. עַד כַּמָּה ״בְּזוֹל״? עַד תִּילְתָּא. מַתְנִי׳ שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, וְשִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. גְּמָ׳ מַאן תְּנָא דְּאָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדָּנָא? אָמַר רַב נַחְמָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא הִיא. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת בְּנוֹ, וְעָמַד וְכָתַב כׇּל נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ – מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַיָּים – לֹא הָיָה כּוֹתְבָן. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי הִיא – דְּתַנְיָא, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, וְאָמַר: ״כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. חָזְרוּ לוֹמַר: אַף הַמְפָרֵשׁ וְהַיּוֹצֵא בִּשְׁיָירָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַמְסוּכָּן. וְרַב נַחְמָן – מַאי טַעְמָא לָא מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר ״כִּתְבוּ״. וְרַב שֵׁשֶׁת – מַאי טַעְמָא לָא מוֹקֵים לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא? אוּמְדָּנָא דְּמוֹכַח שָׁאנֵי. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וּמוּטָל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי? וְאָמַר לָהֶן: