ארכה להגשת ערעור והתנייתה או אי־התנייתה בערובה להוצאות המשפט ולקיום פסק הדין

א. בקשת המערער למתן ארכה להגשת ערעורו ותגובת המשיבה לבקשה לפניי בקשת מר [פלוני] (להלן: המערער) להארכת המועד להגשת ערעורו. בית הדין ביקש, בהתאם לתקנה קלט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, את תגובת המשיבה לבקשה, וזו אכן הגיעה לשולחנו של בית הדין. עיקרי התגובה, שאותה הגיש בא כוחה של המשיבה עו"ד מויאל, שהבהיר לבקשת בית הדין כי הוא אכן ממשיך ומייצג אותה אף בהליכים שלפנינו ובהתאם לכך נרשם כמייצגה, הם כדלהלן: 1. המערער כשל פעם אחר פעם במבחן תום הלב. 2. בכלל זה הבריח תוך כדי ההליכים ולמרות החלטות וצו עיקול מאות אלפי ש"ח, במטרה לסכל את קיום פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי שהורה לו להעביר לידי המשיבה 250,000 ש"ח. 3. מטרת הערעור היא 'לסחוב זמן', 'לקושש החלטות' מערכאות שונות ולהשית על המשיבה מהלכי והוצאות משפט כפולים. 4. בהתאם לכך מבוקש כי כתנאי למתן הארכה המבוקשת יצווה בית הדין על המערער להפקיד בקופת בית הדין ערובה: א. להוצאותיה הריאליות של המשיבה; ב. לביצועו של פסק הדין האמור. להבטחת ההוצאות מבוקשת ערובה בסך 35,000 ש"ח ולביצועו של פסק הדין ערובה בגובה הסכום שנפסק – 250,000 ש"ח. בא כוח המשיבה הוסיףוהאריך בתגובתו בעניינם של סיכויי הערעור, לדעתו, ובעניין יסודהההלכתי, המשפטי וההגיוני של דרישת הפקדת ערובהומטרותיה – בהליכי ערעור בכלל ובמתן ארכה שאינה מחויבת ושהיא בבחינת לפנים משורת הדין בפרט. בהקשר זה יש לצייןמתפרץ בא כוח המשיבה במידה רבה לדלת פתוחהשכן בהחלטת בית דיננו שנזכרה לעיל ושבה התבקשה תגובתועמד בית הדיןעל האפשרות כי יתנה את מתן הארכה בהפקדת ערובה וציין בקצרה גםכי כר הלכתי נרחב יש לחיובהוצאות משפט ולדרישת הפקדת ערובה להן – בהליכי ערעור. ב. מתן הארכה לאחר עיון בדברים סבורני כי לעניין הבקשה העקרונית למתן הארכה יש להכריע כך: בכפוף לאמור להלן לעניין הפקדת הערובה,מן הראוי כי נאפשרלמערערלמצות את זכותהערעוראף אם לשם כך נדרש מתן הארכה המבוקשת,כל עוד מנומקת הבקשה בהנמקה סבירהההארכהעצמהאינה חורגת מגדר הסביר. בקשתו של המערער נומקה בצורך להתקשר עם מייצג חדש נוכח הפסקת ייצוגו בידי מייצגו הקודם. תחילה ביקש המערער ארכה בת שלושים יום שהסתיימו בכ"ה בתמוז תשע"ט (28.7.19), בהמשך ועוד טרם ניתנה החלטה ביקש ארכה נוספת – עד לי"ד באב (15.8), ולאחרונה הגדיל לעשות וביקש כי הארכה תהיה עד לכ' באלול (20.9). הבקשות הראשונות יכולות היו להיכלל בגדרה של ארכה סבירה, גם תגובתו של ב"כ המשיבה התייחסה אליהן – משום שהללו הבקשות שעמדו לפני בית הדין בעת בקשת התגובה. לעומתן,הבקשה האחרונה חורגת ממתחם הסבירות. העובדה שטרם ניתנה החלטה המורה על מתן הארכה לא היה בה כדי למנוע מהמבקש לחפש מייצג, גם אם נניח שטרם שילמד המייצג את התיק – מה שאינו נעשה חינם אין כסף, ביקש להמתין להחלטה זו.הדברים נכונים במשנה תוקף לאחר שנודע למערערמההחלטה הראשונה שניתנה בעניינוכיאיןבית דיננודוחה את בקשתו על הסף אלאשוקל להיעתרלה לאחר שיבחן את התגובה לה וישקול את עניין הערובה. עם זאת,לפנים משורת הדין,נוכחהעובדה שבלאו הכי מצויים אנו בתקופתהפגרה ונוכחהערובה המשמעותיתלהוצאות המשפטשעתידים אנו להשית על המערערבהמשך החלטה זו – כתנאי למתן הארכה – וייתכן שיזדקק לזמן מה גם כדי לגייס את הסכום שאינו סכום המצוי בכל עת תחת ידו של כל אדם, נראה כי יש מקום למתן ארכה עד לא' באלול (1.9). ג. ערובות להוצאות משפט והבקשה לערובות נוספות לקיום פסק הדין הבקשה להבטחת ההוצאותמתקבלת היא על הדעת, ככלל וכאמור בהחלטתנו הקודמת, ובנסיבות הענייןגםהסכום הנקוב בה מתקבל על הדעת. לעומתה,קשה להיעתר בשלב זה לבקשה להפקדת סכום נכבדשל 250,000 ש"חלהבטחת ביצועו של פסק דינו של בית הדיןהאזורי, ככל שפסק דין זה אכן יעמוד בערעור, ונוכח הטענה שהמערער פעל לסיכולו של פסק הדין באמצעות הברחת כספים: הברחת הכספיםהנטענת – אפשר שתתברר עוד בהליך עצמו, אולםלעת עתהלא התבררה לפנינו ואינה יוצאת מגדר 'טענה'. התניית מתן הארכהבהפקדת ערובה לקיום פסק הדין – כשמדוברבערובה נכבדת כל כך– יש בה משוםסיכול אפשרי של יכולתו של המערערלעמוד בתנאי זה ולממש את זכות הערעור. אכןארכהלהגשת הערעוראינה 'זכות'. מטעם זה לו היהחשש כי מתן הארכה יפגעפגיעה בלתימידתית ובלתיצודקת במשיבה – אם לא תופקד ערובה זו – היה מקום לקבוע כי חשש זהגובר על החשש לפגיעה ביכולתו של המערער לעמוד בתנאי ההפקדה. מטעם זהנעתר בית הדין לבקשה להפקדת ערובה להוצאות, אף שגם הסכום המבוקש בעניינן אינו סכום זניח,שכן אםיידחה הערעור ולא יימצא מימון להוצאות נמצאת המשיבה לוקה שלא מן דין. אך לעניין הערובה לביצועו של פסק הדיןשונים הם פני הדברים: ה'ארכה' כאמור אינה 'זכות' שבדין, אךכל עוד מוצג טעם סבירבבקשה לקבלת הארכה – מחד גיסא, ואין טעם סביר לדחייתה – מאידך גיסא,ומשהוכרה הזכות העקרונית לערעור, קרובהדחייתבקשת הארכהלהיות פגיעה בזכות העקרונית האמורה, ואף אם אין דחייה זו חוטאת לשורת הדין,עשויההיאלהיות חוטאת לשורת הצדק ועל אחת כמה וכמה למראית פני הצדק. התנייתמתןהארכה, כהתניית הזכות לערעור עצמו,בהפקדהשל סכום נכבד כל כךעשויהכאמורלסכללמעשה את הערעור. איהתניה זו, לעומת האמור,אינה עשויה לפגועבמשיבהועל כל פנים לא לפגוע בהיותרמשכבר נפגעה, לשיטתה, שהרי לא עסקינן במתן אפשרות למערער להבריח כספים – הללו כבר הוברחו לשיטתה של המשיבה, בין שתינתן הארכה האמורה ללא ההתניה בהפקדה ובין שלא תינתן – אין בכך כדי להשיבם. אלא מאי?המשיבה מבקשת לנצל את הערעורואת בקשת הארכה כדילהחזיר את הגלגלאחורנית, לשיטתה, ולהציל את הכספים שכבר הוברחו. בקשה זו כשלעצמה היא לגיטימית, אךכל עוד לא הוכחשאכן הוברחו הכספים הללו,נוטותמאזני הצדקלכיוון של מתן האפשרות לממש את זכות הערעורמבלי לסייע לעת עתה בתיקון נזקי ההברחה הנטענים – ובלי ליצור נזקים נוספים, כאמור – ולא לכיוון של פגיעה באפשרות זו לשם תיקונם של אותם נזקים שלא הוכחו לעת עתה,ובפרט שאין כל ודאות שהחלטה המורה על הפקדהכאמורתביא לתוצאה רצויהזו – אם אכן הוברחו הכספים – שכןקיימת אפשרותסבירה שהמערער יבחר במקרה כזה לוותר על הערעור.כך לא תצא המשיבה נשכרתבמובן של החזרת הכספים המוברחים,אך המערער והצדק או מראית פניו של הצדק יצאו נפסדיםבמניעת האפשרות לממש את זכות הערעור. האפשרותלניצולו של ההליך גםלהבטחת קיומו של פסק הדיןמכל מקוםלא פגה, עם מתן החלטתי זו.עוד חזון למועד. ד. מסקנות והוראות לפיכך הנני מחליט ומורה כדלהלן: 1. המערער יוכל להגיש את כתב ערעורו עד ליום א' באלול תשע"ט (1.9.19). 2. בד בבד עם הגשת כתב הערעור או קודם לכן יפקיד המערער בקופת בית הדין ערובה לתשלום הוצאות המשפט – ככל שיימצא בית הדין לנכון להטילן עליו – בסך 35,000 ש"ח. 3. אם לא יוגש כתב הערעור או לא תופקד הערובה עד למועד האמור יורה בית הדין על מחיקת הערעור. 4. במקרה כזה תעמוד למשיבה הזכות לבקש מבית הדין לחייב את המערער בהוצאותיה בגין טרחתו של בא כוחה בהליך הנוכחי עד כה, היינו תגובתו לבקשת המערער. מובן כי אם תוגש בקשה כזו יבחן אותה בית הדין לגופה ואין באמור כדי לקבוע כי בית הדין ייעתר לה. 5. בהליך הערעור עצמו ככל שיתקיים תהיה המשיבה רשאית להעלות את טענותיה בעניין הברחת הכספים, המערער יהיה רשאי להגיב להן לגופן, וככל שישתכנע בית הדין כי אכן יש לטענות אלה בסיס ישקול בית הדין לחייב את המערער בהפקדת ערובה נוספת – לקיומו של פסק הדין – טרם ימשיך בהליך, וככל שהוראה כזו לא תקוים יוכל בית הדין להפסיק את ההליך בכל שלב ולהורות על חילוטם של כספי הערובה או חלקם גם למטרת הבטחת קיומו של פסק הדין מלבד למטרת הבטחת ההוצאות. 6. החלטה זו מותרת לפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ופרטי זהותם. ניתן ביום כ"ז בתמוז התשע"ט (30.7.2019).הרב דוד ברוך לאו – נשיא