תלמוד בבלי מסכת שבועות דף 46.

רֵישָׁא וְסֵיפָא בִּרְאָיָה; רְאָיָה דִּלְשַׁלֵּם קָתָנֵי, רְאָיָה דִּשְׁבוּעָה לָא קָתָנֵי. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שְׁלַחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב לִשְׁמוּאֵל: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, אוּמָּן אוֹמֵר: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – מִי נִשְׁבָּע? אָמַר לָהֶן: בְּזוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְיַפְסִיד אוּמָּן; קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִירִי אִינָשֵׁי. אִינִי?! וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: קָצַץ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְאִי לָא מַיְיתֵי רְאָיָה – פָּקַע. אַמַּאי? יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְיַפְסִיד אוּמָּן! אָמַר רַב נַחְמָן: לִצְדָדִין קָתָנֵי – אוֹ מֵבִיא רְאָיָה וְיִטּוֹל, אוֹ יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן. מֵיתִיבִי: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן, אוּמָּן אוֹמֵר: ״קָצַצְתָּ לִי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״; כׇּל זְמַן שֶׁטַּלִּית בְּיַד אוּמָּן – עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה. נְתָנָהּ לוֹ בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. עָבַר זְמַנּוֹ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. בִּזְמַנּוֹ מִיהָא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל; אַמַּאי? יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַפְסִיד אוּמָּן! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁשְּׁבוּעָה נוֹטָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – שָׂכִיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה דְּמַתְנִיתִין, אַחְמוֹרֵי קָא מַחְמַר – דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה! אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה דְּבָרַיְיתָא – דְּתַנְיָא: שָׂכִיר, כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא עָבַר עָלָיו זְמַנּוֹ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְאִם לָאו – אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֶךָ״; וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתְּ מֵהֶן דִּינַר זָהָב״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אֶלָּא קָצַץ – רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְלָא רַבָּנַן?! הַשְׁתָּא הֵיכִי דְּמַחְמִיר רַבִּי יְהוּדָה – מְקִילִּי רַבָּנַן, הֵיכָא דְּמֵקֵיל רַבִּי יְהוּדָה – מַחְמְרִי רַבָּנַן?! וְאֶלָּא מַאי – רַבָּנַן? וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: קָצַץ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בִּדְאוֹרָיְיתָא – עֲבַדוּ לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר; וּבִדְרַבָּנַן – הֲוַאי תַּקַּנְתָּא, וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן. וְרַבָּנַן סָבְרִי: בִּדְרַבָּנַן נָמֵי עָבְדִינַן תַּקַּנְתָּא לְשָׂכִיר, וּקְצִיצָה מִידְכָּר דְּכִיר. נִגְזָל כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ כּוּ׳. וְדִלְמָא לֹא מִשְׁכְּנוֹ? מִי לָא אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דִּנְקִיט נַרְגָּא בִּידֵיהּ, וְאָמַר: ״אֵיזִיל וְאֶקְטְלֵיהּ לְדִקְלָא דִּפְלָנְיָא״, וְאִשְׁתְּכַח דִּקְטִיל וּשְׁדֵי – לָא אָמְרִינַן דְּהוּא קַטְלֵיהּ? אַלְמָא עֲבִיד אִינִישׁ דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד, הָכָא נָמֵי – דְּגָזֵים וְלָא עָבֵיד! אֵימָא ״וּמִשְׁכְּנוֹ״. וְלִיחְזֵי מַאי מִשְׁכְּנוֹ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּטוֹעֲנוֹ כֵּלִים הַנִּיטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין כֵּלִים תַּחַת כְּנָפָיו וְיָצָא,