ביטול חוזה שכירות דירה
סיכום
תובע חתם על חוזה שכירות דירה בתאריך 25.2.14, החל מ-1.3.14 לתקופה של שנה בתמורה ל-1,850 ₪ לחודש. התובע שילם עשרה צ'קים ו-2,500 ₪ במזומן בעת החתימה. כשנכנס לדירה, התגלה בה פגם מהותי: צינור הניקוז מהמטבח היה חשוף וזורם לחדר הרחצה בצורה גלויה, מה שמונע מגורים נורמאליים. התובע השתמש בדירה סך הכול עשרה ימים ובא להסכמה עם הנתבע על ביטול החוזה. הנתבע החזיר את הצ'קים אך לא את המזומן. בתביעה, המשכיר טען שלא היתה הסכמה מחייבת לביטול החוזה והדירה ראויה למגורים. בית הדין קבע שהפגם המהותי בדירה מהווה עילה לביטול החוזה גם כאשר ניתן לתקנו, במיוחד כאשר התיקון מצריך בנייה חדשה. בית הדין גם דחה את טענת משכיר בנושא הפסד הכנסה וקבע שהשוכר חייב לשלם רק על הנאתו מהשימוש בדירה.
סכומים כספיים
עובדות
תובע חתם על חוזה שכירות דירה ב-25.2.14 למשך שנה החל מ-1.3.14 בתמורה ל-1,850 ₪ לחודש. בעת החתימה שילם עשרה צ'קים ו-2,500 ₪ במזומן. נכנס לדירה ב-5.4.14 (באיחור של 5 ימים). השתמש בדירה רק 10 ימים לאיחסון חפציו וללינה. בעת השימוש התגלה פגם מהותי: צינור הניקוז מהמטבח חשוף וזורם לחדר הרחצה בצורה גלויה, עם запاח וזיהום. הצדדים הגיעו להסכמה על ביטול החוזה. הנתבע החזיר את הצ'קים אך לא את המזומן. עד של משכיר (תיווך דירות) העיד שלא ראה דירה בהיקף כזה של נזק וכי זהו פגם מהותי שאינו עומד בשום תקן.
החלטה
בית הדין קבע שהחוזה בוטל בתוקף הן בשל החזרת הצ'קים (הוכחה ברורה לביטול) והן בשל מקח טעות. פגם מהותי בדירה מהווה עילה לביטול חוזה שכירות גם אם ניתן לתקנו, במיוחד כאשר התיקון מצריך בנייה חדשה (צינור ניקוז חדש החודר קיר). על הנתבע לשלם 2,500 ₪ לתובע (החזרת הכסף שקיבל). על התובע לשלם 411 ₪ (דמי שימוש על 10 ימים) בשיעור של שני שלישים מהדמים היומיים. לחלופה, צדדים יכולים לקזז והנתבע ישלם 2,089 ₪ בלבד.
נימוקים
בית הדין נתמך בהלכה הרמ"א (חושן משפט סימן רל"ב סעיף ה) הקובעת שפגם מהותי בבית המכר מהווה עילה לביטול גם אם ניתן לתקנו, ובמיוחד כאשר התיקון מצריך בנייה חדשה (פנים חדשות). נתיבות המשפט ביארה שתיקון צינור הניקוז המטבח מצריך חציבה מחודשת וצינור חדש, לכן שייך הדין של הרמ"א. התובע חתם בתום לב על החוזה בציפייה שהדירה ראויה למגורים, ולכן טענת משכיר בנושא הפסד הכנסה נדחית (אין חיוב גרמי כאשר הנזק נגרם במחמת שוגג של החוזה). בנוגע לדמי שימוש, בית הדין הסתמך על הרשב"ש וההלכה של הנהנה - השוכר חייב לשלם על הנאתו, אך בשיעור מופחת (שני שלישים) כפי שנקבע בשו"ע.