כסף משנה אישות 5

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. מדברי ה"ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ"נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ"ל כן משום דאי הוה ס"ל לרבינו הכי ה"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר"ן שזו היא דעת רבינו: היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. הטור כתב וז"ל כתב הרמב"ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א"ל מאן אחלך וה"מ במוזא אבל כישא מצי א"ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש"י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר"ן יש מי שאומר שאפילו במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא"ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב"ם בפרק ה' עכ"ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגירסת הר"ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ"ך כדעת הר"ן. ומ"ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו' נ"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא: האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. בגמרא מוקי לה כר"ש ורבינו בפ"ז מהלכות שבועות ובפ"ד מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה: