פתחי תשובה על אבן העזר 124
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
שכתבו על איסורי הנאה. עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח סי' כ"ו וכ"ז פלפול עצום בזה:
כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומסיק הילכך יראה דאין לכתוב הגט באיסורי הנאה לכתחילה כמו שנראה מדברי התוס' ומרן ז"ל (וכן מסיק בס' ישועות יעקב ע"ש) . וע"ש עוד שכ' דיש ליזהר לדידן שנתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר ולפעמים יש מן ניייר שעושין בו רושם צורת חמה או צורות אחרות הנעבדות כו' ע"ש:
שצריך ביעור. עבה"ט ועיין בס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ב' מ"ש בזה:
ומוסר לה. ל' המשנה בגיטין י"ט ונתן לה את הפרה ונותן לה את העבד וכן הוא ברמב"ם ובטור. ומרן המחבר שינה הלשון וכתב ומוסר לה עיין בס' הפלאה כתובות דף פ"ה מ"ש בזה וע' עוד בס' פני יהושע בגיטין שם ובס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג:
העבד. עבה"ט שכ' דא"צ להיות כפות ועיין בתשו' מעיל צדקה ובס' ג"פ מ"ש בזה:
על כל דבר תלוש. כתב בס' ג"פ נראה דאתי לרבות דכותבין על האוכלין כגון תפוח וכיוצא בו דהדבר ברור דקיי"ל דכותבין על האוכלין בין אוכלי אדם בין אוכלי בהמה ע"ש:
ואפילו אם נכתב על נייר. ע' בח"מ שכ' לא ידעתי מאי אפי' כו' וע' בתשובת מהר"ם לובלין ס"ס ק"א שכ' וז"ל ופליאה בעיני על כ"ת שהוגד לי שכתב אותו הגט על נייר מה שאין נוהגין כן במדינתנו עכ"ל ועיין בס' ג"פ שכ' על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל הנה ברור שדעת מור"ם דלכתחילה (ע"צ היותר טוב) יש לכותבו על קלף או גויל וכן ראיתי בס' מנהיר ע"ח (הוא תשובת מהרמ"ל הנ"ל) כו' ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שחשש בזה אפי' לכתחלה והמנהג פשוט פה ירושלים ת"ו ובכל א"י וגיטין הבאים ממ"ה שהם כתובים על נייר שלנו שקורין פאפיר וכן העיד הב"ח סימן קכ"ו שכל הגיטין הבאים מסאלוניקי וממצרים ויתר מקומות תוגרמה אין נכתבים על קלף והני ניירות שלנו אינם יכולים להזדייף דאם יהיה שום אות או תיבה כתובה על המחק מיד הוא נרגש וניכר לעיני כל רואיו ולכן יש להתיר גיטין הכתובים על הנייר כמו גיטין הכתובים על קלפים העפוצים וא"צ להביא עדי מסירה לפנינו אלא בעדי קיום סגי וזה ברור עכ"ל. גם הט"ז כתב בס"ק ז' וז"ל לפי הנראה יותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייר שא"א כלל לגרור בו שלא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזירות במדינות וואלין ואקריינא שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי קלף הורגלו לכתוב על פאפי"ר ומשם התפשט גם לשאר מקומות עכ"ל. גם בס' ישועות יעקב כתב בזה ימים רבים נתפשט המנהג לכתוב על הנייר אף במקום שקלף מצוי ואין שום דחק בדבר והיה בדעתי למחות ומצאתי להט"ז שיותר טוב לכתוב על הנייר מעל הקלף כו' גלל כן לא מחיתי בידם עכ"ל. ובס' גט מקושר בק"א אות ו' כ' נראה לו נכון מנהג של עכשיו לכתוב על נייר שקורין פאפיר שהגרירה ניכרת יותר מעל הקלף ע"ש וע"ל סי' ק"ל סק"ו:
שלא יצטרך לחתוך. ע' בטור וב"י מחלוקת הראשונים ז"ל אם בדבר תלוש שאינו מחובר לקרקע ושאינו בעל חי אמרינן מחוסר קציצה ועיין בספר ג"פ ס"ו שהאריך לבאר דברי הראשונים בזה בסוף הכלל העולה דראינו פלוגתא דרבוותא מערכה מול מערכה דרשב"ם וסייעתו ס"ל דאין קציצה במידי דתלוש ור"ת וסייעתו ס"ל דיש מוקצה במידי דתלוש וכיון דפלוגתא דרבוותא היא נקטינן דהויא ספק מגורשת. וכתב עוד דמדברי התוס' שם במה שהביאו דף כ"א ע"ב ראיה למה שכתבו דאפי' לדעת ר"ת אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה וראיה הב' הוא מהא דה"ז גיטך והנייר שלי כו' מזה יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הוא אפילו שלא יקוץ אותו בין כתיבה לנתינה רק שבדעתו לקוץ אותו אחר הנתינה כיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ומחוסר קציצה קרינן ליה עש"ה. וכתב עוד דמה שכתבו התוס' דבדבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחיסר קציצה אף שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והטור והב"י והרמ"א מ"מ אין דין זה מוסכם להלכה שהרי הבה"ג פוסל אם נחתך ממנו כלום ומסתפק הרשב"א בדבריו אם אפילו בדבר מועט פוסל ומתוך ספיקו של הרשב"א משמע דמסתפק אם בה"ג פוסלו דבר תורה אפילו בדבר מועט וכן נראה מדברי הב"ח וגם הרי דעת רבינו האי גאון ז"ל הביאו הר"ן מבואר שפוסל אפי' בדבר מועט כל היכא דהוי דעתיה קודם כתיבה למיגז מיניה. ומסיק וז"ל ומ"מ לענין הלכה יראה דבדיעבד אם נחתך דבר מועט בין כתיבה לנתינה אם לא היה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה כשר ויש להתיר מטעם ס"ס ספק אם הלכה כרשב"ם דמתיר קציצה בתלוש ואת"ל בר"ת דאף בתלוש מקרי מחוסר קציצה דילמא בדבר מועט לא הוי מחוסר קציצה ואת"ל אפי' בדבר מועט חשיב קציצה דילמא היינו דוקא כשהיה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה אבל כשלא היה דעתו מתחילה לא והוי ס"ס המתהפך אמנם אם מתחילה היה בדעתו לגוז אותו אח"כ לא מבעיא אם קצצו אלא אפי' לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי ומחוסר קציצה חשיב למאן דאמר דאפי' בדבר מועט חשיב קציצה כיון שהיה בדעתו לקוצצו אח"כ והויא ספק מגורשת ומיהו אפשר דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו יש להתיר מטעם ס"ס אבל בקצצו והיה בדעתו לקוצצו מעיקרא מידי ספיקא לא נפקא ודיינינן לה כספק מגורשת עכ"ל: שוב מצאתי בס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג הביא דברי הג"פ הנ"ל במ"ש דמדברי התוס' יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן כו' הוא אפילו שלא יקוץ אותו כו' והשיג עליו וכתב שדברים תמוהים הם ולא נמצא בשום פוסק חידוש זה ומדברי התוס' אין ראיה כלל כו'. ובענין הדין דחתך דבר מועט מסיק שם וז"ל ולדינא נראה אם חתך דבר מועט ליפותו אם לא היה דעתו מתחלה לחתוך כיון שכן דעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ורה"ג אין להחמיר כלל שהרי בלא"ה לכמה פוסקים אין מחוסר קציצה בתלוש וגם בה"ג שכתב ומאן דכתב גיטא כו' י"ל ג"כ דהיינו דוקא כשהיה דעתו לפסוק בשעת כתיבה כו' וא"כ אין להחמיר בזה כלל מיהו אם היה דעתו מתחילה לחתוך ממנו אח"כ יש להחמיר אפי' בדיעבד עכ"ל. והוא מכוון לדברי הג"פ הנ"ל בדין זה אלא דמה דמספקא ליה להג"פ דאפשר אפילו לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון שהוה בדעתו לקוצצו כו' לדידיה פשיטא ליה דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו אין שום חשש: ועיין עוד בג"פ ס"ק י"ז שנסתפק דעת רב האי גאון ז"ל דתלי באם היה בדעתו קודם כתיבה לגוזזו אח"כ דעת מי בעינן דעתו של בעל או דעתו של סופר ומסיק דבין שהיה בדעתו של בעל לגוזזו ולא היה בדעתו של סופר ובין שהיה בדעתו של סופר ולא היה בדעתו של בעל יש להחמיר ע"ש:
לאחר הכתיבה. עבה"ט שכ' אבל מותר לכתוב על ניייר גדול כו' ועיין בס' ג"פ שכ' דאפשר דע"כ לא מכשרינן בגט שנכתב בקלף גדול ולא נחתך ממנו אלא שכתבו באמצע הקלף דשארית הקלף שסביבותיו הוא לנוי לגליון אבל אם נכתב הגט בראש או בסוף הקלף ויש שם קלף חלק הרבה יותר משיעור הגט פסול גזירה שמא יחתוך. ואפשר דגם בזה מכשרינן דלפעמים עושים כן באגרות להניח נייר חלק בראש הכתב או בסופו או בצדו לנוי ולתפארת. וה"נ אם כתב הגט על חצי דף נייר שלם שקורין פליג"ו בלע"ז וחציו האחר כפול תחתיו כשר ולא חיישינן שמא יקוץ ויחתוך אותו חצי הנייר הכפול תחתיו דכן מניחים אותו באגרות ובשאר שטרות כו' ובכל כה"ג דהוי איסורא דרבנן גזירה שמא יקטום יש להקל אמנם אם מתחילה היה דעתו לגוזזו כו' ע"ש ועמ"ש בזה לעיל בס"ק הקודם:
כדי ליפותו. כ' בס' ג"פ ס"ק י"ט וז"ל והא דחתך כדי ליפותו אין לפסול הגט ראיתי בביאורי סמ"ג שכ' שמעתי שצריך לחתוך אותו מעט לחתיכות דקות דאז נראה שליפותו חתך ממנו ולא לצורך הקלף עכ"ל גם בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות נ"ט הביא דברי ביאורי סמ"ג הנ"ל ומסיים וראוי ליזהר ע"ש:
אפי' הנקבים. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל גם במה שלא קצצו הנקבים שמן הצדדים שהשרטוט נעשה בהם אין בזה שום מיחוש דודאי אם היו רוצים לקוץ אותם להתנאות צריכין לכתחילה לקוצצם קודם הכתיבה למען לא יהיה מחוסר בשעת הכתיבה קציצה אבל אם אינו רוצה לקוץ אותו אין בזה מיחוש ואף על פי שהוא נוי הגט לקוץ אותו עכ"ל:
גט במחובר. עיין ח"מ שכתב ואם תלוש ולבסוף חברו כו' ועיין בספר שעה"מ פ"ג מה"א דין ג' מ"ש בזה:
בכתובת קעקע. עב"ש שהקשה הא העדים נעשו רשעים כו' וע' בזה בפר"ח ס"ק כ"ב ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ד' ועיין עוד בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ה מ"ש בזה:
העדים חקוקים על ידו. עב"ש סוס"ק ט"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ז שהשיג עליו:
לא יתננו לה כו' כתב בס' ג"פ מלשון זה משמע דבשעת חתימת העדים לא איכפת לן אם כתיבת הגט הוא לחה עדיין אלא בשעת נתינת הגט ביד האשה בעינן שלא יתננו לה עד שתתייבש כתיבת הגט וחתימת העדים וזה סותר למ"ש מרן ס"ס ק"ל סכ"ב דיש מי שאומר דצריך שיתייבש הגט קודם שיחתמו העדים ומבואר בב"י שמ"ש כאן הוא סברת סמ"ג סה"ת והגמי"י ומ"ש בסי' ק"ל הוא סברת הקונדרי' ומשמע דפליגי אהדדי ואפשר דמש"ה כתב כאן סתם והתם כתב בשם יש מי שאומר לומר דסברת יחידאה היא אלא דלכתחלה מיהא טוב לחוש לדברי הקונדריס עכ"ל ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א ס"ס קנ"א ויובא בס"ס ק"ל שם.
עד שתתייבש. כ' בס' ג"פ וז"ל ואם השליך עפר על הגט כדי לנגב האותיות או עפרות זהב נראה דיש להחמיר משום דאותו עפר מבטל כתב הראשון והוי ככתב ע"ג כתב כגון דיו ע"ג סיקרא דאזלינן להחמיר דכתב עליון אינו כתב כדמוכח פ"ב דגיטין דף י"ט וכה"ג בס"ת ותפילין דזרק עפרות זהב ע"ג האותיות פסולין. ואם חזר וגרר עפרות זהב ונשארו האותיות עשויות כבראשונה צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' ולכן אם השעה דחוקה ורוצה למהר לתת הגט והאותיות לחות יקריב הגט נגד חום האש לייבש אותו ולא יתן עליו עפר לנגבו עכ"ל. והנה מ"ש ואם חזר וגרר עפרות זהב צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' הוא תמוה דהא איתא בהדיא בש"ע א"ח סי' ל"ב ס"ג אם זרקו עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר ע"ש וצ"ע: שוב מצאתי בס' גט מקושר בקו"א אות ט' שתמה עליו בזה והוא חולק שם על עיקר דינו של הג"פ הנ"ל ודעתו דאם זרק חול על הגט לנגב האותיות הוא כשר ואין מקום להחמיר בזה דמ"ש הג"פ דהוי כתב ע"ג כתב כמו דיו ע"ג סיקר' ז"א דבשלמא דיו העביר צורת הסיקרא ובאו פנים חדשות אבל החול אינו כ' כלל שאינו דבר המתקיים וגרע טובא מדיו ע"ג דיו דלאו כלום הוא (עמ"ש בזה לקמן סי' קכ"ה ס"ד ס"ק) ועוד שאפי' כשהחול על הגט מ"מ ניכרים האותיות שבדיו ואין כאן העברה כלל כו' ואפי' בזרק עפרות זהב ונדבק הזהב באותיות עד שאינו נראה אלא תמונת הזהב על האותיות ולא העביר הזהב ג"כ לא ברירא לפסול אם הוא בענין שאפשר להעביר הזהב וישאר כתב התחתון ולא דמי לתפילין ומזוזות שצריך דוקא להעביר הזהב דשאני התם כיון שצריך דיו הלל"מ בעינן שתהא נראית הכתיבה בדיו אבל בגט דאפי' בכל דבר המתקיים כשר ואין הזהב של מעלה פוסלו רק שלא נעשה בדרך כתיבה או שלא נכתב כתב העליון לשמה י"ל דאף בלא העבירו כל שאפשר להעבירו אמרינן כל הראוי לבילה כו' אלא דבזה אכתי צ"ע אבל בהעביר הזהב כיון דפסק מרן להכשיר אפי' בתפילין ומזוזות כ"ש בגט דיש להכשיר מאחר דיש לדונו להכשיר אפי' כשהזהב עליו וכ"ש בזרק חול על הגט שמעולם לא קבלו האותיות מראה אחרת שאין מקום להחמיר בזה עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין טיפת שעוה שנפלה על אותיות הגט יובא לקמן סי' קכ"ה ס"ח ס"ק י"ג:
פן יהא קרוי עיין בתשו' ב"ח החדשות סימן צ"ג שכ' דלפום ריהטא משמע מלשון פן יהא קרוי דבזה אינו אלא חומרא בעלמא אך באמת ז"א והכוונה בזה על מה שכתב שתתייבש יפה שבלי ספק פירושו שיהי' יבש מאוד פן ואולי אם לא יתייבש יפה יהא קרוי מכל מקום כתב שיכול להזדייף דאע"פ שא"א לזייף מאחר שנתייבש מ"מ יהא קרוי כך אבל אם לא נתייבש כלל והוא עדיין לח אינו קרוי כ' שיכול להזדייף אלא הוא ממש כתב שיכול להזדייף עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' קכ"ה סט"ו ס"ק.
שיכול להזדייף. עבה"ט מ"ש ואם נתן הגט קודם שנתייבש מסופק הח"מ כו' וע' בזה בפנים בח"מ וב"ש דמבואר דלטעם הכתוב בש"ע כאן משום שיכול להזדייף לא נסתפק כלל דודאי כשר בדיעבד כל שיש ע"מ רק שנסתפק לפי טעם המרדכי שכ' דהוי כאילי כתב בדבר שאינו של קיימא ע"ש: ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קנ"ז שדחה טעם זה דלא דמי למשקין שעוברין מעצמן ואין מתקיימין אבל דיו לחה שאינה עוברת מעצמה אף דנמחק בקל לא איכפת לן ושפיר מקרי דבר המתקיים והביא ע"ו כמה ראיות וגם דחה שם דברי הב"ש במה דמדמה לנתן לה נייר חלק בסי' קל"ה. ומסיק לכן נראה דעיקר הטעם משום שיוכל להזדייף וא"כ בניתן לה הגט בעידי מסירה כשר אפי' נתנו לה כשהוא לח וגם במרדכי לא כתב אלא יש ליזהר משמע דלאו לעיכובא קאמר כו' ע"ש וע' בס"ק הקודם וגם מ"ש לקמן סי' קכ"ה ס"ק: