תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף 102:

רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּנִיפְלֵי. וּמִדְּהָא בְּנִיפְלֵי – הָא נָמֵי בְּנִיפְלֵי; תַּמְנֵי סְרֵי הָוְיָין! חֲדָא בְּנִיפְלֵי אָמְרִינַן, תַּרְתֵּי בְּנִיפְלֵי לָא אָמְרִינַן. וְרָמֵי דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְרָמֵי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – דְּתַנְיָא: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּם כְּאִילּוּ אֵינָן. קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, וְקַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קַשְׁיָא – הָתָם, לָא נָטְעִי אִינָשֵׁי אַדַּעְתָּא לְמִיעְקַר; הָכָא, זִימְנִין דְּמִיתְרְמֵא לֵיהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּמִיקְּרֵי וּמַנְּחִי לֵיהּ. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא – הָכָא, כֵּיוָן דְּמִינַּוַּל – לָא מִקְּרֵי קֶבֶר; הָתָם, מֵימָר אָמַר: הֵי מִינַּיְיהוּ דְּשַׁפִּיר – שַׁפִּיר, וּדְלָא שַׁפִּיר – לֶיהֱוֵי לְצִיבֵי. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן – נִמְדָּדִין עִמָּהּ. וְאִם אָמַר לוֹ: ״כְּבֵית כּוֹר עָפָר״ – אֲפִילּוּ הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן לוֹ לְבֵית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים – חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים –