היתר נישואין לבעל שאשתו נטשה לחו"ל, למקום לא ידוע...

היתר נישואין לבעל שאשתו נטשה לחו"ל, למקום לא ידוע... בית הדין האזורי תל-אביב - יפו בפני כבוד הדיינים: הרב יצחק הדאיה הרב צבי בן יעקב הרב משה בצרי כ"ו במרחשוון התשע"ט בא כוח התובע עו"ד עמרי דרור היתר נישואין לבעל שאשתו נטשה לחו"ל, למקום לא ידוע, ומתנה את הגירושין בתנאים לא סבירים – תנאים ונימוקים נושא הדיון: היתר נישואין לבעל שאשתו נטשה לחו"ל, למקום לא ידוע... רקע והליכים הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בתאריך י"ח באדר א' תשע"א (22.2.11), ומנישואין אלה נולד הילד [...] מכתב התביעה של הבעל – התובע ומהחומר שבתיק, עולה התמונה דלהלן: כחצי שנה אחרי החתונה, בחודש נובמבר 2011, עבר הבעל תאונת דרכים קשה שבה נפצע אנושות. הוא אושפז, עבר שיקום וכיום נמצא בשלב של שיקום שמטרתו חזרה לשגרה. הבעל ניהל בבית המשפט במארסיי תביעה להשבת הקטין לארץ מכוח אמנת האג, ובתאריך א' באייר תשע"ג (11.4.13) ניתן פסק הדין של בית המשפט במארסיי שלפיו העברת הקטין לצרפת הרי היא כמעשה חטיפה לפי אמנת האג. בית המשפט הורה על השבת הקטין לישראל. האישה ערערה על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט לערעורים, ובתאריך כ"ט בשבט תשע"ד (30.1.14) נדחה ערעורה. בתאריך כ"ג בכסלו תשע"ה (15.12.14) קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל, על סמך הנ"ל, כי משמורת הקטין תהיה משותפת לשני ההורים. הצדדים בפירוד בפועל במשך למעלה משש שנים. הבעל עותר לחייב את האישה בגט, ובהעדר אפשרות אחרת – ליתן היתר נישואין. בית הדין פנה לכבוד הדיין הרה"ג בצלאל אבא לוי שליט"א, דיין בבית הדין פאריס, שניהל משאומתן עם אבי האישה. אבי האישה, באמצעות הרב לוי, הציע הסכם גירושין שעקרונותיו: יבוטלו כל התביעות נגד האם ולא תהיה אפשרות לחדש את פסק הדין בעניין חטיפה לפי אמנת האג; משמורת הילד לאם; מקום מגורי הקטין יהיה בארץ מגורי האם; הסדרי השהות של האב עם הילד יהיו בצרפת – בתחילה בליווי של צוות פסיכולוגים, הואיל והילד אינו מכיר את אביו והאב ישתתף בהוצאות חינוך הבן. מסיבות מובנות הסכם זה אינו מקובל על הבעל. ייאמר ברורות: בית הדין התלבט מאוד בסוגיה מצד אחד: לדברי בא כוח הבעל, שנאמרו שלא לפרוטוקול, האם נמצאת במדינה שלישית שאינה חתומה על אמנת האג ושאין לה הסכם הסגרה עם ישראל. זו כנראה המציאות שיש להשלים עימה – הילד ככל הנראה יישאר עם האם ובארץ מגוריה, וככל הנראה האם לא תאפשר את חזרת הבן לארץ. בית הדין מבין שאם האב יכול לפתוח חיים חדשים, מן הראוי שגם האם תוכל לפתוח חיים חדשים, ובין השאר תפסיק להיות רדופה על ידי שלטונות החוק – דבר שבפועל גם אינו מאפשר לה לפתוח בנישואים חדשים. מאידך גיסא: ספק רב אם האם תאפשר לאב לראות את הבן בצרפת ולא תערים קשיים. אם יכלה האם לברוח משלטונות החוק ומפסקי בית המשפט בצרפת בעניין חטיפת הבן לפי אמנת האג, איך יוכלו לאכוף את הסדרי השהות על פי הסכם שיאושר בבית הדין. זאת ועוד, המשאומתן נוהל עם אבי האישה. האישה לא תקשרה עם הרב בצלאל לוי. לאישה גם אין בא כוח שייצג אותה, היא אינה מגיבה לכתב התביעה ואינה מנהלת משאומתן בעצמה או באמצעות בא כוח. גם עניין חיוב האב במזונות או בהוצאות חינוך של הבן, לא נראה לנו צודק בנסיבות הקיימות. כמו כן הוזמן בא כוח הבעל לשיחה בלשכה, שיחה שלא לפרוטוקול, בניסיון לקדם את התיק. בא כוח הבעל טען כי ההליך שנוהל בעניין החטיפה אינו בסמכות בית הדין, ואל לבית הדין להפעיל לחץ על הבעל לוותר על זכויותיו שבהתאם לחוק. אפשר גם להבין את עמדת הבעל שהוציא ממון רב בניסיון להחזיר את בנו, שאינו מכיר, לארץ וכעת מתבקש לוותר על תוצאות ההליך שהושגו בכוחות ובממון רב. אשר על כן, מהנימוקים ההלכתיים דלהלן, לאור העובדה כי הצדדים פרודים כבר שש שנים, מקומה של האישה אינו ידוע והיא מתחבאת מאימת החוק, בית הדין סבור שיש לחייב את האישה לקבל גט פיטורין כדת משה וישראל. והואיל ואין אפשרות בשלב זה לסדר גט פיטורין, יש ליתן היתר נישואין לבעל, לאחר השלשת גט והיתר מאה רבנים, ולאחר אישור כבוד נשיא בית הדין הגדול. טוב תעשה האישה אם בחלון הזמן שנותר תמנה בא כוח שינהל משאומתן עם בא כוח הבעל. אישה שברחה ולא נודע מקומה נדון דידן הוא באישה שברחה – שאף שיש תקשורת איתה (באמצעות אביה) אין מקומה ידוע לבעל, לבית הדין או לרשויות, הואיל והיא בורחת מאימת פסקי הדין שניתנו בעניין השבת הקטין ארצה, ואף הרשויות, שידן ארוכה, אינן משיגות אותה כדי לקיים את פסק הדין הנ"ל. בעניין זה של אישה שברחה ואין מקומה ידוע, דנו הפוסקים להתיר לבעל לשאת אישה שנייה על אשתו. בתשובת זית רענן (לזקני הגרמי"ל זילברברג זצ"ל, כרך א דיני אבן העזר סימן ה) נשאל באישה שברחה מבעלה פעמיים, ובפעם הראשונה החזירה לביתו, ובפעם השנייה ברחה למרחק, ו"זה כשלש שנים" אין הבעל יודע היכן היא נמצאת, חיפש אחריה ולא מצאה, "ולא נודע מאומה ממדרך כף רגלה". וכתב הזית רענן בתחילת דבריו שיש להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו, ואף ללא היתר מאה רבנים, אלא שישליש גט אצל שליח: יען כי הדבר נחוץ והוא שעת הדחק טובא, והיותר שאין ידו משגת לקבץ התירא ממאה רבנים, לכן נראה להקל בזה בכל האפשרי. וכה יעשה ויגהה מזורו, הבעל הנ"ל יכתוב גט לאשתו הנ"ל וימסור אותו ליד שליח הולכה, ובכל עת שתבא אשתו במקומות הסמוכים ילך וימסרנו לה כדת וכהלכה בלא עיכוב ואיחור לבל תתעגן על מגן. והביא שם שמהר"י מינץ (סימן י) החמיר מאוד שלא להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו אפילו במקום מצווה וכבר השיב על דבריו הבית יוסף בתשובתו (שו"ת בית יוסף סימן יד). והזית רענן כתב (שם) להשיב על כל התמיהות על מהר"י מינץ. אך הסיק הזית רענן, וזו לשונו: ונמצא לפי זה תבנא לדינא בנידון דידן, שברחה אשתו ממנו ואין לו אשה כלל לקיים עיקר המצוה מה שביכולתו, גם מהר"י מינץ מודה דבמקום מצוה רבה כזו לא גזר. והגם אם נימא דמשום לא פלוג רבנן נגדר ממילא גם במקום מצוה רבה, דזה אינו, דכל כהאי גוונא דלא שכיח כלל, שהרי כל אשה רוצה בצוותא דבעלה, וזו הרחיקה ממנו בלא פשע ומרד ממנו [...] וכיון שכן מובן מעצמו דלא דמי לנשתטית דהחמירו האחרונים לדינא: התם יכול לקיים עיקר המצוה פרו ורבו, אף דאין אדם דר עם נחש בכפיפה – זהו מפני שאין רצונו לצער עצמו. וכן לא דמי לרואה דם מחמת תשמיש – עיין בתשובת מהרש"ל (סימן סה) – דכיון שהוא מחמת חולי אמרינן לא פלוג רבנן, דכגון זה שכיחא טפי מאשה שתברח מבעלה. ועוד, דהתם בעיקר הדבר שניהם אנוסים, מה שאין כן בנידון דידן שהיא הזידה בשאט נפשה. אבל מכל מקום אי אפשר להתירו רק כשיכתוב לה גט וימסרנו לידי שליח, והשליח יקבל עליו בחומר שבועה לקיים שליחותו כשתהיה במקום קרוב, וכאשר משמע מדברי מפרשי שולחן ערוך, שהרי התורה חסה גם על המחויב מיתה לדונו במיתה יפה, ואיך תשב עד שתלבין ראשה כשתבא לביתה ותבקש שיגרשנה. מבואר מהזית רענן דאישה שברחה, ובעלה רוצה לקיים פרייה ורבייה – יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו אף בלא היתר מאה רבנים, רק שישליש הגט אצל שליח שיהיה במקום, שאם תבוא לכאן – תוכל לקבל הגט לאלתר. ועיין עוד בתשובת זית רענן (חלק ב סימן כח) שאף אם האישה אנוסה שלא לחזור למקום הבעל לא גרע מנשתטית, אף שגם בנשתטית אפשר שתתפקח, וכיוון שבנשתטית יש לו היתר על ידי מאה רבנים, הוא הדין גם בזה. ואם מרצונה אינה שבה לבית בעלה, הרי היא מורדת, ויש להתיר לו לשאת אישה אחרת. על דברי הזית רענן הנ"ל סמך גם הגרח"ע זצ"ל (שו"ת אחיעזר חלק א סימן י אות ד) דאם ברחה מבעלה ואינה מודיעה מקומה כמה שנים – דינה כמורדת, ולעניין היתר חרם דרבנו גרשום אינה צריכה התראה והכרזה, וצריך רק ("לכל היותר") היתר מאה רבנים והשלשת גט, וזו לשונו: ועוד נראה דבברחה ועזבתו כמה שנים שאינה מודיעה לבעלה מקומה ורק יודע מעוברים ושבים, אף אם בתחלת הבריחה לא היתה מורדת, אבל עצם ישיבתה בהעלמה לעגן את בעלה הוי מורדת. שוב ראיתי בשו"ת זית רענן מהדורא תניינא [לפנינו בכרך א, כנ"ל] חלק אבן העזר שכתב כן. ובנוגע להשלשת כתובה, שלא הפסידה מדין מורדת שלא היו התראות והכרזות, נראה שצריך להשליש, והנודע ביהודה (תניינא) כתב בשהה עשר שנים ולא ילדה שאין צריך להשליש הכתובה, דדוקא בנשתטית שאנוסה לקבלת הגט, מה שאין כן בזה שבידה להתגרש ואינה רוצה להתגרש – אינו מחויב להשליש. אבל בברחה ולא נודע מקומה, ואי אפשר לומר שהרי בידה להתגרש כעת, בודאי שצריך להשליש הכתובה. וכן נראה מדברי המחברים. וכן בהשלשת הגט כדי שלא תתעגן אחר כך אם תרצה להתגרש, והנני נמנה בזה עם הגאון מו"ה רפאל שפירא נ"י להתיר לכשיקוים כל התנאים בזה. ומצאנו גם בנצי"ב (משיב דבר חלק ד סימן ה) שדן להתיר למי שאשתו ברחה לשאת אישה שנייה, ושם כתב לעניין הכתובה, דאף שמצד המרידה לא הפסידה אלא אם כן התרו בה, וייתכן ויש לה טענות מדוע מגיעה לה כתובתה: מכל מקום אין אנו מחוייבים להזדקק לה, ואפוטרופיא לדקנני לא מוקמינן, וכשתבא תתבע המגיע לה. ולא מצינו תקנת הגאונים להשליש כתובה כי אם בנשתטית וכדומה, ד"פתח פיך לאלם" כתיב. מבואר גם ממהרא"ל צונץ שאם האישה עזבה את מקום הבעל בפשיעתה ומרצונה, יש להתיר לו לשאת אישה על אשתו ואין צריך להיתר מאה רבנים. על כן נראה פשוט במה שהרחיקה נדוד זה כמה שנים בלי שום ידיעה מאתה, דהוי ליה מורדת, דנתבאר לעיל במורדת כהאי גוונא דנראה דכולהו מודו דמותר לישא אחרת. ולעניין אם צריך היתר מאה רבנים בכגון זה: בתחילת התשובה הביא מתשובת ברית אברהם (סוף סימן פט) שלא שמע להתיר בלא מאה רבנים. ובברית אברהם (סימן צד) הביא מהשבות יעקב, דאף באישה שזינתה ונאסרה על בעלה, צריך היתר מאה רבנים. וכן בתשובת נודע בשערים (מהגאון מלובלין, חלק ב סימן כו), דאף שיש מקום לצדד להתיר בלא מאה רבנים, לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי. והגדול ממינסק בסוף התשובה הנ"ל (אות יד) כתב דמשמעות הפוסקים שבמורדת אין צריך להיתר מאה רבנים, כיוון שבנידון שלפניו הבעל עני ולא יכול להשיג חתימת מאה רבנים, נראה להתיר בלא מאה רבנים. אך כל זה מעיקר הדין: "אמנם מצד המנהג, הא נהגו בו איסור לבל להתיר בלי מאה רבנים אף בזינתה". ומזה מבואר דיש להתיר בנדון דידן לפחות על ידי מאה רבנים, כיוון שמרדה והרחיקה לארץ אחרת, אינה רוצה לשוב לארץ ישראל, מתחבאת מפני שלטונות החוק ואין יודעים את מקומה אלא קרוביה הקרובים בלבד. גם בתשובת צמח צדק (לובאוויטש, אבן העזר סימן י) כתב להתיר מי שברחה ולא ידוע מקומה, כדין מורדת דלאחר שניםעשר חודש יש להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום, וזו לשונו: [...] אך גם כאן נפרדה מתוך הקטטות שהיו ביניהן, ואם כן מי יודע אולי מחמתו הוכרחה ליפרד, וכיון שהוא אינו קורא לה, יש לומר אין לה דין מורדת. אך כל זה יתכן אילו היתה במקום ידוע לבעלה שיוכל לקרוא לה, מה שאין כן זו שאיננה מודיעה לו מקומה כלל ולא נודע לו ממנה כלום שנים טובא רק על ידי סיבה מעוברים ושבים ולא שהיא הודיעה. יש לומר דאינה יכולה לעגנו והווי ליה כדין מורדת אחר י"ב חדש. אף אם בתחלה לא היתה [עליה] דין מורדת, מכל מקום מחמת זה העיכוב במקום שלא נודעו עקבותיה שנים טובא הווי ליה כדין מורדת. מכל הפוסקים האמורים לעיל מבואר שיש להתיר בנדון דידן, שזה שש שנים האישה עזבה את בית הבעל, וכעת היא בורחת מאימת החוק, ואין יודעים מקומה אלא הקרובים ביותר, ובפועל מסרבת לקבל גט אלא אם כן יחתום על הסכם גירושין. ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת. ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת, וכן עיקר. מקור דברי הרמ"א להתיר אף תוך שניםעשר חודש בראב"ן המובא במרדכי (כתובות קפו), וזו לשונו: וראב"ן כתב: אף על פי שהלכה כרבותינו, בדורות הללו – שאין אדם נושא שתי נשים ביחד – לא משהינן לה. ואם בשביל אחרות שתווסרנה – קנסינן להתיר לישא אחרות והיא תשב ותתעגן. והאוסרים הם הרשב"א בתשובה ומהרי"ק, כמבואר שם. אך כל מחלוקתם היא תוך שניםעשר חודש, אבל לאחר שניםעשר חודש, לכולי עלמא מתירים לשאת אישה שנייה. והמשיך הרמ"א: ונראה לי: דוקא תוך י"ב חדש. אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש, צריכה לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה (להורות). ועיין בבית שמואל (עז, יט). ומזה מבואר דלאחר שניםעשר חודש, לכולי עלמא מתירים לבעל לשאת אישה שנייה. וכן התיר הגאון רבי עקיבא איגר (בשו"ת, תניינא סימן פב) במורדת לאחר שניםעשר חודש, דמדסתם הרמ"א (אבן העזר עז, ב) שאחר שניםעשר חודש מותר לישא אחרת עליה – ולא הזכיר שצריך היתר ממאה רבנים – משמע שבמורדת לא תיקן רבנו גרשום. והביא מתשובת מהרשד"ם (אבן העזר סימן קכ) שהביא מהרשב"א דלא תיקן רבנו גרשום אלא לגדור גדר בפני הפריצים, אבל באלו שמן הדין או מהחיוב לגרש או לישא אחרת לא גזר רבנו גרשום. והמשיך מהרשד"ם להתיר במורדת, אף שהיו שלא רצו להתיר במורדת מחמת שהדור פרוץ ואם יתירו במורדת יבואו להתיר אף בהקדיחה תבשילו – שיאמר שהיא מורדת (כמובא שם בדברי רבי עקיבא איגר): מכל מקום אני ממשכן נפשי להתיר בנדון דידן כי ידוע שאמרו בכמה מקומות מלתא דלא שכיחא לא גזור ביה רבנן. ובודאי אם היה במורדת דעלמא, אפשר שכיח טובא, אבל במורדת שיש קרוב ד' שנים שאינה רוצית לשמשו, פשיטא דאין לחוש על זה. ונראה שהגאון רבי עקיבא איגר הסכים לדבריו להתיר. והוסיף הגאון רבי עקיבא איגר שאף לראנ"ח (חלק א סימן מא) שהחמיר בזה, "יש לומר דדוקא בנדון דידיה [= שלא עזבה את הבית אלא מרדה] בטענת 'מאיס עלי'" – בזה אין להתיר, מה שאין כן מי שהפקיעה עצמה על ידי שהלכה לערכאות להוציאה ממנו [בגירושין אזרחיים]. וכן יש לומר בכל מקרה שהיא עצמה פשעה, כנדון דידן שהיא נעלמה מארץ ישראל ומסרבת לכל דין ולכל דיין ובורחת אף מארצה מאימת החוק שלא יחזירו בנה לארץ ישראל. ועיין בעין יצחק (לגרי"א, אבן העזר סימן ג מאות יד ולהלן) שכתב להתיר חרם דרבנו גרשום במורדת, אף ללא חתימת מאה רבנים, דמדברי מרדכי וראב"ן (הנ"ל) משמע שמתירים לו אף בלא השלשת גט, שהרי כתבו שהיא תשב ותתעגן, ואם היה צריך להשליש גט לא תתעגן. והטעם, דמורדת לא גזר רבנו גרשום. ומדלא הצריכו להשליש גט במורדת מוכח דרבנו גרשום לא גזר כלל במורדת, ועל כן אין צריך היתר מאה רבנים. והוסיף הגרי"א: אם כן זה ברור דבמורדת לא תיקן רבנו גרשום כלל לגזירתו. וכן אחר י"ב חודש הכריע הרמ"א כן בסימן ע"ז, דמתירין לו לישא אחרת וכדברי המרדכי וראב"ן הנ"ל [...] אבל על כל פנים במורדת גם המהרי"ק מודה דמוכח מהמרדכי וראב"ן דלא מהדרינן אחר היתר כלל כי בכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום כלל וקנסינן לה, כמו שכתבו המרדכי וראב"ן כנ"ל. וגם הא כתב בלשונו דיש קצת לדחות ראיה זו, אלמא דסבירא ליה לאמת דאין ממש בדחייה זו, אך כיון דכתב דיש קצת לדחות ראיה זו, על כן כתב המהרי"ק עוד טעם בזה – כיון דנאסרה לו, אין זה אשה הראויה לו ולא גזר כהאי גוונא. אבל במורדת, אף דאין שייך טעם זה, אפילו הכי מודה המהרי"ק דכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום כלל, וכמבואר במרדכי וראב"ן הנ"ל [...] על כן ברור לדינא דמוכח ממהרי"ק דלדינא אין צריך מאה רבנים והשלשת גט לזכות לאשה המורדת. ועל כן כיון דכתב החמדת שלמה דבמומרת יש להתיר בלא מאה רבנים ובלא השלשת גט. והכל חדא הוא, דלא מהדרינן אחר צד היתר כלל כי בלאו הכי מותר לו לישא אחרת כי בכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשום כלל, הוא הדין במורדת. ואדרבה יש לומר דאף להחתם סופר שכתב דהמנהג הוא שלא להתיר בלא מאה רבנים אף בנאסרה עליו, יש לומר דטעם המנהג הוא דסבירא ליה כמו שכתב המהרי"ק, דיש קצת לדחות ראיה זו של המרדכי וראב"ן הנ"ל וכנ"ל. אבל במורדת, דמבואר בפירוש במרדכי בשם הראב"ן כנ"ל – על כרחך בזה יש לומר דלא נהגו כן. וכל זמן דלא נתברר במדינתינו איך הוא המנהג, על כן לא מבטלינן משום ספק מנהגא בעלמא להדין הברור וכמבואר בכמה דוכתי. ובפרט שהחמדת שלמה כתב להקל בפירוש, ומסתמא לא היה המנהג הנ"ל במדינתו. ועל כן יש להקל במורדת ולהתיר אף בלא מאה רבנים. וכל שכן כשהיא עוברת על דת ומורדת ביחד. מסרבת לדין תורה בנדון דידן יש להוסיף טעם נוסף להתיר לו חרם דרבנו גרשום, מאחר שהוזמנה לדין תורה לפנינו, והיא מסרבת להופיע לפנינו ואף אינה מגיבה לכתבי בית דין ואין לה עורך דין, ורק במאמצי בית הדין הפעלנו את הדיין הרה"ג בצלאל לוי שליט"א, ואף הוא דיבר רק עם אביה. ברור שהיא קיבלה את כתבי בית הדין, וכיוון שמקום מגוריהם היה בארץ הרי שהחובה עליה לדון בארץ ישראל, שהרי על פי תקנות הדיון מקום המגורים המשותף האחרון הוא הקובע, שלא יהיה כל אחד מרחיק נדוד ומבקש שיתבעוהו במקומו. אף שמצד חיוב האישה לילך אחר בית הדין של הבעל כתבו הפוסקים שאם מתדיינים על הגירושין, אין מקום לחייב את האישה לילך אחר הבעל – עיין בזה מחלוקת הפוסקים בפתחי תשובה (חושן משפט יד, ד), אמרי יושר (לגר"מ אריק, חלק א סימן לח), אגרות משה (לגר"מ פיינשטיין, חושן משפט חלק א סימן ה) וישכיל עבדי (לגר"ע הדאיה, חלק ה חושן משפט סימן ח). ואין כאן מקום להאריך. וכיוון שהיא לא התיחסה כלל לכתב התביעה שנשלח לבית אביה (עיין באמרי יושר הנ"ל), וכנראה ידעו מהתביעה גם על ידי באת כוחה הקודמת, שייצגה אותה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, הרי היא בכלל מסרבת לדון בדין תורה, ויש להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום. בספר יהושע (לגרי"ה באב"ד, סימן צח) כתב לגבי אישה המסרבת לציית לדין תורה, ואין בידינו כוח לכפותה באמצעי כפייה לבוא לדין תורה: ומבואר דעצם הסירוב לבוא לדין תורה הוא בבחינת 'עוברת על דת יהודית' והוא גופו סיבה להתיר לו לשאת אישה שנייה, דדינה כעוברת על דת ויש להתיר לו חרם דרבנו גרשום. ובהסתמך על התשובה הנ"ל התיר מהרש"ם (חלק ה סימן מח) לשאת אישה שנייה, וזו לשונו: וגם מחמת שהאשה מסרבת מלציית דין תורה באם שהזמין רום מעלתו גם את האשה והתרה בה והיא מסרבת, יש לומר דמותר לגרשה בעל כרחה, וכמו שכתב בשו"ת ספר יהושע (סוף סימן צח) דהויא על כל פנים רעה בדיעותיה ומצוה לגרשה. וכן השבתי בשנה דאשתקיד לק"ק ביטשאטש. ומהגם דיש לומר דכיון דמסרבת, יש עליה עונש נח"ש [– נידוי, חרם, שמתא], דאף שבעוונותינו הרבים אין יד בית דין תקיפה לפרסם מגזירת המלך כנודע, אבל מכל מקום דת תורה הקדושה בתורה הקדושה בתקפו וכרוך על ראש המסרב, ובעון זה בנים מתים כדין נודרת ואינה מקיימת, ואם כן יוכל לגרשה בעל כורחה ויוצאת בלא כתובה. הרי שהסירוב לבוא לדון בדין תורה הוא גופו טעם וסיבה להיתר חרם דרבנו גרשום – או מטעם של רעה בדעותיה, או שבעוון סרבנות היא בחרם ונידוי, ובנים מתים וכו'. גם בתשובת אבני צדק (לגרי"י טייטלבוים אב"ד סיגעט, אבן העזר סימן מ) כתב שאם מסרבת לעמוד לדין תורה, יש להתיר גם מטעם עוברת על דת: וצירף טעם זה לטעמים נוספים, ובהם שכשרואים אנו שאין האישה רוצה לדור עם הבעל אלא רק לעגנו, ובזה היא גם מעגנת את עצמה, הגט אינו חוב לה אלא זכות. וכן נמצא לגר"מ תאומים בתשובת אוריין תליתאי (סימן קמד) לצרף לסניף את מה שכתב בספר יהושע, שאם מסרבת לדין תורה הרי היא כעוברת על דת ואין עליו חרם דרבנו גרשום. ואף שהביא מי שהקשה על ספר יהושע, דאינה נקראת עוברת על דת אלא בדברים שיש בזה מכשול לבעל או בעוברת על נדר ושבועה – שבעוון זה בנים מתים – מה שאין כן ב'רעה בדעותיה', הביא מהדברי חיים שדינה כעוברת על דת לעניין חרם דרבנו גרשום, דבזה לא תיקן רבנו גרשום, וגם שכשעוברת בזה על ציווי בית דין מונעת מהבעל אפשרות של קיום מצוות פרייה ורבייה, ובזה הווי גם כדברים שמכשילתו. ומה שהביא מהדברי חיים הוא באבן העזר סימן נא, וזו לשונו: והנה אם לא תקבל דברי הבית דין, הרי היא עוברת על דת דמותר לגרשה, דעל עוברת על דת לא תיקן רבינו גרשום מאור הגולה, כמבואר בכל הפוסקים (עיין אבן העזר קטו, ד בהגה). והנה לפי דברי מהר"ם מפאדווה ז"ל בתשובה משמע בהדיא דבכל איסור שעוברת, מותר לגרשה בעל כרחה – יעוין שם בסימן יד. אך אפילו לפי דמבואר בבית שמואל (קטו, ח) ובחלקת מחוקק (קטו, ח) דדוקא בעי עוברת על דת מה דנוגע לבעל כגון מאכילתו שאינו מעושר, מכל מקום גם זה הוא מה שעוברת על צווי הבית דין נוגע לבעל, דהא על ידי זה לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה כיון דאגיד בה, אם כן נמצאת עוברת על דת. מבואר בדברי חיים דבעצם סירובה לעמוד לדין תורה יש לה דין של עוברת על דת, שמונעת ממנו לקיים מצוות פרייה ורבייה, והוא גופו סיבה להתיר לו לשאת אחרת. ובתשובת חתם סופר (אבן העזר חלק ב סימן קסז) נראה שאינו טעם בפני עצמו להחשיבה עוברת על דת, אלא כיוון שהיא מורדת בבעלה וסירבה לעמוד לדין תורה יותר משניםעשר חודש, יש להתיר לו לשאת אישה אחרת, והיינו מטעם היותה מורדת ומעגנת את בעלה, ולא הזכיר שהוא עוברת על דת, וזו לשונו: [...] שהאשה מ' הינדא, אשת מ"ה משה פיזינגר, מורדת על בעלה ומעגנת אותו, והבעל נתרצה לכל אשר יורו המורים, הן לדור עמה בכפיפה אחת, הן לפוטרה בגט פיטורין כדת משה וישראל, ואך היא עומדת בסרבנותה, ולפי מכתב הרבנים נ"י נמשך זמן הסירוב יותר מי"ב חודש הרבה [...] ובכל ההתראות היא עומדת בסירובה מבלי לעמוד כלל עם בעלה לפני דייני ישראל. הנה לכאורה כיון ששהתה בסרבנותה יותר הרבה מי"ב חודש פשוט הוא שיכולים להתיר לו לישא אשה על אשתו על פי מאה רבנים כנהוג, וישליש לה גט בתחלה [...] אבל כשהיא אינו רוצה לקבלה, וכבר שהינו י"ב חודש, גם כן פשוט שאין לענגו לעולם אלא או יגרש בעל כורחה או נתיר לו חרם דרבנו גרשום [...] והנה לפי ששמעתי מפי מ"ה ישראל טעם מרידתה מפני שהוחזקה כבר ב' פעמים שמשתגעת בלידה וחוששת שתילד ותלקה בשגעון עולם, על כן מורדת היא מתשמיש ותשב עד בלתי היות לה אורח כנשים ואז תחזור לבעלה, והוא והיא רכים בשנים. ואם כן אין לה צער בעיגון שלה, ושפיר שייך "יאכל הלה וחדי" והוא יצטער ויהיה מעוגן על ידה? וכזה לא תיקן הגאון ז"ל. א. לאור האמור לעיל בית הדין סבור שיש מקום להתיר לבעל חרם דרבנו גרשום, לאחר חתימת מאה רבנים והשלשת גט. ג. בית הדין יעביר את פסק הדין לכבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול הגר"ד לאו שליט"א בהתאם לתקנה קעד (1–3) לתקנות הדיון שבה נאמר: (1) פסק דין להיתר נישואין יועבר לאישורו העקרוני של נשיא בית הדין הרבני הגדול. (2) זקוק היתר נישואין לחתימת מאה רבנים, תעביר מזכירות הרבנות הראשית לישראל את ההיתר, אחרי אישור עקרוני של נשיא בית הדין הרבני הגדול, למאה רבנים לשם חתימה. לאחר מכן יוחזר ההיתר לבית הדין האזורי לביצוע התנאי או התנאים שבהיתר. (3) היתר הנישואין אינו ברביצוע אלא לאחר שיקבל אישור סופי מנשיא בית הדין הגדול. ניתן ביום כ"ו במרחשוון התשע"ט (4.11.2018). הרב צבי בן יעקב – אב"ד הרב יצחק הדאיה הרב משה בצרי עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה