תלמוד בבלי מסכת נדרים דף 66.

לוֹמַר שֶׁאֵין מְקָרְעִין שְׁטַר כְּתוּבָּה. מַתְנִי׳ פּוֹתְחִין בְּיָמִים טוֹבִים וּבְשַׁבָּתוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אוֹתָן הַיָּמִים — מוּתָּרִין, וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים אֲסוּרִין. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ — הוּתַּר כּוּלּוֹ. כֵּיצַד? אָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכוּלְּכֶם״, הוּתַּר אֶחָד מֵהֶן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן. ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה״, הוּתַּר הָרִאשׁוֹן — הוּתְּרוּ כּוּלָּן, הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר וְכוּלָּן אֲסוּרִין. הוּתַּר הָאֶמְצָעִי, הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה — מוּתָּר, הֵימֶנּוּ וּלְמַעְלָה — אָסוּר. ״שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָזֶה קׇרְבָּן וְלָזֶה קׇרְבָּן״ — צְרִיכִין פֶּתַח לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. ״קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, שֶׁהַיַּיִן רַע לַמֵּעַיִים״, אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַמְיוּשָּׁן יָפֶה לַמֵּעַיִים! הוּתַּר בִּמְיוּשָּׁן. וְלֹא בִּמְיוּשָּׁן בִּלְבַד הוּתַּר, אֶלָּא בְּכׇל הַיַּיִן. ״קֻוֽנָּם בָּצָל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, שֶׁהַבָּצָל רַע לַלֵּב״, אָמְרוּ לוֹ: הֲלֹא הַכּוּפְרִי יָפֶה לַלֵּב! הוּתַּר בַּכּוּפְרִי. וְלֹא בַּכּוּפְרִי בִּלְבַד הוּתַּר, אֶלָּא בְּכׇל הַבְּצָלִים. מַעֲשֶׂה הָיָה, וְהִתִּירוֹ רַבִּי מֵאִיר בְּכׇל הַבְּצָלִים. גְּמָ׳ הוּתַּר הָאַחֲרוֹן — הָאַחֲרוֹן מוּתָּר, וְכוּלָּן אֲסוּרִין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״ לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם וְכוּ׳. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין רַע! אָמַר רַבִּי אַבָּא: וְעוֹד, ״יָפֶה״ קָתָנֵי. קֻוֽנָּם בָּצָל שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שֶׁהַבָּצָל וְכוּ׳. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין רַע! אָמַר רַבִּי אַבָּא: וְעוֹד, ״יָפֶה״ קָתָנֵי. מַתְנִי׳ פּוֹתְחִין לָאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ וּבִכְבוֹד בָּנָיו. אוֹמְרִים לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁלְּמָחָר אוֹמְרִין עָלֶיךָ ״כָּךְ הִיא וִוסְתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, מְגָרֵשׁ אֶת נָשָׁיו״, וְעַל בְּנוֹתֶיךָ יְהוּ אוֹמְרִין ״בְּנוֹת גְּרוּשׁוֹת הֵן״, ״מָה רָאֲתָה אִמָּן שֶׁל אֵלּוּ לְהִתְגָּרֵשׁ״. וְאָמַר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר״ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר. ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית כְּעוּרָה״ וַהֲרֵי הִיא נָאָה, ״שְׁחוֹרָה״ וַהֲרֵי הִיא לְבָנָה, ״קְצָרָה״ וַהֲרֵי הִיא אֲרוּכָּה — מוּתָּר בָּהּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂת נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂת לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂת אֲרוּכָּה — אֶלָּא שֶׁהַנֶּדֶר טָעוּת. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ הֲנָיָיה, וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִיפּוּהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, מִזּוֹ נָדַרְתָּ? אָמַר לוֹ: לָאו, וְהִתִּירָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁהָעֲנִיּוּת מְנַוַּולְתָּן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה, וְאוֹמְרוֹת: ״בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשָׁאוּל: ״בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל שָׁאוּל בְּכֶינָה״. גְּמָ׳ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ כְּעוּרָה וְנַעֲשֵׂת נָאָה, שְׁחוֹרָה וְנַעֲשֵׂת לְבָנָה, קְצָרָה וְנַעֲשֵׂת אֲרוּכָּה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִיפּוּהָ וְכוּ׳.