פתחי תשובה על אבן העזר 126
פסק הדין המקורינפתח באתר המקור — din.gov.il / Sefaria
טקסט מלא של הפסק ←
בלשון אחד כו'. עבה"ט בשם ח"מ דבשני כתבים אין קפידא ועיין בזה בג"פ סק"ו ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ח':
הרי את מותרת. עבה"ט ועמ"ש לקמן סמ"א ס"ק מענין זה:
רק במקום עיגון כ' בס' ג"פ סק"י יש לחקור אם לא נמצא מי שיודע לכתוב אשורי כתיקונו אלא כתב אשורי משובש כגון כתב הנקרא אצל ספרדים משקי שהוא דומה לאשורי ויש מי שיודע לכתוב כתב פרובינצאל (הוא מה שקורין כתב רש"י כ"כ הוא ז"ל סק"ד יפה מאד והוא שעת הדחק ומקום עיגון כגון ש"מ שרוצה לגרש שלא תזקק אשתו ליבם קטן או שרוצה לפרוש במדה"י בהי מינייהו עדיף לכתוב גיטא ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא כפי מה שהביא מרן הב"י דלסברת יש מגמגמים טפי עדיף כתב משקייט שדומה לאשורי ולסברת מרן טפי עדיף כתב פרובינצל דכתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הכותים משא"כ כתב משקייט דכיון שהוא כתר אשורי צריך לכותבו כתיקון ממש ואפילו קוצו של יוד מעכב. והכי מסתבר כדברי מרן משום דבכתב משקייט כיון שאין האותיות כתיקונם שמא יקרא הקורא ב' במקום כ"ף או איפכא וכן בשאר אותיות תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה משא"כ בכתב פרובינצל אמנם אם הוא כתב אשורי ממש ואין האותיות דומה זו לזו אע"פ שאינו מיושר ויפה כאשורית שכותבי' בס"ת אפ"ה עדיף טפי מכתב פרובינצל עכ"ל:
באחד בשבת עב"ש שכ' ולא יכתוב לשבת כי אז יש למטעי כו' וכ' בס' ג"פ ולפ"ז אם כתב הגט ביום ד' בשבוע וכתוב בגט בד' לשבת בלמ"ד דמשמעו דמשבת מתחיל המנין ויבינו שנכתב ביום ג' אלא שהוא ד' למנין שבת שעבר א"כ הוי גט מוקדם ופסול כמ"ש סי' קכ"ז ס"ב ומיהו יראה דיש להכשיר בדיעבד בכה"ג וראי' לדבר ממ"ש מרן סעיף כ"א אם כתב בד' עשרים יום כו' ה"נ יש לתלות כאן דטעה דחשב דפירוש לשבת הוי כמו בשבת ואפי' הריב"ש דפליג בההיא יראה דמכשיר בכה"ג עכ"ל. ומ"ש הב"ש ולשון ירח ע"ש גרש ירחים. הוא מדברי הלבוש וכ' בפ' ג"פ ויראה שאם כתב לחדש ולא נקיט לישנא בירח יש להכשיר בדיעבד. וכ' עוד בשם הרשב"ם סי' מ"ו בגט א' שכתוב בו במקום באחד בשבת בראשון בשבת והשיב דכשר בשעת הדחק כו' ע"ש:
בה"א לבסוף. עבה"ט מ"ש ובשמנה אין חילוק כו' לזכר הנון בקמץ כו' והוא מדברי הלבוש. והב"ש השיג ע"ז מדברי התוס' י"ט פ"ה דטהרות בענין תיבת שוטה ומדברי הד"מ בסי' קכ"ט בענין מכונה ע"ש ועיין בס' נשמת אדם סוף הלכות פסח בשם מדקדק אחד שדחה ראייתו דזה דוקא בשאר דברים אבל במספר כו' ולדברי הלבוש נכונים ע"ש:
ויכתוב ימים עבה"ט דאם כ' יום לא מיפסל בדיעבד וע' בשו"ת שבס' גבורת אנשים בענין אם חסר לגמרי מלת ימים רק כתוב בג' לירח פלוני ודעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשיטא דכשר דברוב המקומות כתיב בא' לחדש בעשו' לחודש בעשרים לחדש וכיוצא בזה אך מדברי אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל בתשובתו שם נראה שחוכך בזה דכיון שכתוב בגט ברביעי בשבת בשלשה לירח פ' איכא למטעי שלשה שבתות לירח ע"ש. ומשמע דמחמשה ואילך גם הוא ז"ל מודה. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק כ"ט:
וכתב י"ב. כ' בס' ג"פ ס"ק כ"א ויראה דהיינו דכתב נקודות על אותיות י"ב כו' ע"ש: וכ' עוד בס"ק ע"ג ויש להסתפק אם דוקא כה"ג י"ב לחודש וכיוצא דרגילי אינשי לכתוב או לומר כה"ג אבל אם כתב הגט בי"ז לחדש וכתב ביום טו"ב לחדש לא. ודעתי נוטה דגם בזה יש להכשיר דלפעמים רגילין לכתוב כה"ג בשטרות ואגרות שלומים. גם במספר השנים רגילים לכתוב פסוקים הרומזים למספר השנה כגון שנה זאת תל"ז כותבין שנת תז"ל כטל ועושין ב' נקודות על תיבת תזל וכיוצא בו כותבין בכל שנה ושנה אם אירע שנכתב בגט כיוצא בזה דעתי נוטה דכשר עכ"ד.
כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ ס"ק ע"ג שכ' ג"כ דמסתברא מהיות טוב אין מכשירין לתתו לכתחילה וצריך לכתוב אחר כיון דלא נהגו לכתוב בגיטין ר"ת וגמטריאו' אך אם יש קצת דוחק דאין יכולים לכתוב גט אחר נותנים אותו לכתחילה וכ' עוד שם ויראה דכי היכא דלענין כתיבת הזמן מכשירין אם כתב י"ב במקום שנים עשר ה"ה לענין התנאי בעת מסירה אם אמר לה ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש דהוי תנאה שפיר מה שאמר י"ב במקום שנים עשר דלא כנראה מתשו' הר"ש הלוי א"ח סי' ה' שדבריו תמוהים ע"ש:
וכן לעולם עיין בפר"ח לעיל ס"ב מ"ש הש"ע שם בחמישי מלא יוד כתב ויש טועין וכותבים גם חמישים בב' יודין וליתא שאין ראוי לכותבו אלא באחת וכן כתוב בתורה עכ"ל והובא ג"כ בס' ב"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' פ"ז שכ' דתיבת שמונים יש לכתוב חסר דבמסורה הרוב שמונים שבמקרא חסרים וכבר כתב הרמ"א בסי' קכ"ט סל"א שדבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא הולכים אחר הרוב ע"ש. ופשוט דאם כתב שמונים מלא כשר וכמו בשמנה ועי' ס"ד בהגה וכ"כ בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד:
ואם כתב מנין המרובה. עבה"ט ס"ק ט"ו מ"ש ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא. ועיין בס' ג"פ שכ' דמסוגיא דיומא דף נ"ה יראה דאין לחלק דלעולם אין קפידא ע"ש. ועיין בס' תו"ג שכ' ג"כ דנראה דבזמן אין שום טעות פוסל כל שהזמן מוכח מתוך הגט שאינו לא מוקדם ולא מאוחר וראי' מסעי' כ"א ע"ש.
שלשים לחדש ניסן כ' בס' ג"פ ויראה דיכתוב לירח ניסן וכדלעיל ס"ד ע"ש. משמע קצת דמה שמסיים שהוא ראש חדש אייר לא ישנה לכתוב ראש ירח כיון שנקרא כן בלשון העולם ועח"מ ס"ק י"ח:
ניסן כו'. עיין בס' ג"פ שכ' אם לא כתבו בגט שמות החדשים אשר עלו מבבל אלא כתבו לירח הא' לירח הב' דנשר גמור הוא כיון דמנין זה כתיב בתורה והכל יודעים דמניסן מנינן לחדשים כו' ע"ש. וכ' עוד דאם נכתב בגט לירח מנחם במקום לירח אב נ"ל דכשר בדיעבד כיון דהדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו לי' חדש מנחם וכן הדין במרחשון אם כתב חשון כשר בדיעבד. ועי' בה"ט ס"ק ב"ב דמרחשון חד תיבה וכ' בס' ג"פ שם ואם פסק שם מרחשון מר תיבה אחת וחשון תיבה אחרת צ"ע אם יש להכשיר ואת"ל כשר אם כתבו בשני שיטין יש להסתפק אם יהיה כשר ועי' סימן קכט סל"ב ול"ג:
בחד יוד פסול. כ' בס' תו"ג קשה לי דמ"ש מהא דמבואר בב"ש סק"ל דאם נחסר שין של ששי או ר' של רביעי דכשר וה"נ ודאי דלא אפשר לבא לידי טעית ואפשר שפסלוהו כדי שלא ילמדו מגט זה לכתוב תמיד שלא כדין וכן משמע בתה"י ע"ש:
ואינו מכוון. עח"מ וב"ש ועיין בס' ג"פ שהביא דברי הרדב"ז סימן רכ"ב דנשאל בגט שכתוב בל' עדים בפנינו עדים פלוני פטר ותריך ית פלונית וכך אמר לה אנא פ' כו' כל' הגט וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי מתגרשת בהאי גיטא או לא או כגון שכתב אנא פ' פטרית ית פ' כו' וכל הגט כתוב שלא לנוכח בלשון הודאה לפני עדים שעשה כך וכך וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי הוי גט או לא. והשיב באורך ומבואר מדבריו דגט הכתוב בלשון עדים או בלשון הודאה שלא לנוכח דלא הוי גיטא והוא ז"ל כ' עליו דלא כל אפי' שוין בזה שכ' שלא לנוכח כו' (ע' בח"מ סי' קצ"א ס"ג) והביא דעת כמה גדולים בתשובותיהם להכשיר ע"ש:
ויש ליזהר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו בעיר חדשה אבל מקומות שנהגו לכתוב איך אין לשנות כו':
ולאחריהון. עח"מ ועיין בס' ג"פ שכ' דמזה יש ללמוד כשכותב הבעל גט לשלוח לאשתו לעיר אחרת שאין כותבין העומדת כו' כמ"ש בס" קכ"ח ס"ב אין לכתוב בו כל שום דאית ליכי ולא בהתיכי תיבת ולאתריכי כיון דלא נזכר מקום האשה וכ"כ הריק"ש דאם לא כ' שם מקומו לא יכתוב ולאתרי וכן נראה מתשו' רלב"ח ד' ר"א (ע' בתשו' חיים שאל ח"א סי' ט"ל אות י"ג במעשה בגט ע"י שליח שטעה הסופר וכתב תיבת ולאחריכי והעלה הרב מהר"י זיין בתשובה כ"י הלכה למעשה להכשיר והסכימו עמו הרבנים ע"ש וה"ה בגט בני האנוסים דאין לאבי המגרש שם דיהדות אלא שם דגיות דכתב הריב"ל ח"ג סי' ו' דיכתבו ב' גיטין א' בשם אביו דגיות וא' בשם המגרש לבד ומרן כתב בתשובה דף ס"ה דיכתוב שם המגרש לבד ולרווחא דמלתא יכתוב שם כנויו ויעלה במקום שם אביו. כשכותב וכל שום דאית לי אין לכתוב תיבת ולאהבתי כיון דלא הזכיר שם אביו בגט וכן ראיתי נוהגין פה ירושלים. ופעם א' אירע שכתבו גט לבן אנוס בשמו וכנויו ושכח הסופר וכ' ולאבהתי והכשירוהו ונתנוהו ליד האשה כיון שבטופסי הראשונים ראינו שהיו כותבין ולאתריהון דאבהתיכי אע"ג שלא הזכירו דירת אביהן עכ"ל:
לא יכתוב ודין. עח"מ ועיין בס ג"פ שכ' דנ"מ בין פי' רש"י לפירוש הרמב"ם אם אותה אשה אסורה עליו וחייב מן הדין לגרשה אם כתב ודין מלא לפרש"י הגט כשר דאפי' יפרשו דין היא שאגרשך הכי הוא קושטא דמלתא אבל להרמב"ם הגט פסול משום דמתבטל משמעות תיבת ודן ואנן בעינן שיכתוב ודן כדי שיהא מוכיח מתוכו שבגט זה מגרש אותה ובעינן ידים מוכיחות כו' ע"ש עוד:
ואיגרת. עבה"ט וכתב בס' ג"פ בשם רדב"ז הובא דבריו בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ"ג על גט שבא מארץ אחרת הי' כתוב בו ואגירת שבוקין ולשון ואגירת הוא ל' זכירות והשיב הרדב"ז דהוא כשר במקום עיגון ואמר שהב"ד יתקנו אותו וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ס"ס זה. ועמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ק יו"ד:
שלשה יודין רצופין. עבה"ט מ"ש לפרש"י הטעם כו' וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שנזכר רגל השני מהתי"ו של דהוית באמצע ונראית כה"א וכתב דאף דיש כאן שינוי משמעות כי דהוית הוא מדבר לנוכח שהיית אשתי אבל אם בה"א הוא מדבר על אשה נסתרת שהיתה אנתתו מ"מ בדיעבד או במקום עיגון כשר וכמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ח (על ענין אחר כיוצא בו) ואף שמבואר בש"ע סי' קכ"ו סכ"ב שאם לא כתב היודין היתרות דהיינו תהוייין תצבייין הרי זה פסיל שם גרע טפי שהרי תהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא כו' הוא עיקר הכריתות ואם זה חסר בגט או שמשמעותו על נשים דעלמא לא התיר אותה בכל הגט והרי את מותרת אינו היתר נשואין רק היתר זנות שתשאר מותרת לכל אדם כמבואר בפוסקים ועיקר ההיתר הוא למהך להתנסבא ואם יש כאן משמעות על נשים דעלמא לא התיר אותה אבל דהוית אנתתי אפי' כתב דהויה וקאי על אחרת אין זה תורף הגט והרי אח"כ חוזר לדבר אליה יתיכי ליכי די תיהוייין כו' בנפשכי כו' וא"כ הרי התיר אותה ומה לנו אם כתב באמצע הגט דהויה ועכ"פ במקום עיגון כשר עכ"ד ע"ש.
יש פוסלין. עב"ש ס"ק כ"ח שכ' מיהו במקום הדחק כו' ועיין בס' ג"פ דמשמע דמכשיר אפי' שלא במקום הדתק ע"ש.
יותר מדאי. כ' בס' ג"פ וז"ל כתב בס' מנהור עיני חכמים ס' כ"ד ע ד הגט שראש הוי"ו של וכדי היא רחבה קצת ביותר מן הראוי ונראית קצת ככ"ף פשוטה ומקצת תינוקות קראוה בוי"ו ומקנת בכ"ף נראה שאין לפוסלו דודאי מאחר שהוי"ו ארוכה יותר משאר ואוי"ן גם ראשו צריך להיות רחב קצת יותר משאר ואוי"ן כו' ובמקום שפשוט לן שנכתב כתיקונו אין אנו משגיחין בתינוקות כו' ואם היה אפשר להשתדל שיתן הבעל גט אחר ודאי לא היינו מכשירין אותו לכתחילה אבל כיון דלא אפשר דעתי נוטה להכשיר יע"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט נשאל על גט א' שכתוב וכדו בוי"ו ארוכה יותר מדאי שהיה נראה כגון וכדן והכשיר הגט בדיעבד אחר הנתינה או לכתחלה במקום עיגון כיון שהוא במקום הטופס כו' אך מהר"י סג"ל סי' ק"ג בגט שבא מארץ רחוקה וד' דלמהך היתה גגה ארוכה כפלים מרגלה והי' לה עוקץ נקראת כדלי"ת פסלו ולא רצה ליתן גט זה (עמ"ש בזה לקמן ס"ק כ"ג) גם גט אחר שהי' כתוב וכדן בנון במקום וכדו פסלו יע"ש: והרשד"ם סי' נ"ח נשאל בגט שנמצאו בו ווי"ן שקראים התינוקות נוני"ן ופסלו אפי' במקום עיגון יע"ש ולע"ד יראה דאם ווי"ן שקראום התינוקות נוני"ן היו בטופס הגט יש להכשיר במקום עיגון ובתורף יש להחמיר עד כאן לשונו ועיין ע"ד בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"ט מנידון זה:
כן נוהגין. עיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומביא דברי הפוסקים בתשובותיהם מערכה מול מערכה ובסוף העלה דלהספרדים הנוהגים לכתוב פיטורין בב' יודין אם כתב הספר חסר יוד ראשונה ועדיין לא נמסר הגט ביד האשה יש לכתוב גט אחר בב' יודין אך אם השעה דחוקה כגון גט ש"מ או גט זמן שהבעל נחפז ללכת או גט שבא ממ"ה שהוא חסר י' ראשונה יש להכשיר ולמוסרו ביד האשה לכתחלה ואצ"ל דאם נמסר הגט ביד האשה דאין לחוש לכתוב אחר אפי' אם הבעל בפנינו. וה"ה לבני אשכנז דנהגו לכתוב פטורין חסר יוד ראשונה אם כתבו מלא יש לכתוב גט אחר אם אינו שעת הדחק ואם הוא שעת הדחק או שכבר נמסר ליד האשה אין לחוש לכתוב גט אחר ע"ש ועמ"ש לקמן סמ"ט ס"ק נו"ן:
צריך ליזהר יותר. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"א וז"ל והאי זהירות יותר לאו אשיעור הרחקה קאי אלא אזהירות יותר כ"כ מרן הב"י אך בת"ה סי' ר"ל פי' שירחיקנה יותר. ונהגו להרחיק מיהו אין לפסול אם לא הרחיק יותר מדאי. וראיתי גט א' שבא ממ"ה וטעה הסופר וכתב בתיבת למהך ר"ש במקום ך' והיה נקרא למהר והכשירוהו כיון דאין שום שינוי במשמעות הגירושין ואדרבא אמר לה שתמהר להנשא לכל גבר שתרצה. ובתשו' מהר"י סג"ל סי' ק"ג גט שבא מארץ רחוקה וך' דלמהך היתה גגה כפלים כרגלה ונקראת כדלית ופסלו. ולי יראה דיש להכשיר במקום עיגון כיון דתיבת למהך הוא בטופס ואין שום שינוי במשמעות הגירושין ואפילו דלג תיבת למהך יש להכשיר בדיעבד עכ"ל:
אלא להתנסבא. עבה"ט שכ' הטעם שמא ירחיק כו' והוא לשון רש"י בפ' המגרש דע"ה ע"ב. ומשמע דבדיעבד אם כתב לאתנסבא ולא הרחיק לא מן תנסבא כשר אך בס' ג"פ ס"ק נ"ב הביא תשובת רלב"ח דף ר"א ע"ב שכ' דאע"ג שכ' רש"י ז"ל דטעם זה הפיסול הוא משום שמא ירחיק ויכתוב ב' תיבות עכ"ז אפילו שכתבו תיבה אחת אם כתבו באלף הגט פסול כי מ"ש שמא ירחיק כו' הוא טעם לפיסול ולעולם אפילו בלא הרחק פסול וכן נראה מדברי כל הפוסקים כו' ע"ש. ומה שעמד הבה"ט על לשון הב"ש פשוט דט"ס הוא בב"ש שחסר שין אחת מתיבת לא וצ"ל שלא ירחיק כו':
ואנש חסר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו לכתחלה אבל אם כתבו מלא יוד אינש אין לחוש לפסלו כי אין שום שינוי במשמעות הגירושין. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תצ"ד שכ' דאפילו אם דילג ולא כתב ואנש לא ימחא בידי כי כלל אינו מעכב ע"ש:
דלג ה"א כו'. הוא מדברי תשו' הרשב"א ושם מבואר דאפילו חיסר כל בתיבה אינו פסול שהרי כתוב בנוסח הגט והרי את מותרת לכל אדם ועיין בס' ג"פ ס"ק נ"ד ס"ק צ"ג שהביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט שכ' דאף להרשב"א מ"מ לא תתגרש בו לכתחלה אלא דאם כבר נתגרשה תנשא לכתחלה. אך הר"ן בפ' המגרש ס"ל דצריך לכתוב להתנסבא לכל גבר דאי לא משמע שתהיה פנויה ומותרת לכל אדם ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם ולדברי הר"ן יש להחמיר שלא תנשא לכתחלה יע"ש. ושם בסוף ס"ק צ"ו כתב דהיינו שלא במקום עיגון אבל במקום עיגון תנשא לכתחלה ע"ש:
על דרך זה כו'. כ' בס' ג"פ ויראה דה"ה דיש לדקדק וליזהר בלשון שטר השליחות ובלשון תנאי הבעל שאומר בעת מסירת הגט שלא יהא בו משמע ב' ענינים. והראנ"ח ח"א סי' י"ד נשאל על הגט ושטר עדות המסירה שהיה כתוב בשטר גירש פ' על תנאי כך. וכך אמר ה"ז גיטך אם לא אתראה כו' יהא גט מעכשיו ותהיה מגורשת כו' באופן שבמקום שהיו צריכים לכתוב ותהיה מגורשת שהוא סימן הנקבה לנוכח כתבו ותהיה שהוא סימן הנסתרת (עמ"ש בביאורי לסג"ר אות רל"א) והעידו העדים שהבעל כלכל דבריו במשפט ואמר לה בלשון לעז לנוכח אלא שהסופר והעדים אינם בקיאים בדקדוק וחשבו שתהיה יאמר גם לנקבה הנמצאת. ובתחלה גמגם הרב ז"ל מההיא דרלב"ח דף ר"ז שפסול גט שהיה כתוב אנת אנתתי בכל מקום שתמצא כו' ובסוף העלה להכשיר משום דעבידי אינשי דטעו בהכי והעדים נאמנים כשמפרשים דבריהם ואע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר וההיא דהרלב"ח שאני שהיה בגט עצמו שהקפדה בו יותר גם לא היו שם העדים לפרש דבריהם יע"ש. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סימן פ"ה במי שאמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא לפ' שיש מי שרצה לבטל התנאי מפני שלא אמר שלא תנשאי ביוד והשיב הרב דתנאי גמור הוא משום דמדבר עם העדים אני מגרש אשה זו ע"מ שלא תנשא לפ' וכו' יע"ש. והרא"ה בח"א סימן פ"ה נשאל על גט א' שהובא ע"י שליח והיה בשטר השליחות לשונות לנוכח ולשונות שלא לנוכח ונמסר אותו הגט בפני הרלב"ח ז"ל וקם הבעל וערער שנתכוין בשינוי הלשונות שכתב בשטר השליחות כדי שלא יטפל שום ב"ד למסור הגט בפניו מחמת שינוי הלשונות וז"ל ההרשאה שיאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאם לא אבא אצלה כו' תהיה מגורשת. ומקצת רבני סאלוניקי היו רוצים לפסול הגט ההוא כיון דהבעל מערער. והשיב הרא"ם ראיתי ההרשאה שבשטר השליחות ולא ראיתי ספיקות ולשונות מתחלפות רק שינוי לשון מענין לנוכח ושלא לנוכח ואין זה סיבה שיפרשו ב"ד מלהשתדל במסירת גט זה כי כבר נמצא כזה בלה"ק כו' יע"ש:
אותיות גדולות. כ' בס' ג"פ ראיתי מזהירין לסופר שלא יאריך בכ"ף של כדת וכן במ"ם של משה וכן שי"ן ואל"ף אם מאריך אותן מפסיד צורתן אלא יאריך בדלי"ת ותי"ו וה"א וריש ולמ"ד בכל הני אם יאריך בגגן אינו מפסיד צורתן ונכון ליזהר אמנם יראה דמדינ' לא מיפסל באותיו' ארוכות אלא בכף פשיטה אם מאריך גגה פסול משוס דתדמה לדלי"ת וריש וכן החי"ת אם האריך עד שנשתנה צורת הזיינין פסול עכ"ל ועיין בסדר גיטין סג"ר אות צ"ב ומ"ש שם. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תכ"ג:
אם כ' ברביעי כו'. הטעם מבואר בתשובת הרא"ש משום דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרו' עשרים יום לירח. ובפרישה כ' עוד הוכחה דאי אחדש קאי הו"ל לכתוב בארבעה ולא ברביעי ע"ש. ועיין בס' ג"פ שכ' דאין כוונת הפרישה לסמוך על הוכחה זו לחוד וא"כ אפי' דילג גם תיבות עשרים יום וכתב ברביעי לירח פ' יש להכשיר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ז) וזה ודאי אינו דבכה"ג אין להכשיר אפי' במקום עיגון אלא כוונת הפרישה דטעם זה הוא סניף ותוספת על טעמו של הרא"ש. וכ' עוד ויראה לי דאפי' כתב בארבעה במקום ברביעי ודלג תיבת בשבת וכ' אח"כ עשרים יום לירח הגט כשר (מטעם הרא"ש לחוד) דארבעה אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' עשרים יום כו' וגם אין לפרש דהגט מאוחר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ט) ויבואו לומר דהגט נכתב בכ"ד לחדש דא"כ הו"ל לכתוב ועשרים בו ומדכתב תיבת עשרים בלא וי"ו משמע דד' הוא זמן השבוע ועשרים הוא זמן החודש. גם אם דילג תיבת שנת וכתב ה' אלפים כו' כשר דסתמו כפירושו דבחשבון שנים מיירי וע' בהראנ"ח ס"א סי' ק"ו. גט שכתוב בו בג' בשבת ימים לירח פ' ודלג סך הימים ה"ז כשר. הר"מ אלשיך סי' ק"ב. אם נכתב הגט בחודש אלול וכתב בגט ברביעי שנת ה' אלפים כו' ודילג תיבת בשבת וגם מספר החודש וגם שם החודש יש פנים לומר דהגט פסול משום מוקדם דיבואו לפרש דברביעי הוא שם חדש תמוז אמנם דעתי נוטה דכשר דלא נהגו לכתוב החדשים אלא בשמות אשר עלו מבבל וברביעי אין לו פי' אלא בד' בשבת עכ"ד. והנה מ"ש הג"פ גם אם דילג תיבת שנת כו' עיין בזה בשו"ת שבס' גבורת אנשים שנחלקו בזה שני גדולי הדור שדעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשוט דאם דילג לגמרי מלת שנת ולא כתב כ"א חמשת אלפים כו' לבריאת עולם כשר דלא גרע מאם דלג מלת בשבת דכ' הרא"ש ז"ל דכשר דאין לו פי' אחר ה"ה בזה פשיטא שאין לפרש חמשת אלפים כו' אימים או אחדשים חדא דאסוכי מסכי להו ועושים מימים חדשים ומחדשים שנים וכדאמר בפ' ג"פ דף קס"ו בההוא שטרא דהוה כתוב בי' שית מאה וזוזא דאין לומר שית מאה פריטי משום דאסוכי מסכי ליה בזוזי כו' ועוד כיון דדרך עולם למנות שנים לב"ע אין לחוש כמ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דע"ז (ובש"ע לקמן סי' קכ"ז ס"י להכשיר היכא דדילג לבריאת עולם כו' וכ"ש בנ"ד שלא יטעה בזה שום סכל למנות מנין זה אחדשים שנמצא הוא קודם מתן תורה כמה אלפים שנה כו'. ואא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל השיב לו שאינו מודה לו בזה ונראה לו דאם דילג מלת שנת הוי כמו גט שאין בו זמן ואיכא למימר דילמא קאי אחדשים והוי מוקדם כו' ומדברי הרא"ש ז"ל גבי אם דילג מלת בשבת אדרבה ראיה להיפך שהרי כתב הטעם דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' ך' ימים לירח וא"כ בנ"ד שיש לו פי' אחר פסול. ועוד דהכא איכא למימר טפי דחמשת אלפים לקמי' קאי במ"ש בגט כ"א ימים לירח פ' חמשת אלפים כו' ר"ל הירח הוא החמשת אלפים לב"ע. וגם מדברי הגמ' בפ' ג"פ הנ"ל משם ראי' להיפך שהרי כתבו התו' שם תימא זוזי נמי מסכי להו באיסתרי כו' וי"ל דזוזי רגילים לכתוב שטרות כו' וא"כ בנ"ד הרי רגילין לכתוב חדשים בשטרות דהא קרא כתיב לחדש שנים עשר אפשר דה' אלפים קאי אחדשים (איני מבין זה דעכ"פ לא מצינו בחדשים מנין יותר משנים עשר) וגם מ"ש שלא יטעה בזה שום סכל כו' הנה מדברי התו' פ"ק דע"ג הנ"ל מבואר שאין אנו סומכין ע"ז שהרי כתבו שם דאם דילג האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקא לאלפא קמא כו' משמע אי לאו האי טעמא הוי פסיל אע"פ שדילג ה' אלפים כו' ועוד ראי' ממ"ש המרדכי הובא בב"י (ע' בש"ע סי' קכ"ז סי"ב ומ"ש שם) דכתובה שטעה הסופר וכתב אלפים ודילג ארבעה הכשיר ר"י מווינא דליכא למימר מיעוט אלפים שנים מדלא כתב אלפיים. משמע אי לאו האי טעמא הוה פסלינן לי' והוה אמרי' דנכתבה לפני ב' או ג' אלפים שנים א"כ בדיני ממונות ק"ו בגיטין כו' והאריך בזה ומ"מ מבואר בסוף התשובה שם במקום עיגון גדול אפשר להכשיר ע"ש. וע"ש עוד בענין שנמצא במלת שנת שהי' הנון כמו גימל ותינוק דלא חכים קרא אותו נון וכתב הגאון מהר"י הנ"ל שזה פשוט טפי להכשיר דאפילו נימא דמלת שנת מעכב כשר בנ"ד כיון שאנו מכירין סגנון הדבר וכמ"ש בעל העיטור גבי ברביעי ובששי דאם חסר ר' של רביעי או ש' של ששי אין לחוש כו' והגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל כתב דאדרבה זה גרע טפי שאפילו אי נימא דאם לא כתב כלל מלת בשנת אינו פסול מ"מ שינוי פוסל בו כדמוכח מדברי התו' פ"ק דע"ג כו' ועוד דזה גרע מכל שינוי דעלמא דדמיא להא דאמרו בש"ס דלא לכתוב למחך דמשמע חוכא וה"נ הוי כמו שגגת בחסרון ג' שרשית כמאמר איוב אם שגיתי אתי תלין משוגתי וא"כ כאן משמע בשגג הוי ה' אלפים ולא לאמת והוי כמו חוכא. והואיל וכן אפי' תינוק דל"ח קורא אותו שנת לא מהני וכמ"ש מהרי"ק דהיכא דפשיטא שאין האות כצורתה מה מועיל קריאת התינוק כו' ומ"מ במקום עיגון גדול נ"ל לצדד ולהכשיר גם בזה כו' עש"ה.
ויש חולקין. עיין בשו"ת שבס' ג"א בסוף התשובה ממהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' דבשעת הדחק יכולין אנו לסמוך אדיעה קמייתא דכדאי הוא הרא"ש ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש:
ופוסלין בכה"ג עיין בתשו' בגדי כהונה סי' כ"ז שכ' דדוקא בכה"ג הוא דחולקין ופוסלין דמיירי לאחר שעבר רובו של חודש ולא ס"ל לחלק בין ע"פ לשטר כדכתב הסמ"ע בח"מ סי' מ"ג סק"ח אבל קודם רובו של חודש כ"ע מודים דתלינן מכח הוכחת הרא"ש הנ"ל דטעו בעיבורא של חודש והגט כשר ע"ש ועש"ך בח"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז מ"ש בזה:
לא האריך ווי"ן. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז שנשאל על מעשה כזה בגט שהובא ע"י שליח ממרחקים ואם היו הואוי"ן דתרוכין פטורין ושבוקין יותר משאר ואוי"ן אבל ניכרים וידועים כתואר ואוי"ן דעלמא. והאריך בזה והעלה ג"כ דכשר אפילו שלא במקום עיגון ע"ש. ובסוף כתב דאין לחוש ג"כ מצד זה על הב"ד שסידרו הגט שמא הם הדיוטות כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"א ס"ל ס"ק. ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קל"א מ"ש ויובא דבריו בביאורי בסג"ר שם ומה שכתבתי עליו שם ע"ש:
למנין בחד יוד. כתב בספר ג"פ לאפוקי שלא יכתוב שני יודין בין הנינין או לאפוקי שלא יכתוב גם כן יוד בין מ"ם לנו"ן וכל זה לכתחילה אבל אם נכתב בתרי יודין יש להכשיר:
שאנו מנין. עב"ש שמגיה שצ"ל מנין בו. ובאר הגולה מגיה דצ"ל מנין במתא ופי' שלא כתב תיבת כאן וכ"כ בס' ג"פ ע"ש. וכתב עוד דמ"ש בסדר גט דר"י מינץ סימן ע"ה דמהרי"ל פסל גט שהיה כתוב תיבת בו יתירה לא ידעתי טעם לפסול ויראה דכשר ובנוסחת הטור כתוב תיבת בו.
די יתבא כשר. עיין בס' ג"פ ס"ק ע"ז דאפי' אם כתבם בשתי שיטות כשר. ועיין עוד שם בסי' קכ"ח ס"ק מ"ז שכ' וז"ל ואיכא למידק מ"ש גבי נהר דכתב מרן ז"ל דיתבא על נהר פ' להקדים תיבת דיתבא וגבי הים כתב (בסי' קכ"ח ס"ד) דעל כיף ימא מותבא ולא קאמר דיתבא על כיף ימא ויראה לע"ד דגם גבי נהר אם יכתוב דעל נהר פ' מותבא או דעל נהר פ' יתבא הכל כשר וכדאמרינן בשנים אוחזין כו' וכן גבי ים אם יכתוב דיתבא על כיף ימא הכל כשר כו' וכ' עוד ואם דילג תיבת יתבא או מותבא אינו מעכב ע"ש:
יתיכי. ע' בס' ג"פ ס"ק פ"ו שהביא דהרלב"ח בתשו' סי' קכ"ט כ' דאם כ' יתיכי ב' תיבות הגט פסול בודאי שהרי שינה בכוונת הגירושין שצריך שיפטור וישלח את אשתו ובזה פוטר את עצמו ממנה ופסול גם כתב שם דאם כתב תיבת ליכי ב' תיב ת שהגט פסול והמבי"ט שם חלק עליו וחזר הרלב"ח והשיג על המבי"ט וקיים את דבריו ע"ש:
דהוית תיבה א'. כתב בס' ג"פ ס"ק פ"ז ויש כותבין די הוית ב' תיבות. ואפילו כתב די הוית ב' תיבות בשתי שיטות יראה דכשר. ועיין בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' ו' וי"ט וסי' קכ"ד:
או דלג מלת אנתתי. בס' ג"פ ס"ק פ"ט תמה דמהמשך לשון הרמ"א משמע דאיירי בתיבת אנתתי הב' שבמקום דהוית אנתתי מן קדמת דנא כתב דהוית מן קדמת דנא. ובמראה מקום נרשם הרד"ך. ובאמת בתשו' הרד"ך בית ד' איירי במי שדלג אנתתי הא' דבמקום ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דילג תיבת אנתתי וע"ז השיב דכמה גדולים הרגילו שלא לכותבו דהואיל והוא כתב לה שפטרה לא אתי שפיר לקרותה עתה אשתו כו' וא"כ בדילג אנתתי הב' מנא לן דהיה מכשיר. מ"מ לדינא מסיק דאם דלג שניהם אנתתי קמא ואנתתי הב' הוא גט פסול דצריך לבאר בגט בידים מוכיחות דאת אשתו הוא מגרש אבל אם כתב פעם א' אנתתי ודלג הב' בין שכתב לקמא ודילג לבתרא ובין שכתב לבתרא ודילג לקמא כשר לכתחילה לגרש בו אם כבר נכתב אפילו שלא בשעת הדחק ע"ש:
או מלת דהוית. כ' בס' ג"פ מתוך קיצור הלשון משמע דדילג מלת דהוית בלבד וכתב אנתתי מן קדמת דנא אך ראיתי בשורש הדברים בריא"ז כתוב בשה"ג דף ת"ר שכ' דאפי' דילג כל ה' תיבות אלו שלא כתב כלל דהוית אנתתי מן קדמת דנא אפ"ה כשר והטעם משום דכבר אמר בתחילה אנת אנתתי וכו' ע"ש:
אנתתי. כתב הלבוש שפירוש אנתתי אשתי כמו אתתי בתרגום אלא שכותבין אנתתי לשלימות הלשון דדגש שבתי"ו מורה על חסרון הנו"ן לכך כותבין עיקר הלשון דלא ליתי למטעי ויוציאו לעז ע"כ. וכ' בס' ג"פ ויראה לי דאם כתב אתתי בלא נון דהגט כשר דהא בתלמוד איתא בכמה דוכתי ההיא אתתא ולא כתב בשום דוכתי אנתתא (חיידוש שלא הזכיר דבסוף נדרים איתא ד' פעמים אנתתא) ובטופס הגט דהרשב"א בפ' המגרש בשם רש"י כתוב אתתי במקום אנתתי עכ"ל:
בנפשיכי. עמ"ש לעיל סי' קכ"ה סי"ח ס"ק ל"ג:
מן יומא דנן ולעלם. עיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף קט"ו שכתב דכותבין מן יומא דנו ולעלם אפילו ששולחין אותו ע"י שליח למקום אחר וכ"כ הלק"ט ח"א סימן ל"ב:
צריך לכתוב והא"מ. עב"ש ועיין בס' ג"פ ס"ק צ"ו שהאריך בזה ומסיק ולענין הלכה ודאי לכתחילה אע"ג דכתב למהך להתנסבא צריך לכתוב הרי את מותרת ואם לא כתב צריך לכתוב גיטא אחרינא אך אם נתגרשה כבר בגט שאין כתוב בו הא"מ וכתוב בו למהך להתנסבא והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר יראה לי דיכולים אנו לסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב כיון דאיכא שאר לישני דחשובין כמו הא"מ ובפרט דאשכחן דבטופסי גיטין הראשונים לא הי' כתוב הא"מ ועוד דהרי יש כאן ס"ס דאפילו בא"ל חוץ מזנותיך היא בעיא דלא איפשטא אי חשוב שיור וא"כ י"ל ספק אם חוץ מזנותך הוי שיור או לא ואת"ל דהוי שיור דילמא היינו דוקא באומר לה בפירוש חוץ מזנותך אבל באומר להתנסבא לא שייר זנות והוי ס"ס המתהפך וכו' וכן נמי אם כתב הרי את מותרת ולא כתב למהך להתנסבא כו' ונתגרשה כבר בגט זה והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר שהבעל הרחיק נדוד יראה לע"ד דיש להתיר משום דלישנא דהרי את מותרת לכל אדם כולל זנות ונישואין לשיטת רוב הפוסקים ולא נמצא מחמיר בזה רק הר"ן ז"ל כו' (ע' לעיל ס"ק כ"ו) . וע"ש עוד שתמה על מרן ומור"ם ז"ל ומיהו לא כתבו דצריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי דתיבת ודן צריך לכותבו כי איכא דלהוי ידים מוכיחות דבגט זה הוא מגרשה ולא בדבור וגם תיבת מנאי צריך לכתוב כי היכא דלהוי ידים מוכיחות דהוא מגרש את אשתו כו' (באמת מרן המחבר הזכיר זה לעיל ס"ט ולקמן סעיף מ"ד אך כוונת הג"פ אמאי לא הזכיר דצריך לעיכובא) ומסיק דאם לא כתב ודן או תיבת מנאי ונתגרשה באותו גט יראה לי דדיינינן לה כספק מגורשת ע"ש:
מותר' לכל אדם. עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב סימן פ"ה בדבר הגט שהובא ע"י שליח ומחמת שנפל למים נמצא במלת מותרת שנתפשט רושם דיו בריש של מותרת בסוף הגג לצד שמאל ונעשה כעין רגל תיו אבל עכ"פ תינוק קורא ריש מחמת כי הריש הוא שחור ממש ומה שנעשה ע"י סיבה היא כהה וכתב דלכאורה הוא חשש גדול כי אף שזה הרגל אין הדיו משחיר כמו גוף הריש מ"מ בשביל זה לא יצא מכלל תי"ו ואם מתחילת הכתב אות אחד חציו משחיר הרבה יותר מחציו השנית הכי בשביל זה לא מקרי כתב ואם כן מלת מותרת לפי מה שהוא עתה הקרי מותרת והרי דעת הרמב"ן שגם לדידן הוא תורף ואם לא כתבו אפילו נשאת תצא (וטעמו מבואר בפוסקים) ואמנם אומר אני ע"כ לא החמיר הרמב"ן אלא בכתבו הבעל או הסופר בפומי' דהבעל דאז יכול הבעל לערער ולומר שבכוונה לא צוה לכתבו לפי שרוצה לשייר בזנות וגם בזה דוקא אי אתי בעל ומערער ואומר בפי' שזה כוונתו דאל"כ הא הוי ס"ס שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון אכתי ספק אם חוץ מזונותיך אוסר שהרי בעיא זו דלא איפשטא (ע' לקמן סי' קל"ז ס"ג) ואפי' אי נימא כדעת הפוסקים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס וכן מסיק הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס סעי' כ"ט (וא"כ אפי' לא אתי בעל ומערער אנן מסופקים שמא כיון לשייר זנות) עם כל זה אומר אניסא ודאי דבכלל להתנסבא אפשר להיות נכלל בו גם זנות כמבואר בר"ן פ' המגרש אלא דע"מ אנו חוששין שמא שייר הבעל או הסופר וכל זה אם לא נכתב מעיקרא אבל בגט שנכתב מעיקרא אלא שאחר זה נתקלקל א"כ כבר אנו רואין שלא שייר לא הבעל ולא הסופר וממיל' הוא נכלל בכלל להתנסבא וא"כ שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף כלל וק"ו בנ"ד שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל עכ"ד ע"ש (ועיין בס"ק שלפני זה): ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קי"ג בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממקום רחוק ונמצא במלת מותרת התי"ו הראשונה נפסק רגל השמאל ונראית כה"א והראו לינוקא וקרא אותו תי"ו ואמנם האי כבר ידע למקרי ושוב הראו לשני תינוקות קטנים שאינם יודעים לצרף אותיות ולפום ריהטא אמרו שהוא ה"א ותיכף תכ"ד אמרו שהוא תי"ו. וכתב הנה הרמב"ן הוא המחמיר שגם לדידן שכותבים כמה לשונות בגט המורים על הכריתות אפ"ה והרי את מותרת היא עיקר תורף אמנם לדעתי זה פשוט כשלא כתב כלל והא"מ הוא שהחמיר הרמב"ן אבל אם דילג מלת מותרת וכתב והרי את לכל אדם לא החמיר וא"כ בנ"ד דל תיבה זו לגמרי ומותרת מכח שאר מלות שמועילים (הסברא הזאת אכתי לא אסיק אדעתי' הגאון ז"ל בעת כתבו התשובה בנו"ב קמ"א סי' פ"ו הנ"ל ולכך הוצרך שם לחפש היתר אחר) אכן י"ל כי טעות זה שנעשה מן תי"ו ה"א ונקרא מוהרת גרע יותר כו' ואף לפ"מ שבארתי בחבורי נו"ב כו' והאריך בזה ומסיק עכ"ז נראה להקל חדא דאם מוהרת הכוונה לשון מוהר דהיינו קדושין וכתובה הו"ל לכתוב והרי את רשאה להיות מותרת ועוד כיון שהתינוק הראשון קרא מותרת והשני תינוקות האחרים ג"כ תכ"ד חזרו בהם ואמרו שהוא תיו לכן דעתי נוטה להקל ולהתיר האשה ע"י גט זה שימסור לה השליח כדת ועל אופן שכתבתי (הובא לעיל סי' קכ"ה סט"ז ס"ק ל"ב) שמתחילה ימסרנו כך כמו שהוא ואח"כ יתקנו ושוב יתנו שנית ביד האשה בשליחות הבעל כראשונה עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' עה"ג סימן מ' בדבר הגט שהובא ע"י שליח ונמצא שהיוד האל"ף במלת אדם של והא"מ לכל אדם לא. היתה נוגעת בגוף האלף והשיב לכאורה נראה שאם היה בנקל היתה צריכה גט אחר כמבואר מדברי הי"י הובא לעיל סי' קכ"ח סי"י בהגה במ"ש שם ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כו' ואם הוא בטופס הגט אפילו בלא עיגון יש להקל מבואר שאם הוא בתורף שלא במקום עיגון אין להכשיר אפילו בדיעבד ונ"ד אם הרי את כו' הוא מן התורף מחלוקת ישינה היא ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט חש לדברי הר"ן והרמב"ן דס"ל דהוא מן התורף אף גם שנכתב להתנסבא לכל כו' א"כ בנ"ד יש להחמיר. אמנם נ"ל דאף לפ"ד הסוברים דהרי את כו' הוא תורף מ"מ מלת אדם אינו מן התורף כי אפשר לימר שאם לא נכתב כלל תיבת אדם הגט כשר דהא הטעם דס"ל דצריך לכתוב הא"מ כדי להורות שמתירה גם לזנות א"כ אף אם לא נכתב אדם רק מותרת לכל הוה נמי משמע שהוא מתירה לזנות וזה נ"ל ברור עכ"ד (אמנם בתחילת התשובה שם כתב בין חצאי עיגול דאפשר בנ"ד כיון דעדיין לא נמסר ליד האשה אפילו בטופס אין להכשיר אם לא במקום עיגון. ועמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ה סק"ל) . ועיין בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' קכ"ב הזכיר ג"כ דברי תשו' עה"ג הנ"ל בקצרה וכתב עליו ונ"ל דכמו כן תיבת את דהרי א"צ ניכר מתוכו רק לר"מ כמ"ש הב"ש סימן ק"ל סק"ד כו' ע"ש:
בלא יו"ד. כי ביו"ד משמע לשון מינות. לבוש וב"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט כתב טעם אחר משום דלא לשתמע שמא דגברא דשמיה ינאי והספר תרוכין ושבוקין מההוא גבר דשמיה ינאי ולא ממנו כו' ע"ש בביאורי לסג"ר אות ק"ג מ"ש בזה:
דהוית ארוסתי. כ' בס' ג"פ ס"ק ק"ב אשה נשואה נתגרשה בפני ב"ד הדיוטות ונפל ס' בגט אם היה כשר או לא וחזר המגרש וקידשה ואח"כ חזר בו ורוצה לגרשה ועתה שהגט הראשון הוא ספק אם הי' כשר א"כ חלו הקדושין ויש לכתוב עכשיו ארוסתי לכתחילה ואם לא הי' גט לא חלו הקדושין ויש לכתוב אנתתי ולכן לצאת מן הספק צריך לכתוב ב' גיטין אחד בלשון אנתתי ואחד בלשון ארוסתי כן עשה מעשה הרא"ש כמ"ש בתשובה ס"ס יוד וע"ש (והובא ג"כ במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ב) ולי צ"ע דמדברי ת' הרא"ש שהובא בש"ע לק' סי' קמ"ג סי"ו דמ"כ אא"כ יקדשנה ויחזור ויגרשנה סתם ולא כתבו דצריך לתת ב' גיטין משמע דבגט א' סגי ולענין איך יכתבו דעתי נוטה דיכתבו ארוסתי (טעמא לא ידענא דלכאורה יותר נכון לכתוב אנתתי דאף אם באמת היא רק ארוסה כשר לכל הדיעות משא"כ אם יכתוב ארוסתי שמא באמת היא אשתו וע"ז יש מחמירים כמ"ש הב"ש ס"ק ט"ל גם הראי' שהביא מסי' קמ"ג איני מכיר דשם אין שום ספק על הגט הראשון ובודאי יש להחוב שם ארוסתי וצ"ע) וכ' עוד אם כתב בתחילת הגט אנת אנתתי פ' ובסוף הגט כתב דהוית ארוסתי או להפך שכתב בתחלה אנת ארוסתי ובסוף כתב דהוית אנתתי צ"ע אם כשר בדיעבד ע"ש:
וכן היוד שע"ג האלף. כ' בס' ג"פ משמע דיוד שתחתיה אין קפידא אם אינה נוגעת ובסי' קכ"ה ס"ק ע"ב כתבתי די"א דאין חילוק בין יוד שע"ג האל"ף ליוד שתחתי' יע"ש:
יש להכשיר. כתב בס' ג"פ וצ"ע אמאי לא כתב מרן ז"ל דיתקנם לדבקם כמ"ש מרן בסמוך לענין הדבק של רגלי ההי"ן לגגין ואפשר משום דהך מילתא דיכול לתקן אחר שלא נצטוה מפי הבעל הרא"ש ז"ל קאמר לה בההיא תשובה דלא האריך הווי"ן כמ"ש הטור ס"ס זה וחזינן להריב"ש סי' נ"ו ושט"ו דס"ל דטפי עדיף ליתנו בלא תיקון כיון שהתינוק קירא אותו ויו דאם צריך תיקון איך יתקן אחר להאריך הווי"ן וסבר מרן דלענין כתיבה להאריך הווי"ן או לדבק היודין של שי"ן ועי"ן טפי עדיף ליתנו בלא תיקון ע"י אחר כיון שתינוק קורא אותה כתקנה אבל לענין גרירת דבק רגלי הההי"ו והקופי"ן טפי עדיף ליתנה בתיקון ויגררם אחר אע"ג דלא נצטוה מפי הבעל: וכ' עוד ראיתי בת' רדב"ז כ"י בגט שבא מארץ מרחקים והיו רגלי התוין רחוקים מגגן והכשיר הגט ע"י תיקון ולע"ד יראה דיתנו אותו בלא תיקון ויחזור השליח ויקחנו ויתקנו אותו ויתנו לה פעם שנית עכ"ל. וע' לעיל ס"ק מ"ד.
של וכדו וכתב וכד. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ק"ל שפקפק ע"ז דודאי יש שינוי בענין דכדו משמע שעכשיו הוא פוטרה אבל וכד. משמע שפטרה מכבר וא"כ משנה ענין הגט כו' ע"ש ויובא דבריו בסג"ר שם:
אותיות יתירות. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז בדבר הגט שהובא על ידי שליח ובתיבת צביתי שראוי לכתוב בשני יודין היה כתוב בשלשה יודין דהיינו שהוסיף יוד בין צד"י לבי"ת. והשיב אין אני רואה שום חשש בזה כי אין הענין משתנה מחמת זה כו' וכן אם כתוב יוד באינתתי אף שכ' בש"ע (לעיל סל"ו) שיש לכתוב בלא יוד בין א' לנו"ן לא נשמע ולא נראה בשום פוסק לפסול הגט ע"י זה כו' וכן גבי פטורין דיש כותבין מלא ואנו נוהגים לכתוב חסר (לעיל סי"ב בהגה ועמ"ש שם ס"ק כ"ב) ותרוכין ושבוקין שהסכימו לכתוב חסר יוד לא יעלה על דעת שום פוסק לפסול הגט אם כתב ביוד. וכן גבי מנאי שנהגו לכתוב בלא יוד אחר המ"ם כתב הרמ"א (לעיל סמ"ך) דלא נפסל בדיעבד ואף שיש קצת שינוי בלשון ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא אין הל' משתנה כלל דאף בלא עיגון יש להכשיר עכ"ד ע"ש: