חיוב מזונות מעוכבת

חיוב מזונות מעוכבת בית הדין האזורי תל-אביב - יפו בפני כבוד הדיינים: הרב אחיעזר עמרני הרב אפרים כהן הרב יהודה יאיר בן מנחם כ"ג בכסלו התשע"ח בא כוח התובעת עו"ד יוסף מנדלסון וטו"ר נפתלי לוי בא כוח הנתבע טו"ר זיו ברקוביץ וטו"ר צבי גלר מזונות מעוכבת נושא הדיון: חיוב מזונות מעוכבת הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י, אלה הם נישואים שניים לשני הצדדים, ולהם בת אחת משותפת. הצדדים חיים בנפרד מזה כארבע שנים. בתאריך 30.4.14 הגישה האשה לביה"ד את תביעתה לגירושין ולאחר שביה"ד קיים דיונים בנושא, פסק ביה"ד בתאריך ל' סיון התשע"ה (17.6.15) כי : א. הבעל חייב לתת גט לאשתו לאלתר כתביעתה. ב. בקשת/תביעת הבעל לשלום בית נדחית ויש לסגור את תיק שלום בית. הנתבע ערער על פסק הדין, ובתאריך כה' טבת תשע"ו (6.1.16) דחה כבוד ביה"ד הרבני הגדול בהרכב הרב הראשי כב' הגרד"ב לאו, ועמו הגרא"א כץ והגר"א איגרא שליט"א, את הערעור, וקבע כי: "מעבר לכך יש להוסיף, שכאן ניכרת מאיסות גמורה בין הצדדים והנישואין התרוקנו מתוכנם. גם לאור הזמן שחלף, גם לאור מכירת הדירה, וגם לאור התרשמותנו שאין שמץ של סיכוי לחזרה לשלום בית, לחומר המעשים והפגיעה באשה, אשר על כן הבעל חייב לתת גט לאשתו. אם הבעל לא יתן גט לאשתו במועד שיקבע לסידור גט על ידי בית הדין האזורי, ביה"ד האזורי יקיים דיון בסנקציות. לאור כל הנימוקים שכתבנו – נראה שהבעל היה צריך לציית לפסק דין של בית הדין האזורי ולתת גט לאשתו, לפיכך אנחנו מחייבים את הבעל בהוצאות משפט לאשתו. ולפיכך, הסך של 50,000 ₪ שהופקדו ע"י הבעל בקופת בית הדין, יעברו לידי האשה. אך אם הבעל יתן גט לאשתו במועד הראשון שיקבע בית הדין האזורי, בית הדין יסיר את החיוב של הוצאות המשפט. " התיק חזר לבית הדין הרבני האזורי, ובית הדין קבע לצדדים מועד לסדור גט, אולם הבעל לא הופיע ולביה"ד התברר כי הבעל עזב את הארץ, וזאת למרות עיכוב היציאה שהוצא נגדו. ביום ט"ז שבט תשע"ז (26.1.17) הטיל ביה"ד על הנתבע צווי הגבלה. ובתאריך ח' באדר א התשע"ו (17/02/2016), הורחבו צווי ההגבלה וניתנה החלטה בה קבע ביה"ד כי "הבעל פלוני ת.ז. ... חייב לשלם לאשתו החל מהיום ועד לסדור הגט סך 500 ₪ ליום". כמו כן הטיל ביה"ד על הבעל הרחקות דר"ת, התיר לפרסם את שמו ופרטיו והורה על מעצרו עם כניסתו לארץ. משלא חלה כל התקדמות בהליכים, והבעל עמד בסירובו לתת גט לאשתו ולשחררה מכבלי עגינותה, החמיר ביה"ד את הסנקציות שננקטו נגד הבעל. וביום כ"ז אדר תשע"ו (6.4.16) הגדיל ביה"ד את סך החיוב הכספי שהוטל על הבעל, וקבע כי עליו לשלם "החל מיום 1/04/2016 ועד לסדור הגט סך 1500 ₪ ליום". כמו כן קבע ביה"ד כי: "אם הבעל לא ייתן גט לאשתו תוך 30 יום ידון בית הדין בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת". אולם הבעל התמיד בסירובו לתת גט לאשתו, וביום ב' אייר תשע"ה (10/05/2016) הגדיל ביה"ד את סכום החיוב והעמיד אותו על סך 2000 ₪ ליום. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום י"א באלול התשע"ו (14/09/2016), הגדיל ביה"ד פעם נוספת את סכום החיוב, וקבע כי החל מיום 14/09/2016 ועד לסדור הגט, ישלם הבעל לידי אשתו סך 3000 ₪ ליום. לדאבון לב, הבעל התמיד בסירובו לגרש את אשתו, ומשלא הושגה כל התקדמות שיש בה כדי להביא לסיום ההליכים ולהתרת האשה מכבלי עגינותה, הבהיר ביה"ד ביום 21.8.17 כי : "ניתן לכפות על הבעל את מתן הגט ובית הדין פונה לכל מי שבידיו לסייע בידי האשה לצאת מעגינותה". בתאריך 27.9.17 הגישה התובעת לביה"ד את בקשתה, כי ביה"ד יחייב את הבעל במזונות מעוכבת על סך 150,000 ₪ לחודש. לטענת המגיב: "משך כל ההליך נמנע ממנו הליך הוגן, ומתוך ידיעה כי לא יזכה להליך הוגן גם בענייניו הממוניים, נאלץ לנוס על נפשו". כמו כן לטענתו משהגישה האשה תביעה למזונות, הרי שעליה לצרף לביה"ד הרצאת פרטים בתביעתה למזונות. המגיב טוען, כי הצדדים התקיימו מהכנסות האשה בסך של 65,000 $ לחודש, ומציין כי : "הבעל רוצה ומשתוקק לתת ג"פ לאשה, אולם רק לאחר הסדר כספי הוגן וראוי, בניגוד למצב כעת, בו הבעל נעזב ונעשק ע"י האשה, תוך קיפוח מלוא זכויותיו". לטענת המגיב, כאשר יש לאשה מקורות למזונותיה אין לפסוק מזונות מעוכבת. וכמו כן, לטענתו במקרה שלפנינו, האשה מעוכבת מחמתה ולא מחמתו של בעלה. שכן, הבעל מסרב לגרש את אשתו אך מפני שהיא אינה מסכימה לתת: "דין וחשבון אמיתי בקשר לפעילות העסקית שצברה ב-23 שנות נישואין, ויתבצע איזון משאבים צודק והוגן". לבסוף טוען המגיב, כי אשה שאינה יושבת תחת בעלה איבדה את מזונותיה. והנה ייתכן והיינו יכולים לדחות על הסף את תגובתו של הבעל, וזאת אך מן הטעם הפרוצדורלי הנזכר לעיל, ולפיו התגובה שהוגשה אינה קבילה על פי דין. אולם אני הקטן לא כך עמדי, ולענ"ד לא כך היא דרכה של תורה לדחות על הסף טענות של בעל דין אך מפני שלא עמד בכללי הפרוצדורה. חובתו של הדיין הינה לשפוט את העם משפט צדק, ולדון דין אמת לאמיתו, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת דף י', ע"א). וכיוצא בזה מצאנו גם במסכת סנהדרין (דף ז', ע"א) "אמר רבי בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפט" (תהילים פרק פ"ב). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' (תהילים פרק י"ב)". אשר על כן זאת חובתי ואעשנה ללבן כל דין שבא לפנינו מכל צדדיו, ולעמוד על אמתותו גם כאשר אי מי מהצדדים אינו נוהג כשורה או אינו מגיש את טענותיו כדין וכהלכה, ולא תהא הפרוצדורה לאבן נגף בפני בירור האמת. כפי שכבר עמדו על כך גם בביה"ד הרבני הגדול (הרה"ג שלמה דיכובסקי ערעור תשנ"ו/820) וקבעו כי "הפרוצדורה היא שפחת המהות ולא גבירתה", וכך גם בהחלטה נוספת (בית הדין הרבני הגדול ערעור תשנ"ו/916, בפני הרבנים הראשל"צ הגר"א בקשי דורון, הגר"ש דיכובסקי והגר"י נדב) הבהירו את הברור מאליו, כי: "כללי הפרוצדורה נועדו להגן על הצדק ולא לעוות אותו". לאור האמור גם בנידון שבפנינו נתייחס לטענות ונברר משורשיו את הנדון שלפנינו. והנה עולות לפנינו מספר שאלות, האחת, האם ומתי יש לחייב את הבעל במזונות למרות שהצדדים אינם חיים יחד ? השניה, האם יש לחייב את הבעל במזונות מדין מעוכבת כאשר יש רק חיוב לגרש, ומתי ? השלישית, האם יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כאשר יכולה להתפרנס ממעשיה ידיה ורכושה ? והאם יש לפסוק שגם במזונות מעוכבת עולה עמו ? והרביעית, האם בנד"ד יש לעכב את פסק הדין עד שיושלמו תנאיו הממוניים של הבעל ? אשה שאינה יושבת עם בעלה זכאית למזונות אך אם יש הצדקה לכך שאינה דרה עמו והנה בנדון שבפנינו הצדדים אינם חיים ביחד, וכבר הרחבתי בפסק דין אחר (תיק מס' 280939/2) ביסודותיו של חיוב המזונות במקרה כעין זה, ולחיבת הקודש אשוב על הדברים בתוספת נופך. דהנה מר"ן הב"י (סי' ע) הביא להלכה את דברי רבנו הריטב"א (מסכת כתובות קג, א) שכתב שכל עיקר תקנת מזונות האשה הייתה אך לאישה המתגוררת עם בעלה, כלשונו הטהור : וכדברי הריטב"א עולה גם מדברי מר"ן השו"ע (סימן ע סעיף יב) שפסק כי : "האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות,,,". ועיין שם בח"מ (סקמ"ב) שכתב דהיינו דווקא כשביררה שדבריה כנים, שיש לחוש לטענתה, וכ"כ גם הב"ש (סקל"ד), (ועיין גם בשו"ת בקש שלמה (סי' לד) ובשו"ת מעט מים (אבה"ע סי' ד) שהטוענת שהוריו מצירים לה ועל כן מבקשת לצאת מביתם צריכה לברר תרתי, שמרעים לה ושגורמים לה קטטה עם בעלה, ואכמל"ב), וכן עולה גם מדברי הרמ"א (שם) : "הגה: וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א)." וגם מפשט דברי מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א עולה שכאשר אין הצדקה לעזיבתה אין לאשה מזונות אפילו לא כברכת הבית, וכ"כ הח"מ (סקמ"ג) והב"ש (סקל"ה). וכן עולה גם מדברי המרדכי (כתובות סי' רעג) שצוינו ברמ"א, שכתב : "ודוקא כגון דאיכא סהדי דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה שהיה לה קטטה וכעס עמו או מאביו ובני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה, וכיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם, ואשכחן כה"ג פרק הנושא אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יורשין יכולין לומר לה אי את אצלינו יש לך מזונות כו' היתה אומרת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעליותא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה והיא בבית אביה ... אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל, והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה וכו'" הרי שגם מדבריו משמע שאם היא הרגילה את הקטטה ועזבה אין לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית. אלא שלא כך עולה מדברי הריטב"א בתשובה (סימן קנ), שנשאל באשה שהלכה מבית בעלה לבית אביה או לבית אחרים, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ושלח בשבילה ולא רצתה לשוב אליו, ועתה תובעת מזונות, וכתב : ומדבריו אלו עולה שאישה שעזבה את בית בעלה ויש טעם בדבריה נותן לה מזונות שלמים, אך שאם אין טעם לדבריה לא הפסידה את כל מזונותיה, כפי שכתב בחידושיו, ונותן לה כברכת הבית, וראיתי שגם הגר"י קאפח, המהדיר של התשובות הנז"ל, השאיר סתירה לכאורה זו בצ"ע. ועיין גם בדברי הגריש"א (קובץ תשובות חלק א סימן קעא) שאחר שהביא תשובה זו דחאה מהלכה, וכתב : "וכבר כ' החזו"א בקונטרס השיעורים שאין לסמוך על כת"י הנמצאין בהפסקת מסורת דור דור, והדברים טעונים בדיקה שלא יסתור הלכות קבועות, והנה בתשובות הנ"ל סי' מ"א כתוב: - ומשום דאמרה לא בעינא לשמשו בתשמיש המטה לא דיינינן לה כמורדת עד דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שלא לחנם תפס התנא לשון זה וכל כי הא מילתא הבו דלא לוסיף עלה היא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. לכאורה הני מילי עומדים בניגוד לכל הפוסקים המובאים לעיל ולהכלל שבידינו כל מורדת טענה אית לה ומ"ש בגמ' ה"ד מורדת דאמרה כו' היינו לחלק בין מורדת מתוך כעס למורדת מתוך מיאוס וכמ"ש הריטב"א בחידושיו בכתובות: כל מסרבת על בעלה מורדת היא ולעיל הכי אמרי' היכא דמיא, מורדת שנדונה בדין משנתנו האומרת בעינא לי' אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה. גם בתשובה הנ"ל פסק - באשה שהלכה מבית בעלה וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ולא רצתה לשוב אליו ועתה תובעת מזונות למפרע שלותה ואכלה - שהבעל חייב לשלם לה מזונות לפי ברכת הבית, אף שמרדה בודאי מללכת עם בעלה, והלכה פסוקה באה"ע סי' ע' שאין חיוב מזונות לאשה אלא כשהיא על שלחנו, והמקור לזה הוא ממ"ש הריטב"א בחידושיו לכתובות דף ק"ג ... "אבל הרגילה איהי קטטה הויא מורדת ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון ז"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמיא ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה. וכו'." וגם הוא ציין לכך שהכי ס"ל גם לרב פלטוי גאון, וכן עולה גם מדברי השלט"ג על המרדכי (פרק בתרא דכתובות סק"א) שכל אימת שאין לאישה סיבה מוצדקת לכך שאינה חייה עם בעלה אין היא זכאית למזונות. וכן הוא גם בהגהות אשרי (כתובות דף י"ג, ה) : "וכה"ג אמרי' בפרק הנושא (לעיל דף ק"ג ע"א) היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי כיון דאית לה טענה מעלייתא שאין לה לסבול צער ובזיון אצלו חייב לפרנסה בבית אביה, ולא טענינן ליה אימור צררי אתפסה, דהא קאי איהו ולא טעין ליה אנן טענינן ליה. וכל מה שפירשנו בלוותה ואכלה דמעלה לה מזונות ה"מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו, אבל ארגלה איהי קטטה מורדת הויא ולא יהיב לה מזוני אפילו לפי ברכת הבית. וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה, ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובה, וכן הלכה וכן מנהג וכן כתב בספר המיימוני בפרק י"ג דאישות דאין יכול להכניס אליה אמו ואחותו בלא רשותה עכ"ל מהר"ם". וכן עולה גם מההגהות מיימוניות (אישות פרק י"ב, ס"ק י"ט). וכן עולה גם מתשובות הרמב"ן (סי' סו, הובא גם בספר התרומות שער סה ח"א ס"ו) שהעלה : "ומה שאמרת באומר אם את בביתי אזונך ואם אין את בביתי אין לך עלי מזונות, מורדת קא אמרת, מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות". וכן עולה גם מלשון תשובת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' קג): "שאלה אם הבעל חייב במזונותיה בעודה בבית אביה, אם יכול הבעל לומר כל זמן שהיא אצלי יש לה מזונות וכל זמן שאינה אצלי אין לה מזונות. תשובה כל שהיא טוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות שאין זו מורדת ואילו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו או בחצר אחרת. ולמה תפסיד בכך מזונות והוא מכישה במקל שתברח, ואם לותה ואכלה הבעל חייב לפרוע מה שלותה". משמע שרק אם יש טעם מוצדק לכך שאינה חיה עם בעלה זכאית היא למזונות, והכי יש לדייק גם מתשובותיו החדשות (מכתב יד סימן קעח) של הרשב"א שכתב שכאשר האישה מעכבת מלבוא אל בעלה ללא סיבה מוצדקת מפסידה היא את מזונותיה, כל"ה : "ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה, ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה, או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר, שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, שהוא אינו רוצה בשמושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת, מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה. ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו. וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה." ותשובה זו הובאה בב"י (סי' עז) וברמ"א (סי' פ סעי' יח), והגם שראיתי לידידי הגר"א לביא (שורת הדין ח"ד עמ' פד) שכתב שהרשב"א בתשובה זו ס"ל שאישה שעזבה את בית בעלה יש לה מזונות, לענ"ד לא כך ס"ל, וכפי שהבאנו מלשונו. וכנראה שהגר"א לביא סבר כך משום מה שכתב שם הרשב"א (בפיסקה שקודם לנ"ל) : אך כדי שלא יסתרו דברי הרשב"א אלו את אלו נראה לענ"ד דצריך לומר שבדבריו אלה עוסק רבנו הרשב"א באשה שמוכנה לדור עם בעלה אך אינה מוכנה "לשוב אצלו ולעשות לו הדברים שהאשה חייבת לעשות לבעלה", היינו שרק אינה מוכנה לשוב אצלו לעניין עשיית המלאכות, אך היא דרה עמו ואינה מורדת בו מתשמיש, כפי שכתב בפירוש. והאמת תורה דרכה שכפי החילוק שהעלינו עולה גם מדברי הרמ"א שהבאנו לעיל, שתחילה הביא את דברי המרדכי והריטב"א שאישה שהייתה לה "קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו", ושוב ייחד את דבריו לאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה והביא את דברי הרשב"א שאישה שאינה עושה את מלאכות הבית "מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", ולא שת בחלקות למו, ולא קבע שהרשב"א והריטב"א חולקים, ופשט דבריו מורים שגם הוא ס"ל שהרשב"א עוסק אך במקום שבו אין לפתור את הבעל ממזונות אשתו היות ואינה עמו, ואינו חולק על הריטב"א. ונראה לענ"ד שגם ידידי הגר"א לביא שליט"א שב בו מהבנתו זו שכן בתשובה ארוכה ומנומקת שהתפרסמה בנושא זה בספרו עטרת דבורה (ח"א סי' לד) לא ציין מסקנה זו בשם הרשב"א. ובעיקר ההלכה שאישה שאינה גרה עם בעלה אינה זכאית למזונות העלה גם הרשב"ש (סי' מ"ה וסי' קס"ח) דהכלל הוא דאין האיש חייב במזונות אשתו רק כשהיא עמו אא"כ המניעה היא ממנו, וכ"כ בשו"ת רבי משה פרובינצאלו (סי' עז), וכ"כ הבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב) דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו. ועיין גם בדברי הרב עדות ביעקב (סי' לו) שדרך בדרך זו, דן באשה שטענה שבעלה מענה אותה ובא עליה שלא כדרכה, ועל כן עזבה את ביתו והלכה לבית אביה, ולאחר שהאריך להוכיח שיש לקבל את דבריה, העלה שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, והוסיף "דמילתא דפשיטא היא דכל אישה שבאה בטענה למרדה בבעלה" ונותנת אמתלא לדבריה, "דלאו מורדת מקרייא כלל ואינה בשום חיוב וקנס הנשים המורדות באלוף נעוריהן וכו' וא"כ הרי הוא חייב הכל ובמזונותיה כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרו אותן בגט כשר, והילכך אשה זו דנד"ד דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה עבור כל אותן מעשים המכוערים שהיה עושה עמה תדיר כאשר בא בשאלה כיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים ניתנה ולא לצער, ודאי דחייב ליתן לה מזונות באשר הוא שם כמ"ש מהר"ם ז"ל בתשובה וכו'". וכן העלה בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה' אה"ע סי' מ) שלאחר שהביא את תשובת הרמב"ן שבספר התרומות דלעיל הסיק : "דאע"ג דלא נעשה לה סדר המורדת רק שלא היתה בביתו אין לה מזונות דמתקריא מורדת לענין זה. וכן מתבאר מדברי מרן ז"ל אה"ע סי' ע' סי"ב שכתב וז"ל אשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות וגו' ע"ש. אלמא דכשאין לה טענה הויא מורדת לענין זה ואין לה מזונות. וכן מתבאר מדברי הריטב"א מקור דין זה והובא בב"י שכתב דאם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה רק כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים ע"ש. הרי מבואר דגם דלא נעשה לה דין המורדת מ"מ הויא כעין המורדת לענין מזונות". ובדרך זו דרך גם בשו"ת איש מצליח ח"ג (משפט וצדק סי' מח), והעלה שאשה שעזבה את בעלה ונתנה טעם לעזיבתה, וטעמה התקבל על ידי ביה"ד, זכאית למזונותיה, וכל"ה : וכן העלה גם הגר"י אלמליח שליט"א (אמרי משפט ח"א ס"ז אות ח, ועיין גם בתשובתו בח"ב ס"ט). א.ב. אשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות ועוד דבר גדול למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאשה המונעת מבעלה חיי אישות אינה זכאית למזונות אף אם לא קוימו בה משפטי המורדת ואף אם לא איבדה את כתובתה, שכן כתב : "אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו." וכפי שדייק מלשונו הגר"מ בנבנישתי (פני משה ח"א סי' נו) : ועיין גם בדברי הרב תורת חסד (הובא בעדות ביעקב סי' לה) שהגם שחלק על הרב פני משה בביאור תשובת הרשב"א גם הוא העלה שהפסד המזונות הינו גם אם טרם הפסידה את כתובתה, כל"ה: "דעדיין לא שלמו לה יב' חודש ... והרשב"א ס"ל דמזונות לא תלו בכתובה, לכן יש לה כתובה לפי התקנה האחרונה ומזוני לית לה וקל להבין". וכוונתו לכך שלמרות שעל פי התקנה האחרונה מורדת מפסידה את כתובתה רק אחר עבור יב' חודש, מ"מ את מזונותיה הפסידה גם בתוך אותם יב' חודש, אולם אפשר שאין להוכיח מדבריו שכל אישה שמורדת מתשמיש מפסידה את מזונותיה דאפשר דס"ל שרק מי שששלחו לה בי"ד שתחזור בה ולא חזרה הינה בדין זה. אך ראה בדברי מר"ן החזון אי"ש (הל' כתובות סי' סט) שדייק מתשובת הרשב"א שמורדת מפסידה את מזונותיה גם אם טרם הכריזו עליה ד' שבתות, כל"ה : וכן העלה הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 15) בדין אשה שעזבה את בעלה ללא טענה מוצדקת, ובכה"ג העלה: "וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אישה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה". והסכים עמו הגאון הרב סלמאן חוגי עבודי, וע"ש בדברי הגר"ש ישראלי זצ"ל שחלק עליהם בהגדרת מורדת להפסד מזונות, ובטעם ההפסד. ונראה לענ"ד שלכך כיוון גם הגאון המשנת יעקב (ה' אישות פי"ד ה"ח) : "ונראה דאף דדין הריטב"א לא שייך להלכות מורדת מ"מ אפשר לבית הדין לתת לה שם מורדת לגבי זה גופא שתפסיד מזונותיה, ואף דאין לה דין מורדת לכל הדינים יש לה שם מורדת לגבי אבדן המזונות וכן נהגו ביה"ד מסיבות שונות". א.ג. אשה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה מפסידה מזונותיה וגם זאת למדנו מתשובת הרשב"א הנז"ל שאישה שאינה עושה את המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה כולם אלא אך מנכים לה ממזונותיה כשיעור "שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא", כלשונו של הרמ"א. וכן עולה גם מדברי הרמב"ן בספר הזכות (פ"ה דכתובות בסוגיא דמורדת, דף כו מדפי הרי"ף), דבמורדת בחלק מן המלאכות לא הפסידה מזונותיה אלא לפי החשבון, זה לשונו שם: "אבל שאלת הרב ז"ל שאמר האיך יתכן שיהא הוא זונה ומפרנסה ולא תהא אופה ומבשלה ומניקה, נ"ל דיש טעם בזה לרב הונא שאין פוחתין מסך הזה ז' דינרין בשבת ולא מפסידין כל כתובתה בד' שבתות של הכרזה אבל שמין כמה המלאכות האלו שוות לבעל ומגבין לו משלה, כלומר שוכרין שמש לשמשו ומניקה להניק את בנה וחוזר וגובה ממנה בב"ד שיורדין לנ"מ שלה או לצ"ב ומוכרין או פוחתין להן לבעל בטוה"נ כמו דמי מלאכות הללו, כדין האשה שחבלה בבעלה או באחרים או שנתחייבה להם בכלום, וכן הוא פוחת ממזונות שנותן לה בכדי דמי מלאכה שמורדת בה, ואם מרדה בכולן איננו זן כלל וגובה המותר משלה כמו שפירשתי דהני מלאכות דבר שבממון הן שחייבו אותה חכמים אצל הבעל ואינן מתנאי אישות שלא יהא בתשלומין אלא משלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון... ". והגם שבתשובה שהובאה לעיל כתב ש"מורדת אין לה מזונות מבעל אפילו מורדת מן המלאכות", צ"ל שעסק שם באישה שמרדה מכל המלאכות כפי שכתב בספר הזכות, ועיין גם בדברי הרמב"ן בחידושיו לכתובות (דף סג). וכן עולה גם מדברי הרמב"ם (אישות כא, י) שאישה שנמנעת מעשיית המלאכות המוטלות עליה אינה מפסידה את מזונותיה, כלשונו הזהב : "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט, טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות מושיבין אשה ביניהן או שכנים, ודבר זה כפי מה שיראה הדיין שאפשר בדבר. השגת הראב"ד : כופין אותה ועושה אפי' בשוטי'. א"א מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתכנע." והגם שהגר"א לביא (לעיל) העלה כי : "מסקנת הדברים - אשה המורדת מכל המלאכות שבבית דינה כמורדת לענין שבעלה פטור ממזונותיה אף שלא הפסידה כתובה וכשלא ניתן לדונה בגדר 'מורדת' כגון במקרה שהיא אינה הגורמת למרידה זו אף שגם הבעל לא גרם לכך לא הפסידה מזונות". ומדבריו שם נראה שלשיטתו הכל תלוי במרידה ממלאכות הבית, ואני לא כך עמי שכן ההפסד הינו אך מטעם שאינה עמו (כפי שמוכח גם מלשון הרמ"א) ולא מכך שמרדה ממלאכות הבית, ומרידה ממלאכות דין אחר לה, וככל אשר הראנו לעיל. ב. אישה שעזבה את בית בעלה בצדק זכאית למזונותיה גם כאשר לבעלה טענה מוצדקת וכך אכן הביא הגר"א לביא שליט"א (עטרת דבורה שם) מדברי הרב נתיבות המשפט (סי' ס סק"ו) שאחר שציין לדברי הריטב"א הנז"ל, כתב שאישה אוכלת "בתנאי בית דין וחז"ל חייבוהו בכל האונסין, דהא אפילו חלתה חייבין ליתן לה מזונות כפי הראויין לחולה, עיין ש"ך סקי"ד, ומשום הכי נמי אם אירע לה אונס מעלמא הנראה לבית דין שאי אפשר לה ליזון על שולחנו, מחויב ליתן לה מזונות במקום שהיא". והוסיף הגר"א לביא דנראה להוכיח כסברא זו מהא דמבואר במסכת גיטין (דף יב, א) שאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה, ופשיטא דהתם עסקינן דבעלה לא עבר לדור עמה דאל"כ מאי קמ"ל, ומוכח דאף שאינם דרים יחד לא הפסידה מזונותיה כל עוד לא דנים אותה כמורדת והתם לא שייך לדונה כמורדת דאף שהיא אינה אנוסה, דאנוס אינו גולה, אלא שוגגת מ"מ לגדר מורדת לא נכנסה, וכ"כ בהסבר הלכה זו גם העין יצחק (ח"א אה"ע סי' ע סק"ו). ועיין גם בתוספות חיים (סי' ע סעי' יב) שכתב שגם בזה"ז אישה שהתחייבה גלות מדין המלכות אם חטאה בשגגה יש לחייב את בעלה במזונותיה, ובמשנת יעקב (אישות יד, ח אות יב) כתב דיש לדון דאף דעברה עבירה במזיד ונחבשה בבית האסורים יש לחייב את בעלה במזונותיה, דמ"מ אינה מזידה בהליכתה מבית בעלה, והניח דין זה בצ"ע. וכמסקנתנו שאישה שיש לה טענה מוצדקת לעזיבתה את בית בעלה אינה מפסידה את מזונותיה גם כאשר טענתו של הבעל צודקת עולה גם מדברי שו"ת ר' טיאה ווייל (סי' ו עמ' רנא טור ב) שדן באישה שכחצי שנה לאחר נישואיה ילדה, והיא טוענת שהרתה מבעלה קודם נישואיהם, וגם הוא מודה שחי עמה חיי אישות אך טוען שאמרה לו שחיה חיי אישות גם עם אחר, והעלה ר' טיאה ווייל שיש להפרישם זה מזה עד מלאות לוולד כד' חודש, שכן יש לחוש שאין זה בנו של הבעל, ועוד שבתחילה טען שלא בא עליה קודם הנישואין וא"כ שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד שבתחילה טען שאמרה לו שחיה חיי אישות עם אחרים והאמין לה, אך פסק שבעלה חייב במזונותיה, דאע"ג דקי"ל שאין הבעל חייב במזונות אשתו אא"כ היא יושבת עמו, היינו דווקא דהמניעה ממנה, אבל היכא שהב"ד הפרישום זמ"ז, והיא רוצה לדור עם בעלה, חייב במזונותיה. ומדבריו עולה ברור שטעמו לחיוב הבעל במזונות אשתו הינו משום שאין לתלות באישה את הפרשתם זמ"ז, והרי זה כמעין אריא דרביע עלייהו, ואין לשלול בגין כך את זכאותה של האישה למזונות. ונראה שכן מורים גם דברי רבנו הנודע ביהודה (מהדורא קמא - אבן העזר סימן סז) שדן בבעל ואישה שהותנה ביניהם בשעת הנשואין שידורו בבית אבי הכלה אך הבעל אינו יכול לדור בבית אבי הכלה שכן על פי הרופאים סכנה היא לו, והעלה הנודע ביהודה שאין לכוף את הבעל לדור בבית חמיו אך גם אין לכוף את האישה לצאת מבית אביה, ובעניין המזונות כתב: "ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע"פ הב"ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב"ד שאין הבעל חייב לבוא למקומה היתה היא מתרצית לבוא אליו ... וכאשר יתרה הבעל באשה ולא תרצה לעמוד בדין שוב יעכב מזונות עד שתרד לבסוף לדון ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר." וזהו שלא כדברי חברי בית הדין הרבני תל - אביב, בהרכב הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ש טנא והגר"י הלוי אפשטיין זצ"ל (פד"ר ח"ה עמוד 29) שדנו בבעל שיצא לחו"ל ברשות אשתו והוא ממשיך לשהות שם ברשות וכדין, ואשתו נמצאת בא"י "ברשות וכדין מבלי שיוכל אף אחד מהם לכוף - מצד הדין - את השני לבא למקומו הוא", וכתבו : "והדעה נותנת שבמקרה כזה אין מקום לתביעת מזונות, שמזונות חיובם הוא מדיני אישות כשחיים יחד כאיש ואשה, משא"כ כשהם בנפרד בלי שעבודי אישות כל שהם, וכל זה כמובן כשהפירוד לא נגרם באשמתו של הבעל - ואף אמנם שבמקרה כזה לא איבדה זכותה לגט וכתובה כנ"ל - אם לא כשיחוייב ע"י ביה"ד לתת לה ג"פ ולהשליש כתובתה ויסרב לזה, שאז יתחייב במזונותיה כל עוד שהיא מעוכבת מחמת סירובו זה, אכן בינתים הרי לא חוייב בזה - כל עוד שאיננה תובעת גט וכתובה - וגם לא שמענו ממנו על סירוב כזה ולהיפך ב"כ הבעל הצהיר בפנינו שמוכן לתת לה גט אם תרצה בכך". וע"ש שהביאו את דברי רבנו הנו"ב ורצו ללמוד ממנו כל בתר איפכא : "הרי שהגאון ז"ל חוכך ומסתפק בענין חיוב המזונות ואף שלא החליט בנידון זה מכמה טעמים, הצדדים עדיין לא עמדו בדין ועדיין לא שמעו טענתה וכו', כמבואר שם בפנים התשובה, מרוח הדברים שכתב, דחייב רק על מזונות העבר כל עוד לא התרו בה בי"ד שאינו מחוייב עפ"י דין לבא למקומה, ואולי בשמעה התראה כזאת היתה מתרצית לבא אליו למקומו הוא, מוכח שבאם תוסיף לעמוד בסירובה אף על פי שבדין אין לכופה כנ"ל, לא יהיה מקום לחיוב מזונות שאל"כ ותמיד נשארת בזכותה למזונות כל עוד שלא נתגרשה, למה לו הטעם אולי וכו' היתה מתרצית לבא אליו, וכן ממש"כ שלכשתעמוד בדין יפסקו על המזונות אחרי שישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר, מוכח שבלא אמתלא מתקבלת מצדה על אי רצונה לבא למקומו של הבעל אין לחייבו במזונות אף שמעיקר הדין יושבת במקומה כדין עפ"י התנאי שבנשואין ושם הרי תתכן אמתלא מתקבלת מצדה מפני חילוק הארצות ואולי גם מקום המדור אינו לפי רצונה, אם זה מנוה יפה לנוה הרע, אם זה ממקום שרובה ישראל למקום שרובה עכו"ם וכו'. הן אמנם אין להביא מדברי הנו"ב הנ"ל הוכחה גמורה לנדוננו אחרי שבעיקר התשובה לא דן בזה וכתב זה דרך אגב מבלי שנתפרשו הדברים די צרכם, וצ"ע בזה." ואחר בקשת המח"ר, והקידה וההשתחוויה כראוי, נראה שבאו להוכיח את שיטתם אך לא עלתה בידם, שלשיטתם כל זמן שהבעל אינו אשם (בפשיעה) בפירוד אין לחייבו במזונות, ואילו מדברי הנודע ביהודה עולה ברורות כי אם תרד לדין ותהיה לה "אמתלא בדבר", היינו אם יהיה לה טעם טוב מדוע אינה מוכנה לדור עמו, יש לה מזונות, וזאת אע"פ שהבעל לא פשע כנגדה, וכדין רשאי הוא להמשיך להתגורר במקומו. ובפרט שיש לומר שביה"ד יבררו האם בסירובה של האשה לדור עם הבעל במקומו יש לראות משום חוסר רצון סופי ומוחלט לחזור אל בעלה ולחיות עמו חיי שלום, שאז אין לזכותה במזונות, שכן יש בדבר משום כפיה על הגט, כפי שיבואר לקמן, או שיש לראות בהם אך רצון לתיקון דבר מה- שעל פי דין יש לתקנו- ושבהתקנו תשוב האשה לחיק בעלה, שאז הרי אין רצונה להתגרש ממנו, וזכאית היא למזונותיה ממנו, וראה בזה באורך להלן. נמצא שדברי רבנו הנודע ביהודה הינם ככל אשר העלנו שכל עוד יש לה טעם טוב והפירוד נובע ממנו בין בפשיעתו ובין לאונסו, יש לה מזונות. וכן עולה גם מדברי הנודע ביהודה (תנינא חאה"ע סי' פט) שדן באיש שלא הייתה לו גבורת אנשים שיש להמתין ולהפרידם למשך "איזה זמן" שיעסוק הבעל ברפואות אולי יש תקוה, ובמשך אותו זמן : "הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפני עצמה: והבעל יספק לה כל צרכיה בזמן ההוא, ... כי רוב חכמי הרופאים, כתבו שהגורם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת, ולכן אלו שיש כבר מריבה ביניהם, בהיותם יחד תתגבר השנאה ולא יועילו הרפואות וישען על ביתו ולא יעמוד, לכן טוב שיפרדו זמ"ז לזמן מה ובינתים יתעסק הבעל ברפואות." הא קמן שאפילו שהבעל אינו אשם בפשיעתו בפירוד ואנוס הוא בדבר מ"מ היות וגם האישה אינה אשמה בכך זכאית היא למזונותיה. ועיין ביביע אומר (ח"ה סי' יד) שכתב בכה"ג ש"כן הורינו למעשה בבית הדין פעה"ק ירושלים ת"ו, לחייבו במזונות, כשיש תקוה שתחזור אליו לחיי משפחה תקינים, ודטבא ליה עבדו ליה." והנה בתשובה שהובאה בשו"ת תעלומות לב (ח"א אה"ע סי' לב) העלה הרב חיים כהן שאשה שהתברר שקודם נישואיה הרתה לזנונים, וביה"ד הפרישוה מבעלה מטעם מעוברת חברו, בעלה חייב בכתובתה (אם ירצה לגרשה) ומש"ה חייב גם במזונותיה (כל זמן שלא גירשה). ולכאורה יש לדון בדבריו דהגם שבעלה חייב בכתובתה סוף סוף אם היא העלימה מבעלה את היותה מעוברת הרי הפרשתה מבעלה באה בגרמתה, ולפי כל אשר העלינו לעיל אין היא זכאית למזונותיה, וכך אכן העלה להלכה (שם) הרב אברהם הכהן ז"ל מג'רבא, הוא ניהו רבו של הרב השואל הרב חיים כהן הנ"ל, שנדון זה דומה לאשה שיצאה מבית בעלה בלא שום טענה על בעלה לפי שההפרשה היא הגורמת לנפשה והיא שנתנה אצבעה בין שיניו שלא הגידה לו ענינה (וע"ש שציין שנראה לו שבכה"ג יכולה האישה לומר לבעלה או זון או הוצא). ועיין שם שרבנו הרב אליהו חזן בעהמ"ח הספר תעלומות לב הסכים עם הרב אברהם כהן וכתב שלענין המזונות נראה לו פשוט שאינו חייב במזונותיה כיון שהיא גרמה לעצמה להיות פרושה. וכן ראיתי שהעלה כעין זה הגר"א גולדשמיט (פד"ר חלק ו עמוד 53) שאחר שהביא את דברי הריטב"א הנז"ל, כתב להסביר : "אלא שדין מורדת זו, אינו מהלכות המורדת הכללית. וסימן לדבר הוא, מקום משכנן של הלכות מורדת זו בשלחן ערוך הוא בסימן ע' מקום הלכות מזונות, ולא בסימן ע"ז מקום הלכות מורדת. וכך גם משתמע מתוך דברי הריטב"א, המסמיך הלכה זו להלכה של מזונות אלמנה מהיורשים, והיחס בין היורשים והאלמנה הרי אין לו קשר לדין מורדת, שהוא ענין יחסי אישות. ועיין בבאר הגולה בשלחן ערוך שם. וביאור הדברים הוא, כי הפטור ממזונות כאן, אינו מדין מורדת המפסידה את כל זכויותיה מכח אישות, משום קנס, או מפני שלגבי הזכויות רואים את האישות כאילו נעקרה עקב המרידה; לא כך הוא, אלא שהפטור אינו אלא ממזונות בלבד, ובמסגרת הלכות מזונות גרידא, מבלי שיהא לו קשר לכל מסכת הזכויות והחובות הנובעות מכח אישות, כי הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו. כלומר חיוב המזונות מתחילתו כך נקבע, שהבעל חייב לתת לאשתו מזונותיה עמו על שלחנו, ורק באופן זה; וכשהיא אינה עמו הרי באורח זה מעולם לא הוטל חיוב עליו. ואלא רק אם סיבת עזיבת הבית הוא לא באשמתה של האשה, אז נקבע הדין כי הוא חייב לתת לה מזונות במקום בו היא נמצאת. ועיין בתשובות המבי"ט חלק א' בסימן שד"מ ד"ה ולענין". הרי שגם הוא הבין שטעם הריטב"א הינו מדיני מורדת, ושרק כאשר סיבת עזיבתה של האישה את הבית אינו באשמתה זכאית היא למזונות אף שאינה דרה עם בעלה. ג. כל האמור בחיוב המזונות אינו אלא במקום שהאישה מעוניינת בשלום בית עם בעלה אך הנה נראה שכל זה שלא כדברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן קג) שהביא את דברי הטור (סי' קנד) בשם אביו הרא"ש (כלל מג סי' ג) לפיהם : " ... , באיש המשתטה מדי יום ויום, ואומרת אשתו, אבי עני הוא, ומחמת דוחקו השיאני לו, וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי לקבל כי הוא מטורף, ויראה אני פן יהרגני בכעסו. אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופים, אלא תפייסנו לגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו". והסיק מהם "שכל זמן שאינה מקבלת אותו, אין לה מזונות, אף על פי שהיא באה בטענה צודקת שאינה יכולה להיות אתו", וכתב שמסקנה זו סותרת, לכאורה, את דברי הריטב"א דלעיל שכל אימת שיש לאישה סיבה מוצדקת זכאית היא למזונות גם אם אינה יושבת עם בעלה, ועל כן העלה : "וצריך לומר, שאפילו אם המניעה ממנו, אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו. אבל בנדון דידן, אף על פי שהמניעה היא ממנו, מ"מ כיון שהיא לא ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו, לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו". אולם אחר בקשת המח"ר מרבנו הגרצ"פ פרנק, ונשיקת עפרות קודשו, והקידה וההשתחוויה כראוי לעבד בפני מי שגדול, קשה להלום את דבריו להלכה, שכן הריטב"א תלה את דבריו בכך שהאשה "נתנה טעם לדבריה" ועל כן "חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא", וכ"כ מר"ן השו"ע שהכל תלוי בטענתה ושאף אם המניעה כלל אינה נובעת מהבעל וממעשיו וכגון שבאותה שכונה יוציאו עליה שם רע, גם אז למרות שהמניעה אינה נובעת מפשיעתו של הבעל, חייב הוא במזונותיה, והכי עולה גם מדברי הרמ"א שתלה את הפסד המזונות בכך שהמניעה ממנה, ומדבריהם עולה ברורות כי שורש חיוב המזונות תלוי אך בטענות האשה, ועל כן כל אימת שיש לה טעם טוב מדוע אינה מסוגלת לדור עמו ולשבת על שולחנו, זכאית היא למזונותיה במושלם, ובדבריהם אין כל רמז לחילוק בין סיבה התלויה בפשיעתו של הבעל לבין כזו הבאה לו לאונסו. על כן נראה לי, אני הזעיר, כי אין מנוס מלקבוע כי על פי הריטב"א, וכפי שפסקו מר"ן השו"ע ורבנו הרמ"א, וכל רבותינו דלעיל, גם כאשר הבעל אנוס בדבר, אין האשה מפסידה את מזונותיה, ועיין לקמן במה שהעלנו בהסבר דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל. ועל כן נראה לי, אנא זעירא דתלמידייא, שיש לחלק בין דברי הרא"ש לדברי הריטב"א, ולקבוע שכל דברי הרא"ש אינם אמורים אלא באישה המואסת בבעלה ומבקשת להתגרש ממנו אלא שאנו איננו מקבלים את טענתה כמוצדקת, ועל כן העלה הרא"ש שעליה לפייסו להתגרש, וכל עוד לא תעשה זאת ולא תקבלנו אנו רואים את המניעה כבאה ממנה, ודנים אותה לענין זה כמורדת, והפסידה את מזונותיה. ולעומתם דברי הריטב"א אמורים אך במקום בו האישה אינה מואסת בבעלה ואינה מבקשת להתגרש ממנו אלא רק מבקשת, בטענה מוצדקת, שלא לדור במקומו, ועל כן אנו רואים את המניעה ממנו, וזכאית היא למזונותיה. ואון מצאתי לי בדברי מר"ן מופת הדור, פאר הדור והדרו, אביר הרועים עט"ר הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוק"ל אשר נזקק לדין זה בשבתו בבית הדין הגדול (שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן יד) הביא את דברי הרא"ש והטור הנ"ל, וכתב : "ומוכח מהרא"ש והטור שאע"פ שהיא צודקת בטענתה, מיראתה פן יהרגנה בשעת כעסו, ובודאי שאין כופין אותה לחזור אליו, אעפ"כ כל זמן שאינה חוזרת אליו אינה ניזונת מנכסיו, מכיון שברצונה להתגרש ממנו, ... " וע"ש עוד שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' ע סעי' יב) שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שמוציאים עליה שם רע וכיו"ב חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, ואת דברי הרמ"א עליו, וכתב שאין להקשות מכך על דברי הגאון מליסא בבית יעקב (סי' ע"ז סעי' ב, צויינו לעיל) שכתב שבאומרת מאיס עלי אין לחייב את הבעל במזונות שכן אין לך כפיה גדולה מזו, שכן : "י"ל דהתם מיירי שהיא מוכנה להשלים עמו כשיתקן המעוות, וכגון נידון הש"ע דסמא בידיה להעבירה לשכונה אחרת וכיו"ב, אבל באופן שאין רצונה לחזור אליו עוד, אין מקום לחייבו במזונות, שא"כ הו"ל ככפייה להוציא, ואין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. .... ושו"ר בשו"ת זכור לאברהם אביגדור (בדף קנח ע"ג), שהביא מ"ש ה"ה (פי"ד מה' אישות) בשם הרשב"א, שהמורדת בטענת מאיס עלי אין לה מזונות וכו', ודייק מדבריו שאפי' אם נותנת אמתלא לדבריה למה הוא מאוס עליה אין לה מזונות, כיון שאינה רוצה בו, והקשה ע"ז, ממ"ש הריטב"א הובא בשטה מקובצת (כתובות קג), שאשה שיצאה מבית בעלה והלכה לה, אם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא נתנה טעם לדבריה פטור ממזונותיה, ואפי' למ"ד יש מזונות למורדת גמורה, התם ביושבת עמו בבית וכו'. [א"ה, וע' בשו"ת הריטב"א הנד"מ סימן קנ. ודו"ק]. ולכאורה דברי הריטב"א אלו הם דלא כמ"ש הרשב"א שאפי' נותנת אמתלא לדבריה אין לה מזונות. ותירץ, מיהו קושטא דמילתא שאינו חולק, דהריטב"א מיירי כשהיא חפצה בו, אלא שמשום איזה סיבה עזבה את הבית, כגון מפני קטטה עם חמותה וכיו"ב, ומש"ה חייב במזונותיה, אבל האומרת מאיס עלי ואינה רוצה להיות אשתו עוד למה יתן לה מזונות. ובודאי דלדידן דקי"ל שאין כופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי, אין לה מזונות ג"כ, שאם יכפוהו לזונה, הוי גט מעושה, כיון שכופין אותו באונס ממון. ע"כ. והוא תנא דמסייע לן. (וכמ"ש ג"כ הגאון מליסא בס' בית יעקב הנ"ל)." וכעין זה העלה גם חבר ביה"ד הגדול הגרס"ח עבודי זצ"ל (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יח פס"ד המתחיל בעמוד 1) : "ומה שהעירו על הרב בית יעקב שהביא הוכחה מסי' ע' י"ב וכתבו דצ"ע, והוכיחו דאם יצאה מבית בעלה באמתלא ברורה הבעל חייב במזונותיה, זה דוקא אם היא מוכנה לשלום עם בעלה להבא רק מבקשת מזונות על העבר ושיתקן הסיבה שנפרדה, אבל אם לא רוצה בשום אופן אין לה מזונות". ועיין גם בדברי חברי ביה"ד הרבני הגדול (תיק מס'1070300/6) בהרכב הרבנים הגר"י אלמליח, הגר"א היישריק והגר"מ נהרי, שהעלו כי : "... תנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל. כשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ולכך הוסיף הרמ"א כי כשהאשה עזבה את הבית, הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה, הוא מי היה הגורם למצב זה. אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו הרי הוא חייב במזונותיה. על הלכה זו הוסיפו בכל אותם פסקי דין שהובאו בהחלטת בית דין קמא, את הקביעה הזו: השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה. נציין כי הדברים מופיעים בהרחבה גם בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה סי' יד)." נמצא על פי כל דברינו לעיל שגם כאשר האשה עזבה את בית בעלה בהתקיים שני תנאים מצטברים זכאית היא למזונותיה במושלם, הא', שניתנה על ידה אמתלא טובה הנראית לביה"ד שבשלה ראוי לה לדור בנפרד מבעלה, והב', שהיא עדיין חפצה בבעלה ומעוניינת לחיות עמו חיי שלום. אך כל אימת שאינה רוצה לחיות חיי שלום עם בעלה או שאין לה טענה מוצדקת לעזיבתה את ביתו דנים אנו אותה כמורדת, לעניין זה בלבד, ואינה זכאית למזונותיה. ד. אישה התובעת גירושין בטענת מאיס עלי באמתלא מבוררת הבאה מפשיעת הבעל זכאית למזונות וקודם שאבוא לפסיקת ההלכה בנדון שבפנינו אמרתי אשיחה וירווח לי, דהנה בדברינו לעיל הבאנו גם את דברי מר"ן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל שהתייחס בדבריו גם לאישה הטוענת מאיס עלי, וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי רבנו הגאון מליסא בבית יעקב שכתב שבכה"ג אין האישה זכאית למזונות, והאמת תורה דרכה שכדברי רבנו הגאון מליסא עולה גם מדבריהם של רבותינו הראשונים, כל"ה של רבנו הריטב"א (כתובות סד, א) : "והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון, שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה, וכן אמרו בירושלמי (ה"ח) המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות, ..." וכן עולה גם מדברי הרשב"א (שם), המאירי (פ"ה דכתובות), הר"ן (שם), המגיד משנה (אישות יד, ח) והרשב"ש (בתשובותיו סי' מה וסי' קסח) שמורדת דמאיס עלי אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו, וכן עולה גם מדברי הרב אבני האפוד (במילואים בסוף הספר סי' עז). אך הנה בהגמ"י (פי"ד מה' אישות אות ה) העלה, לכאורה, לאידך גיסא, כל"ה : "הטוענת מאיס עלי בלא טענה, אינו חייב לה מזונות ... , וכן פסק מורי מהר"ם בתשו' שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה וכו'." וכן כתב בשם המהר"ם גם בהגמ"ר (פ' אף על פי סי' רצ), והובאו הדברים בב"י (סי' עז דקט"ז רע"א), ומשמע דבטוענת מ"ע באמתלא נכונה יש לה מזונות. ועיין למר"ן הראשל"צ היביע אומר (שם) שהביא שבשו"ת זכור לאברהם אביגדור (דף קנח ע"ד) כתב דמ"ש הב"י (סי' עז) בשם ההגהות, דמשמע שבנותנת אמתלא חייב במזונותיה, היינו למ"ד שבטענת מאיס עלי באמתלא כופין אותו להוציא, לכן אם מסרב ואינו מוציא מחייבים אותו לזונה כיון דאגידה ביה ומעוכבת מחמתו, וכמ"ש בב"י אה"ע (סי' קס) בד' הרמב"ם פי"ח מה' אישות הט"ז לענין יבם שאינו חולץ ואינו מיבם, אבל לדידן דקי"ל שאין כופין אפי' באמתלא, לכ"ע אין לה מזונות אפי' כשנותנת אמתלא לדבריה, שאם יכפוהו לזונה, היינו עישוי, שכופין אותו באונס ממון עד שמגרשה, והו"ל גט מעושה. והוסיף דצ"ל לפירושו דבאמתלא ברורה מיירי, שאז גם למהר"ם כופין אותו להוציא, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' יח אות ג). וכאמור לעיל דברי מר"ן הראשל"צ עולים בקנה אחד עם דברי הרב בית יעקב (סי' עז ס"ב, הובא לעיל) שהעלה : "דמ"ש הר"ן בהלכות שהאומרת מאיס עלי יש לה כתובה, מיירי באופן שיש רגלים לדבר שראוי למאסו וכו', ומ"מ אף להר"ן אין לה מזונות, דלא גרע ממ"ש הרמ"א (סי' ע סי"ב), שכשאינה רוצה להיות עמו אין לה מזונות, שלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו, שא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה, שהוא יהיה מחוייב לשלם לה מזונות והיא לא תהיה לו לאשה. ובלא"ה הר"ן יחיד הוא בדבר ולא קי"ל כוותיה במה שמחייבו בכתובתה". וכן העלה גם בשו"ת מור ואהלות (חאה"ע סי' י) שבעל נכפה שאינו רוצה לגרש את אשתו, כל עוד שלא גירשה חייב במזונותיה, אף על פי שאינה יושבת עמו, וכן פסק גם בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע סי' טו). אך עיין לרבנו הראש"ל יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין (סי' לו) שחלק על דברי הרב מור ואהלות, וכעין זה הסיק להלכה גם הגר"א אשכנזי (שם סי' לז) ולפלא שלא זכרו רבותינו אלה הנאדרים בקודש את דברי המהרי"ט. ועיין עוד שם בדברי מר"ן אביר הרועים הראשל"צ זצ"ל שמכל המובא לעיל העלה לדחות את דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, כל"ה: "שאפי' למ"ד דמורדת דמאיס עלי יש לה כתובה, מ"מ מזונות אין לה. ולפ"ז גם לתוס' רי"ד (כתובות סד) שכ' דבמ"ע הויא כאנוסה ויש לה כתובה, מ"מ אין לה מזונות, ושלא כמ"ש הגרא"י קוק בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת דברי יחזקיהו שבתי (חאה"ע סי' ב עמוד טו). ועמ"ש הגאון הראש"ל בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' סד) לדחות ראיתו, דהתוס' רי"ד שמחייבו בכתובה, אה"נ שמחייבו במזונות, אבל לדידן דלא קי"ל הכי פטור ממזונות. ע"ש. ואין צורך בזה וכמש"כ. (וע' בתשו' הרהמ"ח דברי יחזקיהו שם. ובשו"ת היכל יצחק ח"א (סי' ג). ואכמ"ל יותר)." והנה דברי מר"ן הגראי"ה קוק זצוק"ל, מרא דארעא דישראל, שבו ונדפסו בתוספת ברכה גם בספרו עזרת כהן (סי' נ"ה – נ"ו) בתשובה בה דן באשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ובעלה מעכב את הגירושין, וכתב דאינה מפסידה את מזונותיה שכן היא אנוסה בדבר ואין לקונסה, ועוד שבכה"ג הוא מחויב לגרשה, וממילא כאשר אינו מגרשה זכאית היא למזונות מדין מעוכבת. וכלשונו בנוגע לחיוב לגרש: והנה אנוכי הקטן דל ורש מלהכניס ראשי בין שני ההרים הגבוהים האלה, אולם עצור במילין לא אוכל, ולענ"ד, קלה כמות שהיא, יש ליישב היטב את דברי שני רבותינו אלה, ראשי אלפי ישראל, באופן שלא יסתרו זה את זה, והיו לאחדים בידינו. דהנה המעיין בדברי מר"ן הראשל"צ ייווכח שלא הייתה לפניו אלא תשובתו הראשונה של מר"ן הגראי"ה קוק בעניין זה, היא התשובה אשר נדפסה בספר דברי יחזקיהו בה בא מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל בקצרה לחזק את דברי הרב המחבר, ושם הרב המחבר כתב להשיג על נימוקיו של מר"ן הגראי"ה, אולם בספרו של מר"ן הגראי"ה זצ"ל, עזרת כהן, נדפסה גם תשובתו השניה של מר"ן הגראי"ה בנידון זה בה השיב על השגות הרב דברי יחזקיהו, ובה ציין כי תשובתו עסקה : "בענין חיוב מזונות של האשה, שבעלה הוא רע מעללים מאד, פושע ומסלף דרכיו עמה, עד שהכל מכירין שהצדק עמה, באמרה מאיס עלי, שאנכי חזקתי את פסקו דמר דוקא בכה"ג, ככל אשר צייר כתר"ה בהצעת העובדא, כל זמן שהוא מעכב את הגירושין, וכתבתי ע"ז סמוכין מהא דהויא אנוסה בזה, ..." "ראשית דבר מה שבחרתי בלשון תוס' רי"ד, אף על פי שישנם עוד כמה פוסקים, שכתבו על מ"ע דהויא כאנוסה, הוא מפני שהלשון שלו אומר דאין כופין אותה כלל, וכיון דמטעם האונס שלה כתב אין כופין אותה כלל, משמע דאין לנו להכביד עליה בשום כפיה, ואם נקח ממנה את המזונות, שחיובם על הבעל, ומזונות מאחר אינה יכולה להשיג, מתוך שהוא מעכב את הגירושין שלה, הרי אנו כופין אותה באיזה מדה, ואין מקיימים את המאמר שאין כופין אותה כלל. ... וכת"ר העיר ע"ז, מדברי הר"ן והרשב"א דמשמע שגם הם ז"ל ס"ל דמאיס עלי הויא כאנוסה, ומ"מ נראה מדבריהם שאין לה מזונות. אמינא למר שכל עיקר כוונתי היא דוקא במאיס עלי דנ"ד, שמבורר לב"ד שהצדק אתה, וראוי הוא מצד מעשיו והנהגותיו הרעים שיהיה מאיס עליה, דאז האונס שלה הוא אונס ודאי, ואין כאן רוע לב כלל, ומאחר שהוא גרם לכל זה, אין שום סברא שהיא תפסיד איזה דבר, כל זמן שהוא מעכבה ואינו נותן לה גט. מה שא"כ בסתם מאיס עלי, שכתבו הראשונים שלא הוציאו אותה לגמרי מכלל מורדת, דמיירי באופן שאין לנו הוכחות ברורות מפני מה יהיה מאיס עליה, שאז אף על גב דיכול להיות שהיא אנוסה בדבר, ואינה דומה למי שאומרת מפורש בעינא ליה ומצערנא ליה, דאז ידוע לכל שהיא היא הפושעת ואין זה כי אם רוע לב, כמש"כ הר"ן שם בהלכות, מ"מ הדבר מסופק אצלינו, ע"כ אף על גב דשיטת הר"ן וסיעתו היא דלא מדמין אותה לגמרי למורדת, מ"מ יש פנים לומר שאין לנו כח להוציא מזונות מהבעל, מאחר שהוא מוחזק, שהרי כ"ז שאין הדבר מבורר לפנינו, שהיא צריכה לפי עניניו הרעים לומר מאיס עלי, מידי ספיקא לא נפקא. אבל בנ"ד, שדבר גלוי וברור הוא שהיא ראויה להחליט בנפשה בהכרח שהוא מאיס עליה, הסברא פשוטה היא שאי אפשר לחשוב שהיא תפסיד איזה דבר מזכיותיה, כ"ז שהיא אגודה ביה מפני שאינו נותן לה גט, וממילא גם המזונות הם בכלל זה. ... ולפי דברינו יש לנו שלש מדות בטוענת מאיס עלי. הא', כשאומרת מאיס עלי בלא שום טענה ואמתלא, שהיא קרובה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. הב' היא האומרת מאיס עלי בטענה ואמתלא, שנותנת מקום להאמין לה, אבל עדיין אין הדבר מוכרח, שהוא ראוי שיהיה מאיס עליה בשביל כך. הג' היא כשאומרת מאיס עלי ומראה הוכחות כאלה, שלפי ראות עיני הב"ד היא אנוסה ומוכרחת בזה, שיהי' מאיס עליה, כנ"ד." וע"ש שהוא בגודלו דייק כך גם ממה שהבאנו לעיל מדברי ההגהות מימוני, וכתב : "כי דוקא באומרת מאיס עלי בלא טענה כל דהו אין לה מזונות, וא"כ ק"ו כשאומרת מאיס עלי בטענות מכריחות אז י"ל דכו"ע ס"ל דיש לה מזונות. ואף על פי שהרב המגיד כתב בפי"ד שם, דבתוך י"ב דמשהינן לה ע"פ דינא דגמרא אין לה מזונות, ודבריו מבוארים שם דגם במאיס עלי ס"ל הכי, אין זו סתירה למה שמבואר מד' הגהמ"י בשם התוספות, דבמאיס עלי אין להפסיד מזונות, די"ל דהה"מ מיירי בסתם מאיס עלי, שלא באה ע"י אמתלא, או לכה"פ כשאין האמתלא, המכריחה אותה להיותו מאיס עליה, מבוררת לפנינו, אבל כשהטעם מבורר לנו, שהיא מוכרחת למאוס בו, דהויא אנוסה מבוררת, בזה י"ל דגם הה"מ יודה די"ל מזונות. וחוץ מזה י"ל, דכל הענין של חיוב מזונות בא ג"כ מפני דאגידא ביה, כמשכ"ל, וזה לא שייך כ"א בזמן שאנו אומרים שצריך ליתן לה גט, אבל בתוך יב"ח לפ"ד דגמרא אין אנו אומרים לו כלל שיגרש, ולפ"ד הפרישה אסור לגרש בתוך יב"ח, א"כ אין הדבר של גרם הפסד מזונותיה חל עליו. אבל אחר יב"ח, או למאן דס"ל דבמאיס עלי לא שייך כלל דין דיב"ח, והיא מבקשת גט, אפילו בלא כתובה, כנ"ד, והטעם שלה למה היא ממאסת בו הוא מבורר לב"ד, ודאי י"ל דלא שייך כלל לקנוס אותה, במקום אונס כזה, להפסידה מזונות, כ"ז שהוא מעכב אותה, למרות מה שמאסה בו בטענה מבוררת כנ"ד. ולשון המחבר בשו"ע שם ג"כ נוטה יותר דמה דמפסידה מזונות הוא דוקא בבעינא ליה ומצערנא ליה, ולא במאיס עלי, מדלא כתב הדין דאין לה מזונות כל היב"ח אלא אחר שהתחיל בדין מורדת ממש, דהיינו בבעינא ליה ומצערנא, משמע דבמ"ע לא למדנו כלל שמפסידה מזונות. ועכ"פ במ"ע באמתלא מוכרחת כנ"ד, נראה דשפיר פסק כת"ר, וכמש"כ בתשובתי שם מהטעמים דאנוסה ואגידא ביה, דאין להפסידה מזונותיה. ... אבל מ"מ דין ק"ו יש לנו, שלא להפקיע ממנה זכות מזונותיה, המוחזקת בידה מעת הנשואין, כיון שמבורר לנו שמעשיו הרעים מכריחים אותה להיות מואסת בו, וכמש"כ, והוא מעכב אותה בעל כרחה, ומפסידה מלהנשא לאחר, שבזה תגיע לזכות במזונות, ודאי הדין נותן לחייבו במזונות, מכח שני הטעמים הנ"ל בצירופם, משום דבנ"ד הויא אנוסה מבוררת, ומאי דאגידה בו מפסידה מהשגת מזונות, ע"י נשואין, משא"כ לענין כתובה, שזהו חיוב שהוא מתחדש דוקא כשהוא רוצה לגרשה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומה דאגידה ביה לא שייך לומר שמפסידה מלזכות בכתובה, דמי יימר שתבא לגביית כתובה בנשואין אחרים, שמא תמות היא בחייו, וה"ה כמה סבות שיוכלו להזדמן שיעכבו ממנה את השגת הכתובה. וזה הטעם שרוה"פ לא ס"ל כהתוס' רי"ד לגבי כתובה, אף על גב דנראה דתוס' רי"ד מיירי באומרת מאיס עלי מחמת טענה מספקת ומכריחה כנ"ד." נמצא שעל פי דברי מר"ן הגריא"ה קוק זצ"ל מיושבים כל דברי רבותינו הראשונים ועולים בקנה אחד ללא מחלוקת, הריטב"א ודעימיה עוסקים במקום שהאישה לא נתנה אמתלא מבוררת לטענותיה, ועל כן אין היא זכאית למזונותיה, וההגמ"י איירי אך במקום שהאישה מואסת בבעלה באמתלא שהתבררה והוכחה לביה"ד שהאישה "מוכרחת למאוס בו", וכגון שלביה"ד ברור שמעשיו הרעים של הבעל מכריחים אותה למאוס בו, ועל כן יש לחייבו במזונותיה כל זמן שאינו מגרשה. חדא מפני שאנוסה היא בדבר ואין להפסידה בשל כך את זכויותיה, וככל אשר הראנו לעיל שרק כאשר האישה אינה צודקת בפרישתה מבעלה מפסידה היא את מזונותיה. והשני מפני שהיא אגידה גביה, ובכך שאינו מגרשה מפסידה מלזכות במזונות מאחר, ועל כן הגם שהעלינו לעיל שכל החיוב במזונות אינו אלא במקום שבו האישה אינה תובעת גירושין, בנד"ד, בו הבעל גרם במעשיו לכך שהאישה תמאס בו ועל כן אין כל סיבה שהיא תפסיד מזכויותיה, יש לחייב את הבעל במזונות שהוא מונע ממנה בכך שהיא אגידה גביה. ואפשר שזהו עומק דברי רבנו הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי אבה"ע ח"א סי' ק"ג, הובא לעיל) במה שכתב שהבעל "אינו חייב במזונות אשתו שאינה עמו, אלא אם כן שהמניעה היא ע"י פשיעתו", ועל כן הרא"ש לא חייב בעל נכפה במזונות אשתו למרות הטעם שבכך שמעכבה מונע ממנה מזונות, שכן המניעה אינה "ע"י פשיעתו אלא ע"י מחלת שטות שיש לו לכן אין לה מזונות כל זמן שהיא אינה מקבלת אותו". ונמצא שכל כוונת רבנו הגרצ"פ במה שתלה את המניעה בפשיעת הבעל הינה להסביר מדוע למרות שהדין נותן לחייב את הבעל בגט ושאין אנו כופים אותו רק משום חשש גט מעושה אין אנו מחייבים אותו במזונות מטעם דאגידה גביה. ובאופן זה דבריו עולים בקנה אחד עם נדונו של מר"ן הגראי"ה קוק זצ"ל, וא-ל ה' ויאר לנו. והגם שהבאנו לעיל שמר"ן היביע אומר (ח"ה אבה"ע סי' י"ד) כתב לישב את דברי הרא"ש והמרדכי באופן אחר, בין מקום שבו האשה רוצה להישאר עם בעלה שאז מחייבים אותו לזונה, לבין מקום שאינה רוצה להישאר עמו שאז אין לחייבו לזונה משום שבכך יש משום כפיה על הגט, מ"מ הביא את דברי הגרצפ"פ ושיבח אותו והכתירו בתואר "הגאון מופת הדור", והגם שלא העלה כמותו לא פרך את דבריו, ורק כתב כי "יותר היה נ"ל לחלק כמש"כ". "אבל להחרימו ולנדותו שיעשה ויקיים המצוה הכתובה בתורה שארה כו' לא יגרע שבזה כופין, אין אנו כופין לגרש, אלא כופין לקיים את אשתו כדין כבנות ישראל הכשרים, ואם הוא יגרש מעצמו יגרש, וזה דבר פשוט". וכבר קדמו לו בכך רבותינו הראשונים הריב"ש (סי' קכז) והתשב"ץ (ח"א סי' א), וכן כתב גם הבית מאיר (סי' קנד סעי' א), וכעין זה העלה בציץ אליעזר (חלק ד סימן כא) שיש לנהוג בבעל שאשתו מואסת בו באמתלא ברורה : (יב) נסיים במה שמצינו גם בדרכי משה בטור סי' קנ"ד אות ט"ז ענין הכפיה דרך ברירה וחיוב המזונות גם כשאינה יושבת תחתיו, הוא מביא שם בשם תשובת מהר"ם שבמרדכי פרק נערה שהשיב בבעל המכה אשתו ואינו רוצה להבטיח שלא יכה עוד, יוציא ויתן כתובה, ומיהו אימלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריח להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה ע"ש, הרי דוגמא של כפיה בדרך ברירה וחיוב מזונות גם כשאינה יושבת תחתיו. ועיין גם בשו"ת עדות ביעקב למהר"י בוטון ז"ל בסוף סי' ל"ו שהעלה דכל אשה שבאה בטענה למרוד בבעלה ואיכא אמתלא לדבריה שלפי הפוסקים ז"ל לא נקראת מורדת, כיון דקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער ודאי הבעל חייב במזונותיה באשר הוא שם כדין כל איש עם אשתו העומדות תחת בעליהן עד שיפטרנה בגט כשר עיין שם. עם בירור כל הנ"ל יש מקום שפיר להחליט ולומר שבמורדת בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה אחרי עבור יב"ח ממרידה אפשר לכל הדעות לכוף את הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות לאשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו, ואם צורך השעה דורשת אפשר להתנהג כן גם בתוך יב"ח." אולם כל זה שאמרנו אליבא דהגראי"ה והגרצפ"פ הוא שלא כדברי הרב שואל ונשאל (חלק א - אבן העזר סימן יד) שדן בבעל שהיכה את אשתו ועל כן היא מואסת בו, והעלה "דהויא כמאיס עלי דבנ"ד נמי י"ל שאינה כשבויה להיות מוכה ונדרסת ונבעלת בעל כרחה וכ"ש שהיא מתפחדת שמא יהרגנה", ולשיטתו (שם) אין לכוף או לחייב את הבעל לגרשה, ולעניין מזונות כתב : "ג) וכן אין לה מזונות כמ"ש מרן שם גבי בעינא ליה ומצערנא ליה, ומשמע דה"ה לאומרת מאיס עלי דאין לה מזונות, שהרי כתב מרן בכ"מ פי"ד ה' ח' דבאומרת מאיס עלי נתבטלו כל תנאי האישות ע"ש ומכללם ג"כ המזונות, וכ"כ הר"ן בכתובות בפרק אעפ"י גבי קטנה דבין היא בין אביה יכולים לעכב וגו' דאינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב וכ"ן מדברי הרא"ש כלל מ"ג אות ג' שכתב בנדונו או תפיסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו דמשמע דאם אינה מקבלתו אין לה מזונות, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בסי' ק"ב וק"ג בנדונו דדומה לנ"ד דכל שטוענת שבורחת מפני חמותה ולא במרד יש לבעל ליתן לה מזונות, שאין זו מורדת ואלו רצה הבעל לבוא אצלה לבית אביה היתה מקבלתו וגו', מבואר דאם אינה מקבלתו לא בבית אביה ולא בשום מקום פטור ממזונותיה, דמימר אמר אם את עמי יש לך מזונות ואם אינך עמי אין לך מזונות, ככתוב שם בשאלה ק"ג ע"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל בסי' ע' דאין איש חייב במזונות אלא כשהיא עמו ומבואר שם בבאה"ט ס"ק ל' בשם האחרונים דאין לה מזונות כלל אפי' כפי ברכת הבית ע"ש". אך אחר בקשת המחילה רבה, הרי מר"ן בבית יוסף הביא את דברי ההגמ"י שכאשר יש לה אמתלא טובה זכאית היא למזונות, ואנן קי"ל להלכה גם כדברי מר"ן בב"י, והגם שבשולחנו הטהור לא זכר שר חילוק זה, הרי כבר ביאר לנו החיד"א (יוסף אומץ סי' כט) שפעמים שמר"ן השמיט בשולחנו הטהור דברים שכתב בב"י והוא לג' טעמים, ולא מפני ששב בו, ואפשר שגם כאן לא שב בו מהסברה שהביא בב"י ולא הקשה עליה ודחאה, ועוד שאפשר שמקרים בהם המאיסות ברורה וגלויה לביה"ד יש גם מקום לכוף את הבעל לגרש את האישה ועל כן אין כל מניעה לחייב את הבעל במזונותיה, וכפי שהזכרנו לעיל מדברי מר"ן היביע אומר בח"ג (אבה"ע סי' יח). וכן העלה להלכה גם הראשל"צ הגאון בצמ"ח עוזיאל זצ"ל (בתשובה בדברי יחזקיהו דלעיל) שבמקום שהאישה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת יש לחייב את בעלה במזונותיה גם כאשר אינה חיה עמו : "אבל בנדון דידן שיש כאן שתי טענות חזקות, האחת שהוא מרעיבה ומקללה ומחרפה, והשניה שאיננו רוצה לשכור לה מדור בפני עצמה (כך היה המעשה שהזוג חי בבית אבי הבעל) וכו' בכגון זו הדבר פשוט וברור דאין זה נכנס בגדר מורדת כלל, אלא להיפך הוא נקרא מורד ומצער את אשתו וכו' באופן כזה בוודאי דמחייבינן ליה במזונותיה וזנין ומפרנסין את אשתו מנכסיו עד שיגרשנה ויתן לה כתובתה ..." וראה בענין זה גם את דברי הרב ישכיל עבדי (חלק ב - אבן העזר סימן ח) שהעלה בנדון זה : "האמנם הנה מצינו למרן הב"י עצמו שבבית אשר הכין לו הבי"ד הג"מ וז"ל וכ' ההגהות בשם התוס' ובשם הר"ם שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא. היינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאיס עליה אבל באומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה. ולא אפילו מה שהכניסה לו אפי' איתיה בעיניה. אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה ע"כ. גם זאת מצאתי לה' יכין ובועז בתשו' ח"ב סי' מ"ד (דפ"ד ע"ג) שכ' ז"ל מאחר שהאיש ההוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער וכו' ואף על פי שיש בתשו' אחרונים שאין כופין בזה. אפשר שלא אמרו על כיוצ"ב הצער הגדול. ואילו הוות דידיהו לא הוו אמרי הכי ורח"ל מעלבון העלובות וכו' יע"ש מה שהאריך והפליג לזכות האשה יעו"ש. ומדב"ק ה' ז"ל שכ' לחלק לד' האחרונים ממוצא דבר יש לנו ללמוד לדידן לד' מרן ז"ל. דהגם שמסתמות דבריו נראה דאינו מחלק בין נותנת אמתלא ללא נותנת. אך יש לנו לומר דכ"ז אינו אלא באמתלא כל דהוא. אבל לא על כיוצ"ב שכ' הרב ז"ל שהיה ידוע לכל שהוא רע מעללים וכיוצ"ב. דכל כיוצ"ב ודאי דגם מרן ז"ל אזיל ומודה דאינה מפסדת האשה זכיותיה. והוא ע"ד מ"ש הוא עצמו בב"י מדברי הג"מ הנ"ל. ומכ"ש דכבר מצינו למהרי"ט וכל הפוס' האחרונים שנמשכו אחריו דפשיט"ל מלתא בכל כיוצ"ב דיש לה מזונות. דודאי דלית לן למשבק פשיטותייהו. משום ספיקא דידן בד' מרן ז"ל". ועיין גם בדבריו בח"ה (אבה"ע סי' סה). וכן העלו גם בפסק דין של ביה"ד חיפה (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טו עמוד 150) שהטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת זכאית למזונות, כלשונם : וכן העלה גם הגר"א לביא שליט"א (שורת הדין כרך ד עמוד עט) ולשיטתו הכי ס"ל גם לרבנו הבית יעקב, כלשונו : "אבל במקום שהמאיסות נובעת מכך שהבעל נהג כלפיה שלא כראוי, ואנו פוסקים שעליו לשנות דרכו ולחזור ולנהוג עמה כדין, אף שעדיין לא חייבנו אותו בגט מ"מ אינה מפסידה מזונות בטענת מאיס עלי, מכיון שאנו מגדירים שהפירוד נובע ממנו, (ומה שהזכירו הפוסקים דוגמאות של מאיס עלי כגון הב"ח בסוף סי' עז שהזכיר מאיסות מחמת שהוא רועה זונות, היינו שדינה כאומרת מאיס עלי לענין שאר ההלכות כגון לענין כתובה ונכסי מלוג וצ"ב, אך לענין מזונות אה"נ שלא הפסידה). וכן מבואר בבית יעקב סי' עז ס"ב ד"ה 'תטול' שכתב באומרת מאיס עלי, דאף לשיטת הר"ן שכתב שהאומרת מאיס עלי נידונת כאנוסה ואין מקום לקנוס אותה בהפסד כתובה, מ"מ כתב הבית יעקב: "מזוני לית לה דלא גרע מהא דסי' ע' סעיף יב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו". מבואר שהבית יעקב השוה דין אשה האומרת מאיס עלי לדינה של אשה שעזבה את בית בעלה והמניעה היא ממנה. דהרי בסי' ע' מבואר שרק כשהיא גרמה את הפירוד הפסידה מזונות ולא כשהמניעה ממנו. והיינו כמו שבארנו דבאומרת מאיס עלי מכיוון שהבעל נהג עמה כדין ולא פשע כנגדה, אלא הכל החל ממנה, אף שהמאיסות היא בבעל אך עכ"פ היא זאת שיצרה את המצב המחייב פירוד, ולכן הפסידה מזונות דומיא דדינו של הריטב"א שבסוף סי' ע' בעזבה והמניעה ממנה. אבל כשאנו קובעים שהוא גרם לפירוד ולמאיסות אינה מפסידה מזונות דומיא דהמבואר בסוף סי' ע' כשהמניעה היא ממנו. (ואף שבסי' ע' עסקינן במי שאינה מורדת מתשמיש" מ"מ יסוד הדין שוה בה דבכולהו מכח מורדת אתינן וכמו שיתבאר בהמשך הדברים) ועיין בספר משפטי שמואל (להגרש"ב ורנר זצ"ל) מהדורה תניינא סי' כב (עמ' קנד) שתמה על הבית יעקב שכתב שבאומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת אין לה מזונות דהא בסי' ע' סי"ב מבואר לכאורה היפך מדבריו דקיי"ל דאם יצאה מחמת קטטה והמניעה היא ממנו חייב במזונותיה. דהיינו הגרש"ב ורנר סבר שהבית יעקב פוטר ממזונות בכל אומרת מאיס עלי אף כשתולה המאיסות במעשיו שפשע כנגדה, ולכן הקשה עליו, אך לדברינו לק"מ, דאדרבה זו גופה כוונת הבית יעקב ליתן גדר להאי דינא, דדוקא כשהמניעה ממנה ואין בדבריה טענה שהבעל במעשיו נהג כנגדה שלא כדין." וכעל כל הון ששתי בראותי שכך העלה גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר חלק יח עמוד 19) : "אכן נ' שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במ"ע בלי אמתלא. משא"כ במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דא"א חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להינשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט. וכבר הורה בכה"ג מרן הגריא"ה הרצוג זצ"ל בכל מקום שיש אמתלא אלימתא לחייבו במזונות בספרו היכל יצחק (סי' ב' - ג' שצוטט בפס"ד הנידון). וחזינן מדבריו שגם הגרצ"פ פרנק זצ"ל שפקפק בענין מזונות מצד חשש גט מעושה (דבריו במ"ע שלא באמתלא מבוררת) ה"ז רק באופן שהאשה מרויחה כדי מזונותיה, באופן שהחיוב יהא רק מגדר כפיה על הגט, ובזה החשש הוא ברור. משא"כ בנידון שלנו, שהאשה שרויה בלא אמצעי מחיה, והחיוב במזונות הוא מעיקר הדין וכנ"ל, בזה אין חשש גט מעושה כמש"כ בתשו' הרשב"א הו"ד בב"י סי' קל"ד." ולמעלה מכך ראה בדברי רבנו הגריא"ה זצ"ל (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ג) שהאריך מאוד בבירור נידוננו והעלה שגם כאשר אין לאישה אמתלא טובה על טענתה שהיא מואסת בבעלה ושמשום כך עזבה אותו ותובעת שיגרש אותה יש לחייבו במזונותיה, כלושנו : ועוד כללא כייל לנו רבנו הגריא"ה (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן ב) וגם הוא עיקר, שאין לומר שכל סך שיוטל על הבעל לשלם למזונותיה של האישה יש בו מן הכפיה, כל"ה : "(יז) שבתי והתבוננתי באה"ע סי' קל"ד בפ"ת שם ורואה אני מדבריו ז"ל סעד גדול לדברינו שהרבה תלוי במהות אונס הממון, יעויי"ש, ... כך להפך אין הוצאת ממון ממנו ודאי אונס, שהממון הוא דבר קטן לגבי דבר גדול כזה כגירושי אשה. אלא שבכל זאת יש להסתפק שמא הממון חביב עליו כ"כ עד שזה אצלו אונס, ומכ"מ מודה הוא ז"ל שבענין סכום קטן ודאי אין זה אונס ואין חוששין למיעוט בני אדם שכדי שלא להפסיד סכום קטן יגרש את אשתו האהובה לו כגופו. ואמנם אפילו אם נניח שסכום של עשר לא"י לחודש איננו לגבי אדם זה סכום קטן, אבל אין זה למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו שאין לו אלא לפרנס את עצמו. ועכ"פ ודאי מידי ספיקא לא נפיק, וכדברי הפ"ת הנ"ל, שאם יגרש, שברצונו הוא מגרש." ועל כן נראה לי להלכה ולמעשה שכל אימת שהאישה טוענת מאיס עלי והתאמת לביה"ד כי יש לה אמתלא מבוררת שבשלה ראוי למאוס בבעל בשל מעשיו הרעים נגדה יש לחייבו במזונותיה כדברי מר"ן הגראי"ה, רבנו הגרצפ"פ ודעימייהו, ונראה שגם מר"ן הראשל"צ היביע אומר שכתב שבמאיס עלי באמתלא מבוררת יש פוסקים שיורו לכופו לגרש יסכים לחיוב מזונות בכה"ג, וככל רבותינו הפוסקים שהוזכרו לעיל. והנה כל אשר הארכנו לעיל בביאור סוגיא זו היה על פי מרנן הגראי"ה קוק זצ"ל, הגרצ"פ פרנק זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל אשר תלו את החיוב במזונות במקום שבו האישה נתנה אמתלא טובה למאיסתה בבעלה כתוצאה ממעשיו הרעים, אך הנה תורה אמת כתיב בה ולא נוכל לכחש כי מצאנו לגדולי רבותינו הפוסקים שסוברים כי די בחיוב הבעל בגירושין, אף ללא שהדבר יבוא בפשיעתו ובגרמת מעשיו הרעים, כדי להטיל עליו חיוב מזונות כל זמן שהוא מעכב את גירושיה. כך עולה מגוף תשובתו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל שלמרות שברישא תלה את חיוב המזונות בפשיעתו של הבעל, בסוף תשובתו הביא את דברי המהרי"ט (ח"א סי' קיג) שלאחר שפסק שבעל נכפה יוציא ויתן כתובה, וע"ש דחשש לפסוק כפיה, העלה : "ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דמציעא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, אף על פי שנתן לה כתובתה, כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו, וכו'" וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק ה סימן רא) שבעל שאין לו גבורת אנשים חייב לגרש את אשתו, ושכל זמן שאינו מגרשה יש לחייבו במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, וחייליה מהמהרי"ט, כלשונו : "לכאורה יש לחייב את הבעל במזונותיה גם כשהיא עובדת ומרויחה, עפ"י דברי המהרי"ט ח"א סימן קי"ג שהעלה "במקום שהדין נותן לחייב את הבעל בגט [גם כשאין כופין משום חומר גט מעושה] גם מזונות יש להאשה כל זמן שאינו מוציאה בגט, שהרי גדולה מזו אמרו בפ"ק דב"מ כל מקום שאסרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כל זמן שהיא מעוכבת מלינשא מחמתו" ומשום האי טעמא פסק בנדונו בבעל שיש לו חולי נפש, והאשה עזבה אותו והלכה לבית אביה, שהבעל חייב במזונותיה ע"ש." הא קמן שגם הוא, כסוף דברי הגרצפ"פ, סמך בכל כוחו על דברי המהרי"ט, וכן עולה גם מדבריו בח"ב (סימן קז) שלמד מהמהרי"ט כי "במקרה והבעל חייב לגרשה אז חייב במזונותי' מדין מעוכבות להינשא מחמתו, עי' מהרי"ט ח"א סי' קי"ג ...". אך ע"ש שכתב כי "גם במקרה והבעל חייב עפ"י בי"ד בגט א"א להוציא מנכסיו מזונות יותר מתקופת ששה חדשים כמבואר באה"ע סי' ע' סעיף ז' ובח"מ וב"ש שם וכו'", ועיין שם בט"ז (סק"ח) שמוציאין בפעם אחת לששה חודשים, וכשכחו ששה חודשים יחזור ויתן לששה חודשים, אך אין זה עניין לנדוננו בו הבעל נמצא בפנינו, ויש לחייבו בחיוב המזונות הרגיל. ולמעלה מכך ראה בתשובתו שם (סימן קיד) שדן בבעל שיש לו "מום של שוטה ודינו כנכפה", והעלה כי "מ"מ למעשה אין לכופו לגרש", וכתב : "אמנם האשה תובעת שאם הבעל יסרב לתת לה גט, לחייב לתת לה מזונות. ויש לדון בזה כיון שאין לכוף את הבעל לתת לה גט, והיא אינה רוצה לדור עמו אם יש לה מזונות. הנה בנקודה זו דן בתשובת המהרי"ט הנ"ל, לאחר שפסק שבנכפה אין כופין אותו לגרש, כתב: נהי שלא הרשינו לכוף ולהוציא שלא יהא גט מעושה שלא כדין... ומזונות נמי נראה דיש לה כל זמן שאינה מוציאה בגט, ... ואפילו אם נאמר דנ"ד דומה למה שכתב הבי"ש בסימן קנ"ד סק"ב המובא לעיל, דבנמצא בו מום והיא לא ידעה כופין אותו לגרשה משום דהוי מקח טעות ויש ספק בעצם הקדושין, א"כ נהי דצריכה גט, אבל איך אפשר להוציא ממנו מזונות מספק, והמהרי"ט דחייב בנ"ד לשלם מזונות לא נחית כלל לדון מדין ספק קדושין. ועיין בפד"ר (ח"א עמ' 74) שהסכימו עמו עמיתיו הגר"י עדס והגר"ב זולטי. וכן העלה גם בתשובה בח"ג (סימן קצו) : "והנה המהרי"ט חלק א' סימן קי"ג העלה לדבר פשוט בנידון דידיה שאחרי הנשואין נודע שלהבעל חולי הנופל אף שלא רצה לפסוק על כפיה, מכל מקום קבע דיש לה מזונות כל זמן שאינו מוציאה בגט ... אמנם רבי עקיבא איגר ז"ל בתשובותיו חלק ב' סימן נ"א כתב לחלק (בנידון דידיה בבעל שאין לו גבורת אנשים) "דדוקא בארוסה שמוטל עליו לכונסה כשהגיע זמן חשבוהו רבנן כאשתו שבידו לכונסה, ומשום הכי בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו. מה שאין כן בנידון דידיה דאין עליו חיוב לכונסה שהרי מן השמים עכבוהו יש לומר דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות, היכי דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה" ע"ש. (הנה כנראה שתשובת המהרי"ט הנ"ל היה בהעלם עין מרבינו עקיבא איגר ז"ל). גם אם כוונת רעק"א לפרש דהא דארוסה מיירי בשכבר הגיע זמן הרי מתוספות הרא"ש הנ"ל משמע דבכל גווני חייב במזונותיה ודינו "כמו הגיע זמן". יש לדון דזה דוקא בודאי נשואה, שהרי בחיובי הבעל שמתחייב במעשה הנשואין כלול חיוב המזונות, וכן היתה תקנת חז"ל שבכלל זה חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, כשמן הדין הוא חייב להוציאה ועומד בסירובו. [והוא הדין בארוסה, שהרי מוטל עליו לכונסה וחייב במזונותיה בהגעת הזמן]. אבל בספק מקודשת, הרי ספק בעיקר חיוב המזונות, ובזה יש לומר דלא שייך להטיל עליו חיוב מזונות כשהיא מעוכבת על ידו, שאין זה אלא כגרמא בעלמא." ולעיל כבר הבאנו את דברי הרב פרי צדיק, הרב מור ואהלות והרב נוכח השולחן שנקטו כשיטת המהרי"ט (ולא תלו זאת בכך שיש על מי לסמוך גם כדי לכוף), ודברי הגרצ"פ פרנק והגרי"ש אלישיב עולים כמותם. וכן העלו חברי ביה"ד בת"א הגר"מ שלזינגר, הגרש"י הלוי והגר"י וילנסקי (פד"ר ח"ג עמ' 44) שבעל שחייב לגרש ונמנע מלגרש יש לחייבו במזונות מדין מעוכבת, וכ"כ גם במותב אחר של בי"ד זה הגר"ע אזולאי, הגרח"ג צימבליסט והגר"י נדב (פד"ר ח"י עמ' 108), וכן הוא במותב נוסף של בי"ד זה בהרכב הדיינים הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי והגר"ב לוי (פד"ר חי"ב עמ' 254) וציינו שם "שהרי רגילים בתי הדין לחייב במזונות מדין "מעוכבת" גם כשאין כופין לגרש (והוא ע"פ המהרי"ט סי' קיג וכו')". וכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני הגדול הגר"א גולדשמיט, הגר"ש ישראלי והגר"י קאפח זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294). וכ"כ גם חברי ביה"ד הרבני הגדול (פד"ר חט"ו עמ' 13) הגר"מ טופיק, הגר"א הורוביץ והגרא"י לנאל, וכן העלה גם רבנו בעל הישכיל עבדי (ח"ה סי' פו), וכ"כ גם מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ב חאבה"ע סי' יט). והנה דברי המהרי"ט מיוסדים על דין מגורשת ואינה מגורשת המבואר בגמרא (כתובות צז, ב ב"מ יב, ב) ושם ביאר לנו רש"י שיסוד החיוב הינו משום דמעוכבת בשבילו מלהנשא, וכלשונו (כתובות שם) : "מגורשת ואינה מגורשת - ומן האירוסין ... אלא אגב אורחיה אשמעינן דמגורשת ואינה מגורשת, כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר, אין לה מזונות מן היתומים אם מת. כדרבי זירא - דאמר בעלה חייב במזונותיה בחייו, ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו, משום דמעוכבת בשבילו להנשא, אבל לאחר מיתה לא דדלמא גרושין הוו ואין לה מזונות דמספיקא לא מפקי' ממונא". ולשיטתו גם ארוסה, שבדר"כ אינה זכאית למזונות, וגם מי שהינה בגדר ספק מגורשת, כאשר עצם האישות בספק, נשים, שלכאורה, על פי דין אינן זכאיות למזונות מכח דיני האישות הרגילים, זכאיות להם כאשר הבעל מעכבן מלהנשא לאחר. וכ"כ גם התוס' רא"ש (שם) : "דכיון דהויא מגורשת ואינה מגורשת, ואגידא ביה ולא מציא לאינסובי לעלמא, חייב במזונותיה. ואין חילוק בין מן האירוסין בין מן הנשואין, והוי כמו הגיע זמן ולא נישאו". והגם שבחידושי הרמב"ן (שם) ובשטמ"ק (שם) בשם תלמידי הרשב"א דחו את דברי רש"י שגם לספק מגורשת מהאירוסין יש מזונות מדין מעוכבת, דהא ארוסה לית לה מזוני, והעמידו את המשנה אך על ספק מגורשת מהנישואין, מ"מ גם הם מסכימים שמכח דיני האישות הרגילים ספק מגורשת אינה זכאית למזונות, דמספיקא לא מפקינן ממונא, ונראה שגם הם מסכימים שיש כאן תקנה או קנס מיוחדים, אלא שלשיטתם החיוב יחול רק במקום שקודם לכן היה חיוב מזונות. וכפי שעולה מדברי הרמב"ן במסכת יבמות (מא, ב) בדין יבם שעמד בדין וברח שחייב במזונות מעוכבת "משום דכיון שעמד בדין הוה לי' כהגיע זמן ולא נישאו ואוכלת משלו וכו'", ועיין גם בדברי הרשב"א (שם). ומ"מ נראה שלא כך ס"ל לרשב"ם (ב"ב מז, ב) שכתב שמגורשת ואינה מגורשת "אשתו היא וחייב במזונותיה", כל"ה : "מגורשת ואינה מגורשת - כגון זרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהב לה גט ודאי כר' זירא ואיכא למימר כיון דמגורשת ואינה מגורשת אשתו היא וחייב במזונותיה ... ." דברים ולשון המראים שלשיטתו מגורשת ואינה מגורשת ניזונית מכח דיני האישות הרגילים שאינם נפסקים אלא בגירושין גמורים. והאמת תורה דרכה שכן העלה הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14) כי : "דין המזונות שחייב במעוכבת מחמתו אינו משום קנס, שא"כ מאי נפקא מינה אם עומד להתברר, הרי בנתיים היא מעוגנת מחמתו, אלא שזה הלכה במזונות, דבאגידה ביה חייב במזונותיה, ולא משום שהיא רוצה ומבקשת גט והוא מעגנה, אלא אפי' שאינה מבקשת גט, אלא שאגידה ביה חייב במזונותיה". וכן הביא מדברי המגיה על האבני מלואים (סי' צג סי' ט) שכתב : "מזונות דבחייו מלבד שהוא מחויב מצד האישות שביניהם מדאורייתא או מדרבנן הנה יהא תנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה גבי' אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובזה המין מהחיוב נכללה האלמנה כל זמן שיושבת לכבודו וכן בחייו כל זמן שאינה נישאת לאחר מחמתו חייב לזונה מאותו תנאי ב"ד ומה"ט ספק מגורשת ניזונת משל בעלה ואף על גב שנפסק האישות שביניהם כגון באשת כהן שאסורה לו להחזיר מ"מ כיון שמחמתו היא מעוכבת מלהינשא חייב במזונותיה מתנאי ב"ד כיון דאגידה ביה". וכן הביא גם מתשובת הרא"ם (סי' ל) שכתב: "אם הוא רוצה לגרשה בטענת מאיס עלי או שאר טענות שאינו נאמן והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהילות מה דינה במזונות חייב לזונה או לא. התשובה מוכחת שמאחר שהוא רוצה לגרשה ויש בידו לפי הדין לגרשה ברצונה ושלא ברצונה אף על פי שמצד התקנה אינו יכול לגרשה בעל כרחה מ"מ לא יהיה חייב במזונותיה מאחר שהעכוב מצדה ולא מצדו ... ואינו דומה עם ספק גרושין או למי שלא הגיע הגט בידה שחייב לזונה דהתם שניהם צריכין להתגרש אלא שלא הגיע הגט לידה". ומכך שדימה את מי שמואס באשתו למגורשת ואינה מגורשת נראה שאין חובת המזונות של מגורשת ואינה מגורשת מדין קנס, וממילא עלה לנו שזו הייתה תקנת חכמים שנושא אשה חייב במזונותיה כל זמן שהיא אגידא ביה, ולמרות שהיא אינה עמו אם חייב לגרשה חייב לזונה כל זמן שלא גירשה. וכן ראיתי שכתב בשפה ברורה גם רבנו הנחל יצחק (אבן העזר סימן עז ענף ג) שחיוב מזונות אישה אינו נובע אך מתנאי בי"ד אלא למעלה מכך מהא דאגידא ביה, וחיוב זה תקף וקיים לכל אורך שנות הנישואין ועד לסידור הגט, כל"ה : "דהא קיימא לן מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, משום דאגידא ביה ומעוכבת בשבילו להנשא כמו דפירש רש"י בכתובות (דף צ"ז ע"ב [ד"ה כדרבי זירא]) ובב"ב (דף מ"ז ע"ב [ד"ה חייב]), ועיין בכתובות (דף צ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאתויי מגורשת ואינה מגורשת כו', והא התם אין זה מן תנאי כתובה, דהא הוי ספק שמא נתגרשה ומספיקא אין מוציאין מהיורשים אם מת בעלה כמבואר בכתובות שם ובאה"ע (סי' צ"ג סעיף ב'), רק כל זמן דהבעל קיים מוציאין מזונות מבעלה משום דמעוכבת בשבילו להנשא, ועיין ביבמות (דף מ"א ע"ב) דיבמה שלשה חדשים ראשונים ניזונית משל (יבם) [בעל] מהאי טעמא כפירוש רש"י שם. ולפי זה יש לומר דכל שכן בחיי הבעל דחייב ליתן לאשתו מזונות אף בלא טעמא דתנאי כתובה משום דהא מעוכבת בשבילו בודאי, והוי כל שכן מן ספק מגורשת הנ"ל". ולא נעלמו ממני דברי הר"י ששון בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך) שכתב בנידון זה "דקנסא קנסוהו", אך הנה זה שלא כדברי כל רבותינו הראשונים הנזכרים לעיל. וכדי שלא תקשה על כל הני רבותינו קושית הגאון מליסא בבית יעקב, וכפי שצידד בסברתו מר"ן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, שיש לחוש שחיוב המזונות יהיה בו משום כפיה לגרש, צ"ל כדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל שלא כל סך של מזונות יש בו משום הכפיה, וסך שאינו "למעלה מיכלתו ואין זה אלא פגיעה בחסכונותיו אבל לא בפרנסתו", יש לומר שאין בו משום כפיה על הגט. וכבר הזכרתי לעיל שגם מר"ן היביע אומר הזכיר את דברי הגרצ"פ דלעיל וקילסו, ולא דחה את דבריו מן ההלכה. ז. אישה הזכאית למזונות מדין מעוכבת מעשה ידיה לעצמה והנה אחר שהעלנו שמעוכבת זכאית למזונות מדין התקנה מוטל עלינו לשוב ולדון האם על פי אותה תקנה זכאי הבעל למעשה ידיה, דמעשה ידיה תחת מזונותיה תקון. והאמת תורה דרכה שבדברי רבותינו הראשונים על דפי הגמ' לא מצאנו התייחסות מפורשת לדין זה. ולבד ראה זה מצאנו שנחלקו רבותינו הראשונים גבי שומרת יבם וארוסה הניזונות מדין מעוכבת, שלגביהן העלה בשטמ"ק (כתובות קז, ב) שאף כאשר הן ניזונות מדין מעוכבת מעשה ידיהן שלהן. וכן דייק גם האור שמח (פ"י מהלכ' אישות הלכ' י"ט) מדברי הרא"ש (יבמות פ' החולץ סי' כ"ה) שכתב ששומרת יבם שניזונת מהיבם אין מעשי ידיה שלו, שכל זמן שאינה יושבת תחתיו אין לחוש לאיבה, וציין האור שמח שטעם זה שייך גם בארוסה. ולעומתם כתב הריטב"א (כתובות נז, א) שארוסה שהגיע זמנה להנשא ולא נשאת זכאית למזונות והארוס שלה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ועיין בפד"ר (חלק ג' עמ' 51) שביארו שלשיטתו ארוסה אגידא בארוס יותר ממה שהיבמה אגידא ביבם שהרי ארוסה עומדת לכונסה יותר ממה שיבמה עומדת לכך, כדברי התוס' כתובות ב, ב (ד"ה לפיכך) ודף קז, ב (ד"ה עמד בדין וברח), ועל כן הארוס זוכה במעשה ידיה של הארוסה משא"כ היבם. ומצאנו לרבותינו האחרונים שנחלקו בדבר, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הרב בני יעקב שכתב שאין הבעל זוכה במעשה ידיה של אישתו הזכאית למזונות מדין מעוכבת, ושכן העלה גם הראשל"צ הגרש"מ עמאר, ושלעומתם מצאנו להגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"ה סי' רא) ולהגר"א גולדשמידט זצ"ל (פד"ר חלק י' עמ' 309) דס"ל דמאחר וחז"ל תקנו מעשי ידיה תמורת מזונותיה, כשחז"ל תקנו והמשיכו חיוב מזונות לאשה לא הפסידו לבעל את מעשה ידיה, וכפי שהעלה גם הגר"א הורוביץ (פד"ר חט"ו עמ' 14). "... ממה ששנינו פ' מי שאחזו (דף ע"ג:) בדין שכ"מ שגירש את אשתו מה היא באותן הימים ר' יהודה אומר כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. ובגמרא ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה, כללו של דברי הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני דברי ר' יהודה, ר"מ אומר בעילתו תלויה, ר' יוסי אומר בעילתו ספק וחכ"א מגורשת ואינה מגורשת וכו'. והקשו בגמ' (דף ע"ד) חכמים היינו ר' יוסי ותירצו איכא בינייהו דר' זירא, דא"ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, מדלא הזכירו ירושה לחד מן התנאים אלא לר' יהודה משמע דליכא מאן דס"ל יורשה אלא ר' יהודה, והנך תנאי כולהו פליגי אדר' יהודה בכל הדברים שהזכיר, דאי לא הוה להו לברורי ואיפלוגי בין ירושה לשאר דברים, ועוד דאם איתא דבספק הבעל יורש למה הו"ל לאדכורי לר' יהודה ירושה השתא ספק יורש זו לא כ"ש כיון דכאשת איש חשיב ליה, כך נ"ל." "דהא תנן במציעא פרקא קמא מציאת אשתו שגרשה הרי היא שלה, ופריך התם גירשה מאי בעייא גביה ? ומשני הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת, דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דאפי' הכי מציאתה שלה, דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי ליה איבה ואיבה .... ומציאתה שלה והוא הדין נמי מעשה ידיה דחד טעמא הוא, עד כאן מצאתי מפסקי מורי הרב ז"ל." והנה אחר הבקשת מח"ר מהדר"ג עיון בדברי הראב"ד מעלה דלא כוותיהו, דהנה הראב"ד לא אמר את דבריו שם על מסקנת הגמרא בבבלי שהבאנו לעיל ושהעמידה את המשנה בב"מ במגורשת ואינה מגורשת, וכל דבריו מוסבים על הירושלמי שהסביר את המשנה כפשוטה בבעל שגירש ולא נתן כתובה, וכלשונו : "ובפ' שנים אוחזין בטלית מייתי להא מתני' דקתני מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה מציאתה לעצמה, הדא אמרת אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב לזונה עד שיפרענה משלם, כלומר מדקתני אף על פי שלא נתן לה כתובה אלמא כל זמן שלא נתן לה כתובתה שייכא ביה ואית ליה זכיה עילויה ומאי ניהו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ואפ"ה מציאתה שלה, דאי לא שייכא בהדיה כלל מאי אף על פי שלא נתן כתובתה. ... אלא אי איכא למדחי לשמעתא דבני מערבא מהא מדחינן מדאמרי' בגמ' דילן עלה דהיאך מתני' מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה וכו' גירשה פשיטא לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבה בר ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וכו', מדאיצטריכא ליה למימר במגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה מכלל דגרושה ממש שלא נתן לה כתובה אינו חייב במזונותיה, והא מלתא פשיטא הות גבייהו שאם היתה גרושה לגמרי אף על פי שלא נתן לה כתובתה אין לה עליו כלום. וגם הוא אין לו עליה לא במעשה ידיה ולא במציאתה. ותו לא מידי." "ולענין פסק. כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה, ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה, והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה, ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק, וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו, והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט, ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה." דברים שמהם משמע דלאפשרות השניה עדיין אשתו היא לכל דבר. ועוד, וגם הוא עיקר, שגם הגר"ן גורטלר עצמו כתב שם שעדיין אין מדברי הרמ"ך ראיה שגם מעשה ידיה לבעלה שכן אפשר דדמי למציאה, וגם הוא בגודלו העלה שאין לפסוק כראב"ד (לשיטתיה שם) : "שמאחר שנתברר לנו טעמו של הראב"ד נראה שאין לפסוק כמותו וכן אין לומר קי"ל כמותו וזאת משני טעמים : א. משום שכל המפרשים פרשו כרש"י שמזונותיה הם קנס משום שהיא מעוכבת מחמתו. ב. מאחר והשו"ע אבה"ע סי' צ סעי' ה לא פסק כמותו, שמשום שמעמידים האשה על חזקתה יש לאשה דין אשת איש לענין דיני ממונות ... ברם יכול המערער לומר, אף שאין פוסקים כהראב"ד במה שסובר שמעמידים את האשה על חזקתה וחזקה זו תכריע גם ספקות של ממון, מ"מ הדיוק שדייק במשנה והפרוש שכתב למשנה קיים, ומעשי ידיה הם לבעלה, והטעם משום שהם כנגד מזונותיה. אולם אין נראה לומר כן, כי להלכה שמפרשים את המשנה שמזונותיה הם מדין קנס מנין לנו שהראב"ד היה מדייק הדיוק דלעיל במשנה, דשמא לא היה נוח לו לפרש שבמזונות של קנס תקנו לבעל את מעשי ידיה, אלא היה יותר נוח לו לומר שאין לדייק במשנה, ומה שהזכירה המשנה שם רק ענין מציאה, הוא משום שכל המשנה מדברת שם בענין מציאה. ונראה שכן פרשו שאר המפרשים את המשנה". וע"ש עוד בדבריו שכתב להוכיח שגם התוס' טוך (קידושין טז, ב) ס"ל שמגורשת ואינה מגורשת אין בעלה זוכה במעשי ידיה. ועל כן העלה להלכה : "ברם מאחר והכרעה בדיני ממונות להוציא ממון הוא דבר קשה. ע"כ נראה לעשות כמו שכתבתי בבעל מורד, שהאשה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר. ועיין בענין זה בסי' י"ג במאמר מעשי ידי אשה שהארכתי הרבה בענין זה. ובמקום שעצה זו אינה מועילה נראה לפסוק כפוסקים שאשה הניזונת מדין מעוכבת מחמתו אינה צריכה לתן לבעלה מעשי ידיה. ודע שאשה זו אינה צריכה לעשות מלאכות הבית שהרי אינה צריכה לישב עם בעלה. ..." הרי שבמעוכבת שבעלה חייב לגרשה המזונות הם עדיין מדין מזונות אשה מבעלה ועל כן הבעל זכאי במעשה ידיה תחתיהם. ואחר המחילה רבה קשים דבריו להולמם, שכן גם במגורשת ואינה מגורשת ניתן להוציא ממנה את מעשה ידיה, שכן הבעל שנותן את המזונות הוא המוחזק, ועל כן מכח הספק רשאי הוא לטעון צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיני צריך לשלם מזונות. ומה שאין אנו פוטרים אותו אינו אלא מכח וודאי, דקיימא לן שכשם שאינו זכאי במציאתה כך אינו זכאי במעשה ידיה כי היכי דתהוי ליה איבה, וא"כ מטעם זה עצמו אין לחלק בעניין זה –מעשה ידיה - בין ספק מגורשת למעוכבת וגם בה למרות שהבעל חייב במזונותיה מדין החיוב הרגיל אין הוא זכאי במזונותיה. וע"ש עוד בדבריו, שכתב שבמעוכבת מחמתו זכאי הבעל למעשה ידיה שכן במגורשת ואינה מגורשת החיוב למזונות "אינו המשך החיוב מתקופת הנישואין, אלא חיוב חדש לגמרי, ... שונה בעיקרו ובמהותו מהדין הכללי, והוא קנס שקנסו את הבעל בגלל הגט לא גט שנתן לה", ועל כן קנסו אתו בתשלום מזונות ולא החלו עליה את התקנה לתת לו את מעשה ידיה. מה שאין כן במזונות מעוכבת מחמתו "אשר חיובם מכח דין המזונות הכללי .... על המזונות האלו חלה התקנה מעשה ידיה תחת מזונות, ולכן בשעה שמחייבים את הבעל במזונות אלו, חל ממילא הדין מעשה ידיה לבעלה, גם כאשר טעמו של דין זה הלך מן העולם ואיננו כבר". ואנא עבדא אמרי שמרבנו המהרי"ט עולה שלא כדבריו שהרי המהרי"ט דימה את דין המחויב לגרשה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ואם במגורשת ואינה מגורשת החיוב הוא מדין קנס בעוד שבמחויב לגרשה ומעכבה החיוב הוא מדיני אישות הרגילים אין כל מקום לדבריו. וכאמור לעיל גם מדברי הרב המגיד (גירושין ו, ל), שדימה דין בעל ששלח גט לאשתו שחייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה לדין מגורשת ואינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, עולה שהחיוב במגורשת ואינה מגורשת אינו מדין קנס, וככל אשר הראנו לעיל, ועל כן קשה לחלק ביניהם מסברא. והנה לא נעלמו ממני דברי הגר"א הורוביץ (פד"ר טו' עמ' 16, לב אריה סי' טז) שהביא את דברי מר"ן השו"ע (סי' קטז סעי' א) שכתב ש"הנושא אחת מחייבי לאוין אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה ומיהו מזונות אין לה", ואת דברי הרמ"א "ואם זן אותה מעשה ידיה שלו", שמקורם בנמוק"י (יבמות כז, א) בשם הרטיב"א, ומכאן עלה לו "שאין להפריד בין מזונות למעשה ידיה ואפילו כשזן אותה לא מתוך חיוב ...למרות שגם כאן אין מקום לחשוש לאיבה אדרבה כיון שאסורה לו שתהיה איבה ואיבה, בכ"ז לא נפקעת משום כך התקנה שביסודה נתקנה משום איבה ... מכל זה מוכח שלא כדברי הרא"ם שהרי כאן אסורה לו, ובכל זאת אינו מפסיד מעשה ידיה". ז.ב. לכו"ע כאשר האישה זכאית למזונות מדין מעוכבת אין הבעל זוכה במה שהרויחה בהעדפה שע"י הדחק, ובפירות נכסי מלוג שלה. והנה לדברי הגר"ן גורטלר הנ"ל הצטרף גם הגר"ח איזירר (בפד"ר שם) וכתב : מעשה ידים של האשה בנדון שלנו הוא לכו"ע ע"י הדחק, היא עובדת עבודה קשה ואחראית בשרות פסיכולוגי וסוציאלי ועובדת מחוץ לביתה כפופה לשעות עבודה שאינם תלוים בה ויש לה מעביד ובקורת וכ"ז ודאי נחשב כעבודה שע"י דחק ולא דמי כלל למעשי ידים של טווה או אורגת שעושה כן בביתה בשעות הנוחות לה ואינה עבודה קשה ומאומצת כלל. וכבר כתבו שעבודת הוראה של מורה נחשבת העדפה שע"י הדחק וענין שלנו דומה לזה, ויש לדון ולומר שגם אם יש לבעל מעשי ידים במעוכבת מ"מ העדפה שע"י הדחק לית ליה". וע"ש בדבריו שהביא את דברי התוס' (כתובות סו, א) שכתבו שהעדפה שע"י הדחק (אולי גם מעשי ידים בכלל) ומציאה הם שניהם תחת מזונות, ושאיבה שנזכרה ביסוד דיני מציאת האשה (בב"מ יב, ב) היא אותה איבה שנזכרה לגבי חיוב מעשי ידים תחת מזונות (בכתובות נז, א). והיות ובמגורשת ואינה מגורשת יש ביניהם איבה ולא העניקו חכמים לבעל את מציאתה, וממילא גם לא תקנו לו את מעשה ידיה. וגם לפי הפירוש הנוסף בתוס' (שם מז, א) שאיבת מעשה ידים היא מחשש שלא שלא יפרע את מזונותיה כראוי, ואיבת מציאה הוא משום קטטה, י"ל שבמעשה ידים שע"י הדחק שלא משעבדא ליה כלל למעשה ידים כאלו אלא מקרה הוא שעשתה הוי ממש דומיא דמציאה, שאינה משועבדת לו לחפש מציאות ומקרה הוא שמצאה, ולכן בשניהם אין כאן איבת מזונות, שכן יש לומר שלא קבעו באיבת מזונות אלא מעשה ידים דשכיחי שהם כנגד מזונות דשכיחי. ולמרות שגם מותר מעשה ידיה שהוא העדפה רגילה ג"כ קרוי בגמ' לא שכיח (כתובות נט, א) מ"מ הוא שכיח טובא ממעשה ידים שע"י הדחק, ולכן כלול בתקנה כנגד מעה כסף משא"כ מעש"י ע"י הדחק שאינו שכיח כלל ולא קשור עם מעש"י כלל. נמצא שהעדפה שע"י הדחק ומציאה הם משום איבת קטטה ולא תחת מזונות, וכשם שבמגורשת ואינה מגורשת לא תקנו מציאה ה"ה שלא תקנו העדפה שע"י הדחק. וע"ש עוד שהסביר שלענין מעשה ידים שאשה משועבדת לעשיתם פשיטא שבמגורשת ואינה מגורשת שאין לו שעבודים עליה ממילא אין לו מעשה ידים, שהרי במעשה ידים יש שתי הלכות הא' שמשועבדת לעשיתם השני שאם עשתה היא שלו וכיון שאין עליה (לאחר גרושי הספק) שום שעבוד לעשות ואין שעבוד אלא באשתו לכן פשיטא שאין לו זכיה גם אם עשתה. אבל במציאה יש חדוש ששם אף פעם אינו קשור עם שעבוד וס"ד שיהיה לו מציאתה קמ"ל שלא תקנו לו, והעדפה שע"י הדחק דמי למציאה. ושוב הוסיף שגם אם נאמר שהעדפה שע"י הדחק היא תחת מעה כסף ואיבה דידה היא איבת מזונות, ואיבת מציאה היא משום קטטה (והדמיון בסוגיא בדף סו. רק לענין הדחק שאינו גורם משפיע בתקנת חז"ל כנ"ל), על כורחנו לומר שמעשה ידים שע"י הדחק אינם לבעל שכן הם כלל אינם מסוג מעשה ידים הרגילים ולא משעבדא ליה כלל, ובעוד שמעשה ידים רגילים הם התשלום והתמורה למזונות, ולכן (למי שיסבור כך) גם במגורשת ואינה מגורשת צריכה לשלמם, העדפה שע"י הדחק שלא משעבדא כלל לעשותה, ומקרה הוא שקרה שיש לה מעשי ידים אלה, אין לראות בהם תמורה למזונות "ואינם צמודים בהכרח למזונות ואפשר לחיבו במזונות מבלי לזכותו בתמורה זו". וכן העלה (שם) הגר"א שמן גם לגבי פירות נכסי מלוג של האשה, שכאשר היא נזונת מדין מעוכבת אין לבעלה זכיה בהם, "כמבואר "בבית יעקב" בסימן צ סק"ה דאשה שהיא בספק גירושין אף דאגידא ביה אינו חייב בפרקונה ונראה דה"ה במקרה דילן". ועוד הביא שם מדברי מר"ן השו"ע (סימן עח סעיף ה) "דהיכא דמדיר אשתו נדר שחייב בגללו לגרשה ונשבית אינו חייב לפדותה", (וראה במה שכתבנו לעיל אות ז' על דברי הראב"ד והרמ"ך) וע"ש עוד בדבריו. ולא זכר שר שכבר קדמו בבני יעקב (מאמר א דף ד טור ד ד"ה אך), והוכיח מהגמרא (ב"ב מז, א) שאין הבעל אוכל פירות. ופשוט הוא שגם אשה עשירה בעלה חייב במזונותיה כפי שהעלה רבנו החת"ס (ח"א סימן קלא), והגריא"ה הרצוג (היכל יצחק ח"א סי' ב אות כב), והמשפטי שמואל (מהדו"ק סי' לא), וראה עוד בזה באוצר הפוסקים (סי' ע אות כט סק"ב). ויש עוד להאריך בחילוק המלאכות שחייבת בהם האישה, ובדין המלאכות הנהוגות בין הנשים היום, אך היות ושאלות אלה אינן נצרכות לצדדים שבפנינו, ואחר כל האריכות בבירור דין זה עד עתה אין צורך להוסיף לדון בהם כעת. ז.ג. דין עולה עמו באשה הזכאית למזונות מדין מעוכבת והנה אחר שהעלנו שיש מקום להטיל חיוב במזונות מדין מעוכבת על בעל שמחויב בגט וממאן לגרש את אשתו כדמו"י ושבכה"ג אין לקזז מחיוב המזונות את מעשה ידיה של האשה מוטל עלינו לברר מהו שיעור המזונות בו יש לחייב את הבעל, והאם חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות אשה בו קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת או שמא בדין זה אין חיוב מזונות של עולה עמו. וכבר הסתפקו בכך דייני ישראל, ראה בפסק דין של חברי בה"ד בת"א (פד"ר ח"ג עמ' 55) כמו גם בדבריו של הגר"ב זולטי (שורת הדין חי"ד עמ' רצב), וכפי שכתב גם הגר"ן גורטלר (פד"ר חכ"ב עמ' 43) דיש לדון האם "כשפוסקים מזונות לאשה מדין מעוכבת מחמתו, האם פוסקים כחיוב שהיתה עמו דהיינו שעולה עמו ואינה יורדת, או שאין באשה זו דין זה", וע"ש שלא הרחיב בנדון זה ואך סיכם וכתב ד"מ"מ נראה לי שאם הבעל אינו עני יש לפסוק מזונות בינוניים שבאותו מקום". וע"ש שגם הגר"ח איזירר הסתפק בכך וכתב כי "לענין גובה המזונות כיון שאינה עמו ועומדת לגרושין יתכן שאין בה הדין של עולה עמו ואין כאן חיוב מזונות שלפי כבודו ולפי כבודה שלא כשעור בינוני לפי צרכיה". ועיין גם בדברי הגר"א שמן שליט"א (שם) דנראה דפשיטא ליה "דיש לפסוק לאשה זו מזונות בינוניים דאין כאן דין של עולה עמו, ויש לחייבו רק מדין שלא יחזיקנה בכח ושתמצא בעל שיפרנסה כבנות ישראל הכשרות". ונראה דהכי ס"ל גם למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"י עמ' 294) שכתב "ואשר לגובה המזונות שיש לחייבו אם כי נראה שבכה"ג אין הדין של בעלייתו של בעל שהרי לא מצד חיובו בתור בעל ואשה שגרים יחד אנו באים לחייבו, אולם גם בחיוב זה שהוא מכוח תקנת חכמים מיוחדת יש להתחשב עם הרמה הרגילה המקובלת כדרך שגם בצדקה החיוב הוא לפי הרגלו כנאמר די מחסורו אשר יחסר לו יו"ד סי' ר"נ". וראה גם את דברי הרב שואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' קע) שנראה מדבריו שאישה שהיא ספק מגורשת ומלבד חיוב המזונות בטלו כל תנאי כתובתה אף מזונותיה אינם ניתנים לה אלא בצימצום כפי צורכה לכדי קיומה. אך הנה הגר"ח איזירר (שורת הדין ח"ב עמ' קטו) עצמו כתב לדייק מתשובות הגראי"ה קוק זצ"ל (עזרת כהן סי' נו-נז) שמזונות מעוכבת הינם ככל מזונות אישות, ועולה עמו ואינה יורדת, שהרי מר"ן הגראי"ה נקט שני טעמים לחיוב המזונות במורדת, האחד מפני שהיא אנוסה ואינה צריכה להפסיד את מזונותיה, והשני שכיון שהוא מחויב לגרשה ואינו עושה כן יש לחייבו במזונות מעוכבת. ומכך שמר"ן הגראי"ה לא נקט שיש הבדל בין שני הטעמים לעניין גובה החיוב, שהרי לטעם הראשון שהיא אנוסה יש לחייב את בעלה לזון אותה בשיעור של עולה עמו, יש ללמוד שגם לפי הטעם השני של מזונות מעוכבת יש לחייבו מדין עולה עמו. וראה גם את דברי מו"ר הגרא"י כלאב שליט"א (עדת מעוזו סי' נו עמ' שנה) שהעלה מדנפשיה שחיוב מזונות מעוכבת הוא ככל חיוב מזונות שעולה עמו ואינה יורדת, שכן יש ללמוד מדין מזונות מעוכבת ביבם שברח שהחיוב הוא כדין עולה עמו שהרי הרא"ש כתב שחייב במזונות כאילו נשאה, וכ"ש שיש לומר כך בספק מגורשת שהרי לא היה גט שכורת ביניהם, וכ"כ לדייק כך מדברי הר"ן (ב"מ יב, ב) שכתב שספק מגורשת הבעל חייב במזונותיה משום דאגידא ביה ולא כתב משום שהיא מעוכבת מחמתו מלהנשא לאחר, ועל כן : "נראה ברור שחיוב המזונות הוא כהמשך לחיי הנישואין, ולפיכך דינם כדין נשואה שעולה עמו ואינה יורדת, ... שממשיך חיוב המזונות מהיותה נשואה ולפיכך גובה המזונות הוא כאלו שהיא נשואה ... כאילו הנישואין בתוקפם, וכמו שכתב רא"ש על יבם שברח, ודו"ק." והאמת תורה דרכה שכן עולה גם מדברינו לעיל שחיוב המזונות במעוכבת הינו מתנאי ב"ד שכל זמן שהיא יושבת ואגידה ביה אף על גב שיפסוק האישות שביניהם יהא חייב לזונה, ובאופן פשוט חיוב זה הינו ככל חיוב מזונות, וכפי שדימה הר"ן דין זה למי ששלח גט לאשתו שפשוט שחיוב מזונותיה אינו משתנה עד שיגיע הגט לידה, וכפי שדימה הרמ"ה את דין השוטה לדין מגורשת ואינה מגורשת, ובשוטה שאינו רשאי לגרשה וודאי הדין הינו שעולה עמו ואינה יורדת. וכן הוא פשט דברי האבני מילואים והנחל יצחק שהובאו לעיל, וכן עולה גם מדברי הגר"א גולדשמיט ז"ל (פד"ר ח"י לעיל) שכתב שמזונות מדין מעוכבת, בהם חוייב הבעל משום חיובו בגט, הם "מזונות של בעל לאשתו, אשר חיובם הוא מכח דין המזונות הכללי, חיוב הקיים ועומד מיום הנישואין, ונמשך מאז ועד היום, ללא הפסק וללא התחדשות", ונראה דהכי ס"ל גם לגרצ"י בן יעקב (משפטיך ליעקב ח"ג סי' מ). ובר מן דין בנד"ד יש אף לכוף את הבעל לגרש, כפי שדנו בו, וכפי שנפרט בקצירת האומר לקמן, ובכה"ג יש לחייב את הבעל במזונות מעוכבת אף מדין כפיה וכדאיתא בפד"ר (יב עמ' 257), אך כאמור לעיל, איננו זקוקים לכך בדין זה. ח. יסודות הכפיה לגט בנדון שבפנינו והנה למרות שבנדון שבפנינו בחיוב מזונות מעוכבת איננו זקוקים לדין הכפיה על הגט אמרתי אבואה בקצירת האומר לבאר שבנדון שבפנינו אכן יש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, ויסוד הדברים נעוץ ומושרש בתשובת הרא"ש (כלל מ"ג אות יג) שהעלה : וכן יישב החכם צבי (סי' א') את שתי תשובות הרא"ש הנ"ל, ואף קצב את הזמן שנותנים לבעל עד שיגרש את אשתו, וכתב : "והאישה אינה צריכה שבועה דאנן סהדי דכדין מואסת בו, וג"כ נוכל להשביעו בשבועות חמורות ובכל אלות וקללות האמורות בתורה שלא ירחיק ממנה נדוד, ואם לא ירצה להשבע, אלא יאמר שרצונו לברוח ממנה, בכן כופין אותו אליבא דכ"ע בשוטים, שהרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות שהם שארה כסותה ועונתה. ובזה מיושב, שאף שהרא"ש ז"ל הרחיק הכפיה באומרת מאיס עלי, בשתי ידים, עכ"ז כתב בכלל מ"ג סי' י"ג ואישה שבעלה רוצה לילך לארץ אחרת נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן, שאעפ"י שבדין מאיס אין כופין, אבל בהולך לו ומונע ממנה כל עניני אישות כופין אליבא דכ"ע. ומה שהוצרך לגט לזמן לפי שיש רשות לבעל לצאת מן העיר כל אחד לפי מה שהוא, כמ"ש בפרק אף על פי. ונמצא שאם ישהה יותר מהזמן הראוי, הרי הוא מונע ממנה כל עניני אישות והגט מעושה כדין." וכ"כ גם בשו"ת זקן אהרן (סי' קמט) : וכן כתב בהגהה מהתוספות יום טוב (לטור אבן העזר סימן קנ"ד) על תשובת הרא"ש, במי שחוששת שבעלה יצא לחו"ל שיש לכופו לגרש "כיוון שיש חשש עיגון לא נאמר שאין כופין אותו אלא במה שאמרו חז"ל". וכבר נימק את טעם הכפיה בכעין זה בשו"ת המבי"ט (חלק א' סימן ע"ו) : "ונראה לנו כי גם שכפיה זאת תהיה כפיה גמורה היא כפיה כדין והגט כשר, כיון שהאיש הזה לא היה מקיים מה שחייב לאשתו מן התורה בשארה ועונתה, כי יש כמה שנים שהניחה עגונה והולך נע ונד מעיר לעיר ונישא בכל מקום שמוצא ומעולם לא שלח לה שום דבר. והרי כתוב בטור (סימן קנ"ד) האומר איני זן ואיני מפרנס או שאינו רוצה לשמש כופין אותו ויוציא מיד, ואין לך איני רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזון ולא קרב אליה ונשא נשים אחרות והולך ובורח ממקום למקום, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד מהלכות אישות) המורד על אשתו ואומר איני בא עליה וכו' מוסיפין לה וכו' כל זמן שתרצה היא לישב וכו' וכתב בעל מגיד משנה לפי שאם לא רצתה כופין אותו לגרשה, כיון שאינו רוצה להיות עמה, ...". ויסוד הדברים מבואר בתוספות (כתובות דף ס"ג, ע"א), ברא"ש (שם פרק ה', סי' ל"ב ובתשובות הנוספות סוף סי' ל') וברשב"א (שם דף ס"ג, ע"א) שהמונע מאשתו חיי אישות כופים אותו להוציא מיד. וכן פסק מר"ן השו"ע (עז, א) שהמורד באשתו מתשמיש והיא רוצה לקבל את גיטה כופים אותו לגרשה, וכן פסק מר"ן השו"ע (קנד, ג) שמי שאינו רוצה לשמש כופים אותו לגרש. וע"ע בתשב"ץ (חלק ב סימן סח) שכתב שאפילו אמר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה כופין אותו לגרש, כ"ש המונע ממנה חיי אישות מכל וכל שכופים אותו לגרש. וכן העלה המהרשד"ם (שהובא לעיל, יורה דעה סימן קמ"ו) אליבא דהרמב"ם והטור. והגם שרבנו הש"ך בספר גבורת אנשים (סי כט, מח) כתב שבמורד מתשמיש או ממזונות אין לכוף ושאף במורד מכל ענייני אישות יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף. מ"מ כבר כתב עליו בשו"ת עין יצחק (חלק ב אבן העזר סימן עב בהשמטות אות סג) : וכן כתב בשו"ת עונג יום טוב (סימן קסח), וכן העלה גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר חלק ד עמוד 166), וזל"ה : ולמעלה מזה הדרך העלה הרשב"ש (סימן מ"ו) שבעל שהשאיר את אשתו עגונה והלך למדינת הים רשאי ביה"ד שבמדינת הים לכופו לתת גט לזמן אף אם האשה עצמה לא תבעה זאת, וכלשונו הטהור: "מי שהניח אשתו עגונה והלך לעיר אחרת למדינת הים, אם הבית דין שבאותה העיר יכולים לכופו לתת גט זמן לאשתו מדינא אף על פי שהיא לא תבעתו בגט, או אינן רשאין בכך כיון שלא תבעתו. ונפקא לן מינה שאם אינן יכולים לכפותו מן הדין וכפאוהו הוה ליה גט מעושה בישראל שלא כדין דאמרינן בפרק המגרש דפסול ופוסל, ואם רשאים בכך הוה ליה גט מעושה בישראל כדין וכשר. ונראה לי שרשאים הם הבית דין בכך אף על פי שלא תבעתו, שהרי כל ישראל הם בעלי דינים מחמת עגון". והיות וגם בנד"ד שני הצדדים כבר מבינים שלא נכון להם עוד עתיד משותף, הרי שגם כאן יש לפסוק כפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר. וכבר פשטו בכל הארץ דברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ח) שכתב שגם כאשר האשה הייתה הראשונה למאוס בבעלה ולתבוע ממנו גירושין אם לאחר מכן הבעל גם הוא מורד בה הרי שיש לכופו לגרשה, וכלשונו הטהור: "כתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל, כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש". על כן, ולאור כל האמור לעיל, היות ויש לכוף את הבעל לגרש את אשתו אין כל מניעה לחייב אותו במזונות מעוכבת. ט. בנדון שבפנינו אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט עד להשלמת תנאיו הממוניים בנדון שבפנינו, מבקש הנתבע לעכב את סידור הגט עד לאחר שיושלמו תנאיו הממוניים. לטענתו, פרט לבית המשותף אשר היה רשום ע"ש שני הצדדים זכאי הוא ל"איזון משאבים צודק והוגן" בפעילות "העסקית שצברה (האשה) משך 23 שנות נישואין". לטענתו, האשה הצליחה להעלים את הכספים הרבים שהרוויחה במהלך שנות נישואיהם, וכך "לאחר חלוקת הרכוש בעין בביהמ"ש, נסגר תיק חלוקת רכוש, כאשר זכויותיו הרבות של הבעל ברכוש הנצבר בחיי הנישואין, נעלמו מהשטח כלא היו". לאור האמור מבוקש לעכב את סידור הגט וזאת עד שיתבצע "איזון משאבים צודק והוגן", כלשון התגובה. אין בידנו לקבל את טענתו זו של התובע. לא רק משום שהסמכות החוקית לדון בענייני הרכוש ניתנה לביהמ"ש ועל הבעל היה להציג בפני ביהמ"ש את כל טענותיו, ולהיאבק בין כתליו על זכויותיו על פי חוק, ולא לכרוך את הנושא שנדון בערכאה המקבילה בסידור הגט, אלא גם ובעיקר מפני שמן הבחינה ההלכתית המובהקת, דין טענתו זו של הבעל להידחות. בפסק דין אחר (תיק מס' 292067/5) העמקתי והרחבתי בדינו של המהרשד"ם (אבה"ע סוף תשובה מ"א) עליו מבקשים להיסמך הטוענים שגם במקום בו יש לחייב או אף לכפות את הבעל על הגט, רשאי הוא לעכב את סידורו עד שיתמלאו תנאיו, ולחיבת הקיצור אציג כאן רק את עיקרי הדברים. דהנה, מצינו ראשונים שכתבו במפורש הפך דינו של המהרשד"ם, שכן עולה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' רנ"ו), ומר"ן הב"י הביא תשובה זו בסתם בבדק הבית (אבה"ע סי' קמ"ג), ומשמע דהכי סבירא ליה להלכה. וגם רבנו המהריק"ש בערך לחם (אבה"ע על סעיף טז) הביא את דברי הב"י בבדק הבית מהרשב"א בלא שום חולק, ובסימן קנד' בדין אלו שכופים אותם לגרש (סעיף ב') העיר : "רצה להטיל תנאי בגט אין שומעין לו כלל, ורשד"ם חלק בתנאים סי' מ"א, ולראשונים ז"ל שומעין ועי' סי' קמ"ג על דין ט"ז". וכן העלה להלכה גם רבנו הרשב"ש (סימן שפ"ג (א')) והסיק שמי שכופים אותו לגרש אינו רשאי להתנות שום תנאי, וכדבריו העלה גם נכדו בשו"ת חוט המשולש (ח"ד סימן ו'). ועיין גם בדברי המהרש"ם (חלק ה' סימן ס') שהביא את דברי המהרשד"ם, ודחאם מכוח דברי הרשב"א המובאים בבדק הבית. ומ"מ ציינתי שם שהמעיין בדברי מר"ן הב"י (סי' קמג) יווכח שגם הוא ז"ל הביא את דברי הרב חזה התנופה עליהם התבסס המהרשד"ם, ואף פסקם להלכה בשולחנו הטהור (סעי' כא'), וכתב : "אמר לה: על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני, אף על פי שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה, כי אי אפשר לעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא, ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה, כופין אותו לגרש בלא תנאי זה". דברים מהם משמע שדווקא בתנאי כזה שקשה לקיימו כופין אותו לגרש בלא התנאי, אך אין כופין אותו לגרש בלא תנאי כאשר התנאי הינו תנאי שנקל לקיימו. וכל זאת באותו סימן בו הביא בספרו בדק הבית את תשובת הרשב"א, וכתב ש"כל מי שכופין אותו לגרש מן הדין אינו רשאי להתנות על מנת שלא תנשאי לפלוני", באופן שנראה שסובר דהני תרי תשובות לא פליגי אהדדי ויכולות לדור בכפיפה אחת. וכתבתי את אשר נלענ"ד שיש לחלק בין התנאים, שכאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שבאו לגרוע מזכויותיה על פי דין של האשה אין להתיר לבעל להתנותם, מה שאין כן כאשר הבעל מבקש להתנות תנאים שנועדו להגן על זכויותיו, וממילא אין בהם בכדי לגרוע מזכויותיה של האשה, ועל כן אין למונעו מלהתנותם. וכן מצאנו להרבה מרבותינו שדנו בטענת עיגון ולא התירו לבעל שכופין אותו לגרש להטיל תנאי בגט אלא אם כן התנאי בא להגן על זכויותיו (ועל כן אין לראות בו תנאי הגורע מזכויותיה של האשה). כן מצאנו בשו"ת שיבת ציון (סי' צ"ו), בשב יעקב (חאבה"ע סוף תשובה מ"א), וכן העלה בספר חקי דרך (סי' קס"ה). ועל כן נראה, שבנדון שלפנינו בו הבעל מבקש לזכות בממון אשר לטענתו מגיע לו על פי חוק, כאשר ביהמ"ש אשר ממונה לדון אך על פי החוק לא העניק לו את מבוקשו, אין לראות בבקשתו זו של הבעל כבקשה להגן על זכויותיו על פי דין, ודבר שפתיים בכך אך למחסור. ועיין גם בדברי הגר"א שרמן שליט"א (ביה"ד הגדול תיק מס' 1-64-5082) שדייק מלשון המהרשד"ם, שלא התיר להטיל תנאי אלא בתנאי שנקל לקיימו. ובוודאי שבנד"ד אין לראות בתנאו של הבעל משום תנאי שנקל לקיימו, וזאת אחרי שגם ביהמ"ש, שהוא המקום בו יש לדון בטענות מן הסוג אותן העלה הבעל, לא קיבל את דבריו. ולמעלה מכך ראה את דברי חבר ביה"ד הרבני הגדול הגר"צ אלגרבלי שליט"א (תיק מספר 880581/9‏) שבא לפניו מקרה דומה והעלה : "לאחר העיון, נראה לי שבעל שחייב לתת גט או שכופין אותו לגרש, אין הוא יכול להתנות תנאים לקיום דיון ובירור בתביעותיו לפני הגט [עיין הגהות רע"א משניות סוטה פרק א משנה ה בגליון רע"א או' ה ושו"ת אור לציון כתובות סימן ה ענף ב], בפרט כשאין שום ביטחון שהצדק עם המתנה בתביעותיו, וק"ו כשהתביעות מטבען הן מתמשכות, בהיעדר כלים עכשוויים למיצוי האמת, ויש צורך בהפעלת כלים מקצועיים, היות והאפשרות להצבת תנאי מצד הבעל בהקשר זה הוא מצד דין "עביד איניש דינא לנפשיה", ותחום הלכה זו מוגבל באופן ברור, וכו'. ודון מיניה ואוקי באתרין, דק"ו שאינו יכול למשוך עיגון האשה בעיכוב הגט בתביעה שלא התבררה, ותפוס את הוודאי כלומר שמחויב לתת גט, והנח את הספק, כלומר התביעות שטרם התבררו, ובפרט שתופס צער עיגון האשה בשביל ממון שהוא לא מבורר, ויוער שאפילו כשמדובר בתביעות המתאפיינות בממון, קיי"ל נזקקים לתובע תחילה, ומשכך בתביעת גירושין שנושאי הלוואי הם תביעות רכושיות וכספיות, יש להזדקק ראשית כל לתביעת הגירושין. כמו כן ייתכן מאוד שלא ניתן להשתמש בגדר עביד איניש דינא לנפשיה כשהתביעות שונות במהותן, כלומר משכון העיגון תוך עיכוב הגט בשביל תביעות כספיות." אשר על כן אין מנוס מלקבוע כי גם בנד"ד אין הבעל רשאי לעכב את סידור הגט ולהתנותו בפתיחת הליך רכושי נוסף על כל המשתמע מכך. לאור כל האמור לעיל באורך, ביה"ד לא מצא כל עילה לדחות את תביעתה של האשה למזונות מעוכבת. בשלב זה, ולאור רמת החיים הגבוהה בה חיו הצדדים, כאשר על פי כתב התגובה של הבעל הצדדים חיו מסך של כ65,000 $ בחודש (שהם למעלה מ200,000 ₪), ביה"ד מוצא לנכון לחייב את הבעל בשלב זה בסך של 100,000 ₪ בחודש. החיוב יחל החל ממועד מתן פסק דין זה. חיובי הבעל לתשלומים החודשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום. ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה. יהודה יאיר בן מנחם, דיין ראיתי את דברי חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א והנני מצטרף למסקנתו אחיעזר עמראני –אב"ד קראתי בכל לב דברי הרה"ג עליון למעלה והנני מצטרף למסקנתו. אפרים כהן דיין לאור האמור בית הדין פוסק: א. הבעל חייב לשלם לאשתו עבור מזונותיה סך 100,000 ₪ לחודש, החל מהיום ועד להוראה אחרת. ב. חיובי הבעל לתשלומים החדשיים הקודמים שנפסקו ע"י בית הדין תקפים עד היום. ג. התשלום על החיוב האמור בסעיף א יועבר לאשה אחת לחודש בכל ראשון לחודש, וניתן לאכיפה בכל מקום. ד. במידה והבעל לא ישלם בפועל ניתן לגבות מחלקו של הבעל בחשבון הנאמנות המשותף לבעל ולאשה.( בו מופקדים כספי מכירת בית המגורים המשותף לבעל ולאשה) ה. באם הבעל לא ייתן גט לאשתו עשוי בית הדין לדון בהגדלת הסכום ללא התראה נוספת. ו. ביה"ד קורא לבעל לנהוג על פי ההלכה ולסיים את ההליכים בהקדם, בדרך מכבדת, מכובדת וראויה. ניתן ביום כ"ג בכסלו התשע"ח (11/12/2017). הרב אחיעזר עמרני – אב"ד הרב אפרים כהן-דיין הרב יהודה יאיר בן מנחם-דיין העתק מתאים למקור רפאל כהן, המזכיר הראשי נחתם דיגיטלית ע"י הרב אפרים כהן בתאריך 11/12/2017 13:20