מתן ארכה להגשת ערעור שכנגד והאיזון בין מהות לפרוצדורה

לפניי בקשת המשיב כי יותר לו להגיש עתה ערעור שכנגד למרות חלוף המועדהקבוע לכך בתקנות זה מכבר. עיינתי היטב גם בתגובת המערערת לבקשה זו. אין דעתי נוחה מכמהמנימוקי הבקשה וההסברים – שלא לומר תירוצים– לאיחור האמור,חלקם אינם עולים בקנה אחד עם עובדות ואחרים אינם מספקים. כך, וכאמור בצדק בתגובה, בנוגע לתליית העיכוב במגפת 'קורונה' שבמועד הקבוע בתקנות טרם 'יובאה' ארצה ואך בקושי באוזנינו שמענו שמעה, וכך בנוגע לנסיבות ומצב בריאות שלא מנע, כנטען בתגובה וגם זאת בצדק, מהמשיב להגיב לערעור, ובהינתן הזהות שבתקנות בין מועד הגשת הערעור שכנגד למועד התגובה לערעור העיקרי – ובפרט בהיות הטענות שלובות אלה באלה, ושמא בחלק הנוגע לערעור הנגדי אף זהות – קשה לקבל טענה כי בה בעת נבצר ממנו להגיש ערעור שכנגד. אילו מכוחם של טיעונים אלה לבדם באנו היה ראוי לדחות את הבקשה. אלא שסוף כל סוףגם ללא כל טיעון מהללואין מגבלת המועדשבתקנותאלא עניין של פרוצדורה, לפרוצדורה חשיבות אך אין היא חזות הכול,ראויההיאלהישקל לגופה אל מול המהותואףלהתפרש בעצמה גם בדרך של דרישת 'טעמא דקרא'ובחינת הרלוונטיות שלו למקרה הנדון, ולא בכדי התירו התקנות בעצמן בפירוש אף את החריגה מהאמור בהן בנוגע למועדי הגשת ערעור אם הנסיבות מצדיקות זאת ולאחר שמיעת עמדת הצדדים. בא כוח המערערת בתגובתו מקנא לכבודן של התקנותה"ברורות" כלשונו, אף אנו נאמר לו כי גם אפשרות החריגה מהמועדים קבועה בהן ו"ברורה". אףאת הדאגה לשמירה מפני פריצת גדרןשל התקנותוהדרדרות במדרון חלקלק, כלשונו,נציע כי יניח לשיקוליו של בית הדיןויתמקד להבא בטיעונים הנוגעים למרשתו במישרין (טיעונים שאכן העלה אך לא הסתפק בהם) –היתר לערעור אחר המועד ניתן במשורה ובשיקול דעת, וכשסבור בית הדין כי מוצדק ליתנו – לא יימנע מכך מחשש כי ממנו ילמדו וכן יעשו אחרים לבקש, הניסיון מורה כי בקשות אלה אינן כה רבות, וכשאין הן מוצדקות – לא קשה לדחותן. יפה אמרה כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש בבר"מ 2340/02 (הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' אגא וכט, נז(3) 385 (2003))‏‏ בענייני פרוצדורה בכלל ובנוגע להארכת מועדי ערעור בפרט – אפילו כשאין לכך הסמכה מפורשת בחיקוק – וקל וחומר כשיש כזו וכבענייננו (ההדגשות אינן במקור): […] יש סמכות להארכת המועדלהגשת ערר במסגרת סמכותה הטבועה של ועדת הערר,נוכח חשיבותה ומעמדה של הזכות לערעור. הסמכות הטבועה מאפשרת […] להגן על יכולתו של בית המשפטלהבטיחאי ניצול הליכים לרעה ומניעת אי צדק, העלול לנבוע מקביעת מועדים[…] תוך איזון מתמיד בין חשיבותו של עקרון סופיות הדיון והצורך בשמירה על מועדים הקבועים בחיקוק ובין השאיפה להגביר את הגישה למערכות הצדק ולביקורת השיפוטית […]אין לחסום את הגישה לערכאות באופן מוחלט בשם עקרון סופיות הדיון. יש לזכור כיכללי הפרוצדורה נועדו לשרת את הדין המהותי(רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה [11], בעמ' 597; בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול [12], בעמ' 426), ולכן במקרים המתאימים יש לאפשר גמישות בהפעלת הכללים לשם הגשמת הדין המהותי. האמורהתקף אף בערכאותהאזרחיות שורר ותקף שבעתיים בבית הדין הרבני, ששיטת משפטוכידוע לכל יודעי דת ודיןמדגישה עוד יותר את יתרונה המובהק של המהותעל פני הפרוצדורה,מתוך תפיסתה את השיפוטלאככלי– חשוב ככל שיהיה –להשגת סדר גרידאולמניעת מצב של "איש את רעהו חיים בלעו",אלא אף כמלאכת שותפות עם בורא עולם(ראה שבת י, א: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית") שמצידו "נצב בעדת א-ל בקרב אלהים ישפט" (תהילים פב, א),כמלאכת קודש המשרה שכינה בישראל(ראה סנהדרין ז, א). היטיב לנסח זאת דיין בית הדין הרבני האזורי תל אביב הרה"ג י' בן מנחם בדבריו בפסק הדין בתיק 982610/17‏‏ (ההדגשות אינן במקור): לא כך היא דרכה של תורה לדחות על הסף טענותשל בעל דיןאך מפנישלא עמד בכלליהפרוצדורה.חובתו של הדיין הינה לשפוט את העם משפט צדק, ולדון דין אמת לאמיתו, ו"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" (שבת דף י ע"א). וכיוצא בזה מצאנו גם במסכת סנהדרין (דף ז ע"א) "[…] כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל" […]ולא תהא הפרוצדורה לאבן נגף בפני בירור האמת[…] עמדו על כך גם בבית הדין הרבני הגדול (הרה"ג שלמה דיכובסקי ערעור תשנ"ו/820) וקבעו כי "הפרוצדורה היא שפחת המהות ולאגבירתה", וכך גם בהחלטה נוספת (בית הדין הרבני הגדול ערעור תשנ"ו/916 בפני הרבנים הראשון לציון הגר"א בקשי דורון, הגר"ש דיכובסקי והגר"י נדב) הבהירו את הברור מאליו, כי "כללי הפרוצדורה נועדו להגן על הצדק ולא לעוות אותו". ואומנםזכות הערעור אינה זכות שמעיקרו של דין תורה, כידוע,ובמובן זה אין מגבלותיההפרוצדורליות עשויות להיחשב בדרך כלל בעיניו כסכנה של עיוות הדין. אךקביעה כזו בנוגעלערעור שכנגד מצריכה משנה זהירות– הן משום שיש במניעתו בעוד ערעורו של הצד האחר נשמע מעין הפליה בין הצדדים על יסוד הפרוצדורה גרידא, הן משום שבמניעת ערעורעל יסוד מגבלת זמןיש משום העמדה על עיקר הדין והסתמכותגםעל הנחת המוצא כי חזקת בית דין קמא שלא טעהכל עוד לא הוכח אחרת,ולא כך משהוחלט לשמוע את ערעורו של צד אחדומשהואעצמו הלואטועןכי חזקה זו הורעהבעניינם של הצדדים. אין זאתאומרת כמובןכי מגבלת הזמן שבתקנות כמאן דליתא דמיא אלא שהפתחשנפתח בתקנותלסטייה ממנה– גם אםבערעור ראשון ראוי להותירו כסדק צר,בערעור שכנגדיש מקום להרחיבו, ואף אם לא ייפתח כפתחו של אולם לא יוכל להיוותר רק כמלוא מחט סדקית. 'טעמא דקרא'בנוגע למגבלות מועדי הערעוריםהוא הצורך לסיים הליכים ולקיים את פסקי הדין תוך שכל צד יכול להסתמך על פסק הדין לאחר זמן סבירמשניתן בלי לחשוש לביטולו. גםכשמוגש ערעוריש טעם בהגבלת ערעור נגדי שכןהצד המערער מעוניין וזכאילאחר זמן סבירליהנות מאותו חלק בפסק הדיןשממנו הוא מרוצה ושרעהו לא ערער עליוולהסתמך עליו – בלי חשש מערעור עתידי – ואף שלדעתו הוא חלק אחר של פסק הדין שגויהוא. גם לשיקול של סיום ההתכתשות המשפטית כשלעצמה יש משמעות אף אם בלאו הכי מתקיים הליך ערעור, שכןהרחבת חזיתו של הערעור– ועל אחת כמה וכמהכשנקודת מוצאה על ציר הזמן מאוחרת – עשויה להביאבסבירות גבוהה גםלהתמשכות נוספת של ההליכים. ברםבענייננו: נושאו של הערעור שכנגד ואף לכאורה עיקרי טיעוני הצדדים בנוגע אליו אינם מוספים על שנטען ושיידון בערעור העיקרי – סוגיית הכתובה שהיא כל המבוקש בערעור שכנגד וחלק מהמצוי בערעור העיקרי. את עיקרי טיעוני המבקש נגד חיובו החלקי בכתובה כפי שהם משתקפים בבקשתו, ואולי אף את כולם, שטח המבקש בתגובתו לערעור שהוגשה במועד. לו אך היה כותב בכותרתה "תגובה וערעור שכנגד" היה יוצא אף ידי חובת הפרוצדורה ולכל היותר היה נדרש להשלימה גם בפתיחת תיק ובתשלום אגרה. דיון בערעור העיקרי טרם התקיים ובהתחשב בכך ובאמור לעילקשה גם לראות את הערעור שכנגד כעשוי להביא להימשכות נוספת של ההליכים. שאלת ההסתמכות גם היא לכאורה חסרת משמעותבענייננו.אותו חלק מפסק הדיןשעליו נסוב הערעור שכנגד ושעליו לכאורה הייתה המערערת חפצהלהיסמךהוא חיובו של המשיב במחצית הכתובה, אלא שחיוב זהנועד להיגבות ולהיעשות לחיוב אופרטיבי רק לאחר סידור הגטשנקבע כי לא יסודר אם יוגש ערעור על פסק הדין – ובמשתמע לפחות עד ההכרעה בערעור – ושהמערערת עצמה אכן ביקשה לדחותו בשל ערעורה, וממילא ברי כי לעת עתה לא יכולה היא לממש את החיוב שבו חויב המשיב. פסק רב אף אם יכולה הייתה להסתמך על ההנחה כי חיוב זה יבוא לידי מימוש בעתיד שכן מפסק דינו של בית דין קמא נראה כי לא קבע חיוב גט – בדרגת חיוב כלשהי – ואף לא כקביעה עקרונית, אלא החליט על סידור גט מתוך הנחה שלכך מסכימים עקרונית שני הצדדים, ועל חיוב חלקי בכתובה שימומש עם סידור הגט ובהנחה שההסכמה לגביו תיוותר בעינה. משערערה המערערת על שנפסק –לא זו בלבד שמועד פירעון חיוב זה נדחה למועד בלתי ידוע אלא שעולהמאליה גםהאפשרותשמאלאחר הדחייה שוב לא יחפוץ אחד הצדדים להתגרש, וממילאלא תבואהכתובה לידי גוביינאעד שיוכרע אם אפשר לחייב את תשלומה עוד טרם הגירושין או לחייב בגט ובכתובה, במלואה או בחלקה, גם בהעדר הסכמה, ואפשר גם שלא יוכרע כך. ממילאאי אפשר לטעון כי הרשאת הערעור שכנגד עתה מנוגדת להסתמכותה של המערערת על שכבר נפסק לזכותה. זאת ועוד,פסיקת בית הדין האזוריבסוגיית הכתובה הייתה כפי שעולה מגופה ומדברי שני הצדדיםבבחינת פשרהשבית הדין הניח ששני הצדדים יסכימו לה – אם אכן לא יערערו עליה –אולכל היותרבבחינת 'דין כעין פשרה'שיסודו באייכולת לברר את האמת עד תום. הזכות לערעור שכנגד בנסיבות אלה היא כמעט מחויבת וקשה מאוד להגבילה בזמן: לו נראה בפסיקה פשרה ממש – ודאי שכל עוד לא בוצעה ולא הייתה לגביה הסכמה יכול כל צד להתנגד לה,ולו גם נניח שמי שלא ערער תחילה ייראה כמסכים לה ודאי שהסכמתו מותנית בתנאי שמכללא בהסכמת הצד שכנגדוגם כן. אף לו נראה את הדברים כפסיקה ממש, מכל מקוםבהיותה 'דין כעין פשרה' ובהיווסדה על אייכולת למצות את בירור הדין, הרישמשנדרש בית הדין הגדול לשוב ולנסות למצות את הבירורולהגיע לפסיקה שאינה 'כעין פשרה'בלתימתקבל על הדעת להגביל זאת לצד האחדבלבד ולומר למעשה כי אם ימצא הבירור ויסיק כי הדין אם האחד – ייפסק הדין, אך אם ימצא כי הדין עם חברו – תיוותר על כנה פסיקה שכל מהותה ויסודה בהעדר מיצויו של הבירור. בנסיבות אלהשומה עלינו להתיר את הערעור שכנגד לפחות כל עוד לא נדון הערעור העיקרי. שקלתי להורותמכל מקום כי על המשיבלהפקיד ערובה להוצאות המשפטכתנאי לשמיעת הערעור שכנגד, כדרך שנדרשה המערערת בנוגע לערעורה שלה. בשיקול דעת נוסף מצאתי כי נכון וצודק יותריהיה להשוות את הצדדים בדרך ההפוכה היינולהורות על השבת הערובה שהפקידה המערערתכתנאי לשמיעת ערעורה שלה: לאור כל האמור לעילקשה להניח כי בסופו של יום יחויב המשיב בהוצאותהמערערת בשל הערעור שכנגד, שכן לפי האמור לעילקשה להניח כי תידרש המערערת להוצאות משמעותיות בשל ערעורו שלונוסף על אלה שבשל ערעורה שלה.לאידך גיסא תהא תוצאת הערעורים אשר תהאקשה להניח שנחייב לבסוף את המערערת בהוצאותיו של המשיב, שהלואאף אם נמצא כי הצדק עימוואף אם נניח כי הוצאותיו בשל ערעורה רבות מאלה שבשל ערעורו שלו שכן ערעורו עוסק בסוגיית הכתובה לבדה וערעורה בכמה סוגיות, מכל מקוםערעורה שהוגש במועדהוא שפתח לו את הפתח והעניק לו את הזכות להגיש את ערעורושלו, ומשנשכר הוא מערעורהשל המערערתקשה יהיה לבסס תביעה שלו להוצאות. מכל מקום כיוון שסוגיה זו לא עלתה בכתבי הטענות תינתן החלטה אופרטיבית בעניינה לאחר שיגיבו הצדדים – אם ירצו בכך – בנוגע לנקודה זו בתוך חמישה ימים (לרבות ימי פגרה) ממועד מתן החלטה זו. כתב הערעור שיוגש יוגש בתוך שבעה ימים כדברי המבקש בבקשתו (ובכללם ימי פגרה) שיימנו ממועד החלטתי בשאלת הערובה כאמור. כתב הערעור יתבסס אכן על האמור בבקשת הארכה ובתשובת המשיב לערעור העיקרי ולא יכלול הרחבת חזית אלא את הסדרת האמור כערעור ולכל היותר תוך צירופי אסמכתאות לו. המערערת שתהיה משיבה בערעור זה תוכל להסתמך על טיעוניה שבערעורה ותוכל להשלימם ולהסדירם כתגובה לערעור הנגדי, אם תחפוץ בכך, בתוך עשרה ימים לאחר מכן. החלטה זו מותרת בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום י' באב התש"ף (31.7.2020). הרב יעקב זמיר