תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף 92.

וּמְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת. כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת מֵהֵיכָן אָכְלָה! אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא פּוֹרֶקֶת. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: חֲמוֹר וְגָמָל אוֹכְלִים מִמַּשּׂאוֹי שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֵם. מַתְנִי׳ אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת אֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו. גְּמָ׳ חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אֲבָל מְלַמְּדִין: לְתַנָּא קַמָּא לֵית לֵיהּ ״מְלַמְּדִין״. לְרַבָּנַן אִית לְהוּ ״מְלַמְּדִין״. אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב אַסִּי. דְּאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא שְׂכָרוֹ אֶלָּא לִבְצוֹר אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ. וְאָמַר רַב אַסִּי: אֲפִילּוּ לֹא בָּצַר אֶלָּא אֶשְׁכּוֹל אֶחָד – אוֹכְלוֹ. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּלָא אִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִיתַּב לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אֵימָא לִיתֵּב בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר לֵיכוֹל. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – דְּאֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף, אֲבָל הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵי לְבַסּוֹף – אֵימָא לָא, צְרִיכָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב. דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִילַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – בְּבִיאַת כׇּל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאָמַר רַב: לָא שְׁבַק אִיסִי חַיֵּי לְכׇל בְּרִיָּה. אָמַר רַב אָשֵׁי, אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דִּלְמָא בְּעוֹשִׂין בִּסְעוּדָּתָם, דְּעָבְדוּ וְאָכְלוּ? אָמַר לִי: אֲפִילּוּ הָכִי, נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ (לְאוֹגַר אָגוֹרֵי) [דְּנוֹגַר אֲגִירֵי] וְנִיקְטְפֵיהּ לְפַרְדֵּיסֵיהּ, וְלָא נֵיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא (וְאָכְלוּ לֵיהּ). אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, אוֹ מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי. אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – יָהֲבִינַן לְהוּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל – לְדִידֵיהּ זַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא, לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו – לָא זַכִּי לְהוּ רַחֲמָנָא, מַאי? תָּא שְׁמַע: אוֹכֵל פּוֹעֵל קִישּׁוּת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר, כּוֹתֶבֶת וַאֲפִילּוּ בְּדִינָר. אִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא?! וְאֶלָּא מַאי – מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל, סוֹף סוֹף אֲגִיר בְּדַנְקָא אָכֵיל בְּזוּזָא! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ, הָכָא נָמֵי רַחֲמָנָא זַכִּי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר חַסָּמָא אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יוֹתֵר עַל שְׂכָרוֹ, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וּמָר סָבַר מִשֶּׁל שָׁמַיִם הוּא אוֹכֵל. לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְהָכָא ״בִּכְנַפְשְׁךָ״ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּנַפְשְׁךָ בִּדְבַר שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עָלָיו, וּמָר סָבַר כְּנַפְשְׁךָ: מָה נַפְשְׁךָ, אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר. תָּא שְׁמַע: נָזִיר שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? הָתָם, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא: ״סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב״. תָּא שְׁמַע: פּוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל – אַמַּאי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? מַאי פּוֹעֵל – נָזִיר. וְהָתַנְיָא ״נָזִיר״, וְהָתַנְיָא ״פּוֹעֵל״! מִידֵּי גַּבֵּי הֲדָדֵי תַּנְיָין? תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְפוֹעֵל שֶׁאָמַר ״תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי״ שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי נָזִיר, אִי הָכִי מִשּׁוּם ״אֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִּתֵּן״, מִשּׁוּם ״לָךְ לָךְ״ אָמְרִין נְזִירָא הוּא! אִין הָכִי נָמֵי, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי לַהּ בִּלְשׁוֹן פּוֹעֵל – קָא נָסֵיב לֵהּ קְרָא דְּפוֹעֵל. תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְקַצּוֹת בִּתְאֵנִים