תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף 11.

יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט, וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט. וְהָכָא בְּקָטָן קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וּמָר סָבַר: לָא יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי. מַתְנִי׳ רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר: ״זָכְתָה לִי שָׂדִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ! הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ – אִין, אִי לָא – לָא? דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר, ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה פּוֹעֲלִים שְׁכֵחוּהוּ – לֹא יְהֵא שִׁכְחָה״, יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״, ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ – וְלֹא בָּעִיר. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה – אַלְמָא הָוֵי שִׁכְחָה, וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ״ וְלֹא בָּעִיר, אַלְמָא לָא הָוֵי שִׁכְחָה! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: בַּשָּׂדֶה – שָׁכוּחַ מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי שִׁכְחָה, זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ אֵין שִׁכְחָה, מַאי טַעְמָא – דְּכֵיוָן דְּקָאֵי גַּבַּהּ, הָוְיָא לַיהּ חֲצֵרוֹ וְזָכְתָה לֵיהּ. אֲבָל בָּעִיר, אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ – הָוְיָא שִׁכְחָה. מַאי טַעְמָא – דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ. מִמַּאי? דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי שִׁכְחָה וּבָעִיר לָא נֶהֱוֵי שִׁכְחָה! אָמַר קְרָא: ״לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ״, לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו! אִם כֵּן נֵימָא קְרָא ״לֹא תִּקָּחֶנּוּ״, מַאי ״לֹא תָּשׁוּב״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, לִכְדִתְנַן: שֶׁלְּפָנָיו – אֵין שִׁכְחָה, שֶׁלְּאַחֲרָיו – יֵשׁ שִׁכְחָה, שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב – שִׁכְחָה, כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב – אֵינוֹ שִׁכְחָה! אָמַר רַב אָשֵׁי, אָמַר קְרָא ״יִהְיֶה״ – לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר. וְכֵן אָמַר עוּלָּא: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ,