חיוב מזונות עבר במזונות שנכתבו בהסכם גירושין טענת ''פרעתי'' בשטר בכתב ידו בפסק דין ובשטר ישן

ובנדו"ד שהסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין, הרי בכגון זה ודאי לא יהיה נאמן לטעון טענת 'פרעתי'. דבשולחן ערוך חושן משפט לט,י פסק: אם יש בידו פסק דין, אין הלוה נאמן לומר 'פרעתי'. ועיין בבית יוסף מקורו מדיוק דברי הרי"ף (עיין ב"מ ד,א מעמוה"ר), ומדיוק דברי הרמב"ם (טו"נ ז,ה), שאפי' הודאה בבית דין או עדות בבית דין, כמלווה הכתובה בשטר, ולכן כותבין ונותנין לבעל דינו. ובבית יוסף עצמו הביא דעת ראבי"ה, עיין מרדכי ב"מ רנ: כתב ראבי"ה וז"ל, ה"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר 'פרעתי' והרמ"א שם הביא דברי הראבי"ה להלכה, וכבר האריך הש"ך (סימן לט ס"ק כ"ח) להוכיח דדעת כל הראשונים שאינו יכול לטעון 'פרעתי' נגד פסק דין. ושם (ס"ק ל"א) הביא דברי הלבוש שכתב שהעיקר שיכול לטעון 'פרעתי', ועל זה כתב הש"ך: "ולא ידעתי מנ"ל הא, ובכל המקומות שהייתי לא ראיתי נוהגין כן, וכן נראה מדברי הר"ב שהעיקר כסברא הראשונה, שכתב סברא הראשונה בסתם, וגם כתב כמה דינים בסברא הראשונה. ועוד דלקמן סימן נ' כתב הר"ב בסתם דפסק דין שכתוב בו פלוני נתחייב לכנגדו, חייב לשלם למי שמוציאו. וכ"כ בעיר שושן גופיה שם, [וא"כ קשה על העיר שושן היאך כתב כאן להפך. ונראה דגם העיר שושן לא קאמר אלא במקומות שאין הדיינים מודיעים ללוה שכתבו, לכך נוהגים שנאמן לומר פרעתי], והיינו ודאי כמ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי אפסק דין, דאל"כ נאמן במיגו דפרעתי". הרי שסובר הש"ך דאף לרמ"א הדין שאינו נאמן לטעון פרעתי נגד פסק דין. ואף לדעת הלבוש היינו דווקא במקום שלא מודיעים פסק הדין לנתבע. ודבר זה אינו בנדו"ד, ולכן אף ללבוש בנדו"ד לא יוכל לטעון 'פרעתי', כיון שידע מפסק הדין של אישור ההסכם שניתן פניו. ומש"כ הרמ"א שם: "ואם זה איחר כמה ימים הפסק דין בידו, ולא תבעו, סברא שפרעו, מדשתק כולי האי". דבר זה אינו שייך בפס"ד למזונות, שהוא פסק דין מתמשך לאורך זמן, ויכולה לתבוע את האב בהוצאה לפועל גם לאחר זמן של שנתיים (ללא הוראה של ביה"ד), ואם כן היה לו לתעד את התשלום ולא לסמוך שלא תתבע אותו, כיון שמדינא דמלכותא יכולה לתבעו גם לאחר זמן. ועיין עוד בנתיבות שם (לט,יא), דאף למה שכתב הרמ"א היינו דוקא בפסק דין בלא שטר, אבל אם יש בידו גם שטר חוב, לא אמרינן סברא זו לאורועי כח השטר שבידו. ובודאי חזי לאצטרופי למה שכתבנו דלא פורע בשטר בכתב ידו ללא תיעוד של הפרעון, ולכן לא יהיה נאמן לטעון טענת 'פרעתי'. ועיין גם בסמ"ע (סימן לט' ס"ק כח) בסברת הסוברים שיכול לטעון פרעתי: "דפס"ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים, לפיכך י"ל לכשפרע לא חשש ליטלו מידו". כל זה לא שייך בפסק דין למזונות של בתי הדין, שיכולה מיד לפנות להוצאה לפועל לגבות עם פסק הדין, וודאי על האב מוטלת חובת ההוכחה, ועליו היה לתעד את התשלום. ולכן מכל אחת מהסיבות הנ"ל לבדה, הן מחמת כתב ידו, וכנ"ל שאינו פורע מבלי לשלם, וכן מחמת תוקף של פס"ד שניתן להסכם, אינו יכול לטעון טענת 'פרעתי'. טענת 'פרעתי' בשטר ישן בעניין שטר ישן שנו"נ בעניין, בשטר ישן כל הנידון תלוי בדעת הדיין, אם סבור שהיתה שם מחילה אם לאו. הרא"ש בתשובה (כלל סח סי' כ), כתב וזה לשונו: "ראובן הוציא שטר של אלף זהובים על שבעה מאנשי הקהל, ושטר זה יש לו כמו ל שנים [...] ועוד שהגיע המלוה לדלי דלות, אי איתא דשטרא מעליא הוא איבעי לאפוקי ולמתבעיה. תשובה: [...] אבל בנדון זה אין לפסול השטר בעניות המלוה שלא תבע עד הנה, דשמא לא ידע בשטרות שהניח אביו עד הנה שבא השטר לידו [...] הלכך אין לנו לפסול את השטר מכח הראיות שהבאת. ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא, ימנע מלהשתדל באותו דין. וכן אני עושה כשמביאים לפני שטרות ישנים אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו. ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע". הביאו המחבר להלכה בחושן משפט סימן סא סעיף ט. מדברי הרא"ש עולה דאין שטר ישן פסול מחמת עצמו, מחילה יאוש וכד', ואף ניתן לגבות בשטר שכזה ממשעבדי ומהיורשים כמבואר שם בתשובה, ואין לנתבע כל טענה על אי הגביה במשך זמן כה רב. ברם, אם נראה לדיין שאי הגביה לא נבעה מסיבה מוצדקת, והדבר מעורר אצלו חשדות לרמאות או לזיוף, עליו לדרוש ולחקור היטב את הדבר, ואם אכן יראה שהדין מרומה, יסלק עצמו מהדין ולא יגבה בשטר זה. ופשיטא שכשמודה לווה למלווה שעדיין חייב, יכול לגבות בו וליכא למיחש ליאוש וכד'. ונראה שהאמתלא אותה נותן הרא"ש שלא ידע משטרות של אביו, לדוגמא בעלמא נקט, ומהני אף אמתלא מבוררת אחרת, וכן ראיתי למהרא"ל צינץ בספרו מקצוע בתורה (סא,י). ובכסף הקודשים בסימן סא הוסיף שאפילו אמתלא רחוקה ובלתי מבוררת מועילה כדי שיוכל לגבות בשטר ישן. וכדעת הרא"ש הובא להלכה בקמאי ובתראי. המהרי"ק בשורש קצ, כתב וזה לשונו: "בדבר הת' זהובים שתובעים ק"ק אולמא מן הר"ר שמואל שפירא, שמאחר ששתקו י"ד שנה עד אחר פטירת מהר"ז מאולמא, וגם מצאו לגבות מצד אחר מעשירים אשר היה לאל ידם לפרוע כהנה וכהנה, והם שתקו עד עכשיו שאין כנגדם להכחישם [...] הלא להם משפט הגאולה לגאול האמת מיד עושקיה ולהחרים ולנדות על כל איש ואישה, אם יודע ששטר זה נמחל שעבודו". המהרי"ק נשאל על שטר ישן שבא לפני דייני אשכנז, וראה בנסיבות המיוחדות של המקרה חשש לערמה וזיוף, ועל כן הורה במכתב תשובתו לדיינים לברר היטב אם אכן כך הדבר. כלומר - שטר ישן במקרים מסוימים מהוה ייסוד לחקירה, אך במפורש לא פסול מצד עצמו. ובמבי"ט (חלק ב סימן סי' קמב) פסק בעניין שטר חוב שעבר זמן פרעונו יותר מכ' שנה, והמלוה והלוה בחיים ובעיר אחת, והלווה היה עשיר ואמוד לפרוע בכל אלו השנים, והמלווה בקצת מהשנים היה דחוק וירד מנכסיו, ואם היה חייב לו הלווה עדיין מהחוב היה תובעו. ופסק המבי"ט, דשטר זה הוא קרוב לוודאי שהוא פרוע מהטעמים הנ"ל, ולפחות יש לדון עליו דין מרומה, ואין שום בית דין רשאי לטפל בו ולגבותו. ומבואר בדבריו שאי גביה במשך זמן מרובה הוביל למסקנה שיש בשטר זה ריעותא, אך למעשה פסק עליו דין מרומה, וכמו שפסק ברא"ש. וכך היא דעת המהרשד"ם (חושן משפט סימן עג), וזה לשונו: "[...] ואם כן אין שום טענה לבטל זכות ר', אם לא שהשטר ישן ולא נמצא בזה הזמן מי שמאחר לתבוע חובו ממי שיכול להיפרע ממנו" . וביתר ביאור כתב בסימן שסז דיש לחקור על שטר שלא תבע אותו ג שנים אחר מועד הפירעון, מדוע לא תבע אותו בכל הזמן הזה, ואם יראה לחכם העיר שיש טעם במה לתלות אריכות הזמן יפרע הלווה למלווה, ומסקנת דבריו - לפשר. וכוותיה פסק השבות יעקב בתשובה האחרונה שבספרו (חלק ג סימן קפב) כשלא תבעו ט"ו שנה מיום מועד הפירעון. ומיירי דוקא כשלא ניתן להגיע לחקר האמת אם אכן יש רמאות בשטר זה. וע"ע במהר"י אדרבי בדברי ריבות (תשובה קט), בשטר ישן שאף שלא תבע אותו כ"ה שנים אין בו חשש ערמה, וזאת מאחר שלא עמד בעולם המלווה עם השטר כי אם ד' או ה' שנים, ורוב הזמן לא היה בעיר אלא עקר דירתו ואחר כך הלך לבית עולמו והשאיר אחריו בנים קטנים. ועל כן רואה המהר"י אדרבי בעובדות המקרה אמתלא טובה לאי תביעת השטר במשך זמן כה רב. ועיין עוד במהר"א ששון (סימן פ"ב) בעניין שטר שלא תבעו ז' שנים דחושש לדין מרומה כשאין אמתלא לאי תביעה. ועיין בכסף הקדשים סימן סא ס"ט, וזה לשונו: "אודות שטר ישן, שכתוב במסגרת השולחן שהשיעור ג' או ו' שנים אם לא היה בורח, שאם היה בורח רק היה ג"כ כמה שנים שהיה בטוח בזה, אולי לא היה שייך שעור ג' שנים הנ"ל". ובנתיבות שם ס"ק יא כתב דהמנהג שלא לגבות בשטר ישן מהיורשים, דכיון שהניחו בידו הוי ראיה שנפרע. ובחידושים ס"ק י"ח כתב דשטר בלא רווחים - זמנו ג' שנים, ועם רווחים - ו' שנים, עיין שם. מכל הלין רואים שיש מהפוסקים שלא חששו כל כך לדין מרומה בשטר ישן, ומהם שחששו יותר, כל פוסק לפי עובדות המקרה הנבדל שלו. המהרי"ק (יד שנה), המבי"ט (יותר מכ'), המהרשד"ם (ג שנים), והמהר"א ששון (ז שנים) חששו יותר שיש בשטר ישן שלא נגבה זמן רב דין מרומה. ואילו הרא"ש (ל שנים) נראה מדבריו שלא החליט למסקנה שיש בזה דין מרומה, וכן הוא בדברי ריבות (כה שנים). הצד השווה שבכולם הוא שיש לראות ולבדוק נסיבות ועובדות כל מקרה ומקרה, ובצירוף ושכלול כל הנתונים יחדיו, אם יראה שהדין נוטה לערמה, אין לגבות בשטר זה. אך אם יראה לדיין אמתלא נכונה לאי הגביה, יחשב השטר כבר גבייה. לענ"ד מהכתובים עולה שהאם נתנה אמתלא סבירה לאי גביית החוב מהאב. וכך כתב בית דין קמא בהחלטתו: "לשאלת בית הדין מדוע התעכבה עד עתה בתביעתה, השיבה התובעת בזה"ל: 'היה לי קו מחשבה שה' יעזור, אמר לי שהוא אדם חולה' [פרוטוקול דיון ראשון מיום 07.01.19 שורות 12-14]. עוד הוסיפה ואמרה [שם שורות 15-16], כי עקב נכותה והטיפול בכך, דחתה מפרק לפרק את תביעתה, ומאידך צברה חובות רבים לצורך קיומה היום יומי ומזונות הילדים בסך של 150,000 ש"ח. עוד טענה כי לאחר שהאב לא השתתף בהוצאות הבר מצוה לילד ולאור אי אכפתיות של האב כלפי ילדיו, החליטה שאין מנוס מלהגיש תביעה זו. על כך השיב הבעל כי אכן הוא שילם עבור התפילין לילד, והאישה שכחה לציין זאת. התובעת אישרה כי לאחר תביעתה ניאות האב לשלם בדיעבד עבור התפילין". לכן נראה שבכגון זה ודאי אין להימנע מלגבות מזונות מדין 'שטר ישן'. לכן גם אין לראות באי גביית החוב כמחילה, כמו שבשטר ישן לא נחשב כמחילה, אלא אם כן יש אומדנא לדבר שהייתה כאן מחילה, מה שאינו בנדו"ד. אינו דומה לנדון 'מזיק חפץ מבוטח' כמו כן מה שהאריך בדעת המיעוט בעניין ביטוח, וחיובי מזיק או שומר בנזק של חפץ מבוטח. והביא את דעת האחרונים בעניין, ומפנה למה שכתבנו במשפטיך ליעקב (חלק ה סימן יח) - יש להשיב על הדברים. ואמנם אין כאן המקום להאריך, אך אכתוב בקצירת האומר. דהרי האור שמח (שכירות ז,א) הביא ראיה לעניין חיובי שומר ומזיק בחפץ מבוטח, מדברי המשנה ריש פרק יב דכתובות (קא,ב) לעניין מי שהתחייב לזון את בת אשתו וניסת הבת: "הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות". ומוכח מכאן דאף על פי שיש לה מזונות ממקום אחר, גם החייב מעיקר הדין (הבעל) וגם החייב מכוח ההתחייבות (בעל האם) חייבים לשלם. ועל כך משיב האור שמח: "אין ראיה, דגבי מתנה שאני כמובן, מה שאין כן הכא". דהיינו שאין לדמות 'התחייבות למזונות' לדין 'חפץ מבוטח'. והואיל ועניין זה הוא גמרא מפורשת וראיה מפורשת לנידון חיובי מזונות שהתחייב, אין מקום וצורך כלל לדון בדבר שאינו שייך כלל לנדו"ד. גם עיקר סברת האחרונים לחייב המזיק והשומר של חפץ מבוטח, דהבעלים השקיעו בביטוח, וזה הפירות שמקבלים, שכאשר החפץ יינזק או יאבד, יקבלו את פירות השקעתם, ומה למזיק או השומר בהשקעה שהשקיעו הבעלים. דבר זה לא שייך בנדו"ד, ואגב זה נאמר, גם אינו שייך בביטוח לאומי שהוא 'מס' ולא 'השקעה', שהרי מקבל קצבה לא לפי מה ששילם. ובכל אופן כיון שאין בזה נפק"מ, וגם בפסק הדין חילק בין עניין זה לנדו"ד, אכמ"ל. מסקנה להלכה לאור כל האמור לעיל היה נראה שיש לחייב את האב במלוא סכום החיוב – 186,000 ש"ח. אמנם מאחר ומצבו של המשיב קשה מהבחינה הכלכלית, כמו מצבה של המערערת, ובהתחשב במכלול הנקודות שהועלו, נראה לנו לקבל את הערעור בחלקו, ולאמץ את דעת המיעוט ולחייב את המשיב בסכום של 150,000 ש"ח עבור מזונות העבר. לאור האמור פוסק בית הדין כלדהלן: א. המשיב ישלם למערערת סכום של 150,000 ש"ח. ב. מאפשרים למשיב לשלם את האמור ב 60 תשלומים חודשיים של 2,500 ש"ח, החל מחודש ינואר 2021, ובלבד שתוך 30 יום ימציא למערערת 60 שיקים כאמור. ג. במידה ולא יעשה כן, המערערת רשאית לגבות את החוב כולו סך 186,000 ש"ח. תוך 60 יום מיום מתן פסה"ד בהוצל"פ הרב צבי יהודה בן יעקב מצטרפים למסקנות הרב שלמה שפירא הרב דניאל אדרי נקבע כפי האמור לעיל. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן ביום כ"ט בכסלו התשפ"א (15/12/2020). הרב שלמה שפירא הרב צבי בן יעקב הרב דניאל אדרי עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה