הצגת תמונות חושפניות של המערערת ללא צידוק והיתר – עוולה ערכית, מוסרית והלכתית הגובלת גם בעבירה על החוק

לפנינובקשתה של המערערתבעניין אחדותגובתו של המשיבבעניין אחר, בהמשך לבקשות ולהחלטות קודמות, ששתיהן יחד וכל אחת מהן לחוד(ולמעט סמיכות זמני ההגשה אין קשר בין זו לזו)ראויות לגינוי חריף. א. בקשת המערערת והניסיון לעקוף את חובת תשלום האגרה באמצעות הכנסתה לערעור זה המערערת הגישה בקשה שעניינה ערעור על החלטות בית הדין האזורי בנוגע לבקשתה לצווי הגנה מפני הטרדה מאיימת או חדירה לפרטיות.הבקשה מעלה טענות קשותכלפי המשיב וטענות על התנהלות בית הדין האזורי במישור של סדרי הדין ומועדי הדיון בבקשות שבעניין זה. אכןענייניםהמצדיקים לכאורה בחינה לגופם, אלא שערעור זה אינו– ואינו יכול להיות –חלק מהתיק העוסק בשאלת המשמורת והסדרי השהותובחינתו מצריכה פתיחת תיק מתאים ותשלום אגרה. זאת מלבד היות העניין עניין המצריך בקשת רשות ערעור ולא עניין הנתון לערעור בזכות, שהרי החלטת בית דין קמא אינה החלטה הגומרת את הדיון בעניין. עיון בתיק מלמד גם כי לכאורה לא מדובר בטעות גרידא. המערערת הגישה את ערעורה בתיק בפני עצמו אלא שלא שילמה אגרה ובשל כך נסגר התיק. משכךלכאורה ניסתה המערערת לעקוף את חובת תשלום האגרה בדרך של ניסיון סרק לספח את ערעורה החדש לזה הקיים. וכן לא ייעשה. אני דוחה אפוא את בקשת המערערת בלי לדון בה לגופה מן הטעם האמור. עם זאת יובהר כימשמדובר בעניין של צווי הגנה ישקול בית הדין להרשות את הערעור, אם יוגש שניתכבקשה לרשות ערעורובכפוף לתשלום האגרה כדין, למרות חלוף המועד הקצוב בתקנות הדיוןלבקשת רשות ערעור. ב. ביזוי המערערת בתגובת המשיב (בעניין אחר) בהצגת תמונות חושפניות ללא רלוונטיות להליך המשיב מצידו הגיב לטענותיה של המערערת בעניין שמירת אורח חייו הדתי של הקטין. חלקים בתגובה הם ראויים כשלעצמם הן בהיבט של הכחשת הטענות על פגיעתו באורח חיי הקטין והן בהיבט של טענות אחרות העולות בהם. אולם דא עקא,המשיב בחר לטעון בין השאר כי אף המערערת לא חייתה בעבר באורח חייםדתיוכי כך גם חלק מילדיה (שאינם ילדיו).טיעון זה גם הוא עשוי להיות לגיטימילעיתים, אם כיבענייננו מידת הרלוונטיות שלו, ובוודאי של האמור בו בנוגע לילדיה האחרים של המערערת,צריכה עיון. ובהעדר רלוונטיות ראויים לו בראש ובראשונה דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז הלכה ח, וראה גם בדבריו בהלכות מכירה פרק יד הלכה יג): וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים" או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו". אולם אף אם נניח שיש לטיעון עצמו רלוונטיות לענייננוהמשיב בחר "להוכיח" את טיעוניו באמצעות צילומיםשלפי הנטען הם תמונותיה של המערערת בעבר וכן צילומים שלפי הנטען שייכים לבתה של המערערת ומקורם מעמוד ה'פייסבוק' שלה – צילומיםהמציגים את האם והבת בלבוש חושפני ואף מינימלי. הוכחות ממין זה יש מקום להביא רק לאחר שהצד שכנגד שומע את הטענות ומכחישאותן גם כשהטוען אותן מבהיר כי יש לו ראיותורק לאחר שבית הדין קובע כי הראיות רלוונטיותלעניין וכיבשל ההכחשה – וכלל שזו תיוותר בעינה – לאחר שיתיר בית הדין את הצגת הראיותהמדוברות. הצגת צילומים חושפניים של נשיםלעיני בית הדין שלא בתנאים אלההיא עוון כפול: ראשית,כלפי האישההמצולמת. אף אם נניח שצולמה בשעתו בידיעתהובהסכמתה, אין זו ראיה כי הסכימה בזמן כלשהו להצגת התמונות בפרהסיה, וודאי שאין זו ראיה שמסכימה היא לכך עתה – ואין הכוונה להתנגדות להצגה שנובעת מהאינטרס שבהליך המשפטי גרידא אלא לכזו העומדת בפני עצמה – ואין ספק שהמערערת שעתה היא לכולי עלמא אישה דתייה וחרדיתאינה מעוניינת ואינה מסכימה היום להצגת תמונות שלה בלבוש מינימליברבים גם במנותק מההליך המשפטי, וזאת אף מעבר לרובד של האיסור באמירת "זכור מעשיך הראשונים", ולפחותלגבי חלק מהתמונות איננו יכולים אף לצאת מנקודת הנחה כי בעת היותה חילונית הייתה מסכימה לכך. ואוסיף עוד:יותר מחשש מקנן בליביכיגםהמשיבעצמו יודע אתה האמור ואף יודע כי אין הצדקה מכוחו של ההליך עצמו להצגת תמונות אלה וכימטרתובהן היאלפגוע במערערת ולהשפילאותה.אגב כך ייאמר כייש בחשש זה גם כדי לחזק את טענותיה של המערערתבבקשתה דלעיל, אלא שכאמור לעיל אין מקום עתה לבחון את אותה בקשה לגופה. שנית,כלפי בית הדין. סבורני כיאנשים ערכיים ומוסריים, אף אם אינם דתיים, אינם מעוניינים בהצגת תמונות כאלהלעיניהם וודאי שלא כשהללו מוצגותשלא לרצון הנשים המצולמות בהן תוך החפצתן וביזוין. מניח אני כי גם שופטיהן של ערכאות אזרחיות היו סולדים מהגשת תמונות כאלה לעיניהם שלא לצורך ושלא באישור. הדברים אמורים במשנה תוקף כשהתמונותהאמורותמוצגות לדייניו של בית דין דתיאשר לפני היותם נושאי תפקיד שיפוטי הם גםככל יהודי מצווים בעצמםבכל מצוות התורה ובכללן באיסור לצפות בתמונות כאלה ומחויבים הםלעצום עיניהם מראות ברע. ציווי החל על כל יהודי אבל באשר להם ברי כימצופה גם ממי שבעצמו אינו מדקדק במצוות להבין ולכבד זאת. אכןכשהליך שיפוטישבו נדרשים הם להכריעמחייב בחינת ראיותממין זה – וכך הוא לעיתים בדיוני גירושין או כתובה –אנוסים הם לעיתיםאף לראות תמונות שאינן מופת לצניעות,וכשכךהדבר מותר הוא להם על פי דין תורהכשם שמותר הוא לרופא, וכפי שמצינו היתרים ואף חובה לדיינים ולשלוחי בית הדין בכמה מקומות (עיין סוטה ז, א במשנה בגמרא; סנהדרין מד, ב במשנה ושם מה, א בגמרא, מכות כב, ב (ולא חילקו שם בין איש לאישה)) וכשם שמותר לעדים להשמיע ולדיינים שבסנהדרין לשמוע מפי העדים את 'ברכת השם' (בלשון סגי נהור) גם אם יצטרכו לקרוע בגדיהם אחר כך (משנה סנהדרין נו, א).אך לא הותר הדברחלילהשלא לצורך, ולא הותר לבעל דין להכשיל את בית הדיןבכך. עוולה אזרחית ועבירה פלילית העשויה להיות במעשי המשיב מלבד העוון המוסרי וההלכתי בשולי הדברים אך לחלוטין לא בשולי חשיבותם אעירגם כי בנסיבות רגילות עשויה התנהגות כזו לעלות כדיעבירה פלילית ועוולה אזרחית(מלבד העוון ההלכתית והמוסרית)על פיסעיף 2(4) לחוקהגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981(להלן: חוק הגנת הפרטיות), אם כי ייתכן שהצגתן לעיני בית הדין בלבד אף שהיא "פרסום תצלומו של אדם בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" אינה בגדר "פרסום ברבים", ועל פי סעיף 2(11) לאותו חוק.כן עשויה היא לבוא בגדרו שלסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965(להלן: חוק איסור לשון הרע), ועל פי ההגדרות שבסעיף 2(א) ו2(ב) לאותו חוק. החוסה עוולה זו תחת הגנתו של המחוקק בשל התבצעה כחלק מן ההליך השיפוטי? ואומנםשימוש בתמונות במסגרת הליך שיפוטי חוסה לכאורה תחת ההגנהשבסעיפים 13(5) ו15(5) לחוק איסור לשון הרע, ושבסעיפים 18(1) ו18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות. אך עם זאת נעיר כיההגנה השנייהשבכל צמד מהנ"למצריכה גם את "תום הלב" – תנאי שבלי לקבוע מסמרות נאמרכיישמקום לספק בדבר קיומובנידוננו, וכי אףלעניין הראשונהשבכל צמדישמקוםלבחוןאםההגנה שמעניק המחוקק בגדרהחלה על כל פגיעה בפרטיות ועל כל לשון הרעכל עוד הללו נעשותבין כתליה של ערכאה שיפוטיתאושמא לא נועדהההגנה שבחוק אלא לצורך מתן חופש הטיעון והחופש להציג ראיות ללא מורא לצורך ההליך ולא כדילאפשר ביזוי חסר רלוונטיות תחת מעטהו של הליך שיפוטי ותוך ניצולו לרעה. הדעת נותנת כי האפשרות האחרונה היא הנכונה והצודקתשאם לא כן נימצא אומרים "מקום המשפט שמה הרשע"היינו שמה מותר הרשע שבעברות הנ"ל. ולצורך המחשה נאמר: הלוא ההגנה האמורה אינה נוהגת רק בהליכים שבדלתיים סגורות אלא אף באלה שבדלתיים פתוחות, ולרבות כאלה המסוקרים בתקשורת למשל. הליכים שעל פי חוק הגנת הפרטיות או חוק איסור לשון הרע בעצמם אינם הליכים שבדלתיים סגורות בהכרח. המחוקק אומנם קבע בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע את האפשרות לאסור פרסום של ההליכים או חלקים מהם, וכך גם עולה מסעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, אך לא חייב לעשות כן. סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע ומקבילו – סעיף 28 בחוק הגנת הפרטיות, אוסרים הבאת ראיות או חקירת עד בהליך כזה "בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור" כלשון חוק איסור לשון הרע. כךביקש המחוקק לכאורה למנוע מהמשפט עצמו להפוך לזירה נוספת של לשון הרע ולהפוך ל'מגביר קול' ו'מכפיל כוח' שלה. ברםאם נניח כי ההגנהשבחוקחלהעלכלהנאמר בין כותלי בית המשפט אף כשאינו ראיה או טענה רלוונטיתאו מותרת, הרי שעדייןיוכלהנתבע או הנאשםבגין לשון הרעלנצל את ההליך עצמו כדי לשנות באיוולתו ולהשתרש בחטא– לשוב ולדבר בגנות הנפגע, לבזותו בדברים, במעשים ובתמונות וכו', והכול אף אם ותוךכדי שההליך גלוילאחריםוגם אם תהודתו רבה משל פגיעת הלשון הרע המקורית, תוך שהחוק שבגינו הוא מואשם או נתבע מגן עליו. כך יוכל המבקש להשמיץ את רעהו לעשות זאת בדרך מחוכמת של פגיעה קלה בחברו (פגיעת לשון הרע או פגיעה אחרת) שתגרור משפט שבו צפוי העונש או התשלום להיות קטן – כמידת הפגיעה – כדי לנצל את המשפט עצמו לפגיעה גדולה שבעתיים באצטלה של 'חלק מן ההליך השיפוטי'. אמת, לא כך גרסה דעת הרוב בבית המשפט העליוןברע"א 1104/07 (עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009))‏‏ (להלן גם: פרשת חיר)ולו היה ההליך שלפנינו הליך של תביעה על פי חוק איסור לשון הרע אפשר שאנוסים היינועל פי המשטר המשפטי הנוהג לנהוג בדברים אלה"אם הלכהנקבל"ולקבוע כי ההגנה החלה על לשון הרע שתוך כדי הדיון המשפטי היא מוחלטת, כך לפחות על פי הדין המצוי אף שאולי לא על פי הדין הרצוי כמודגש בדברי שופטי הרוב שם.אולם לא זה ההליךשלפנינו ואף אין אנו ערכאה המוסמכת לעסוק בעניין זה על פי חוקי מדינת ישראל, לפיכךאין אנועוסקים אלא באמירה הערכית, עקרונית ובהבעת דעתנו על התנהלות זו בלי שיהיה בה משום הכרעה שיפוטית בהקשר של תביעה מכוחו של חוק זה,ובתוך כך נאמר כי "אם לדין – יש תשובה" וכידעתנו היא כדעת כבוד השופט(כתוארו אז)א' רובינשטייןשבדבריו בפסק הדין האמור, דעת מיעוט אומנם,הביע בקול צלול וברור את העמדה המנומקת היטב, ערכית ומשפטיתכאחד,השוללת את התפיסה שלפיה ההגנה– או כפי שדייק כבוד השופט רובינשטיין שם ההיתר – שבחוק בנוגע ללשון הרע שבתוך הדיון המשפטי הגנהוהיתר גורפים הם. נצטט מקצת מדבריו הנכוחים (ההדגשות אינן במקור): […] לטעמיאין להלום מצב שבו יתעמר אדםבלשונובזולת ככל העולה על רוחו, והכל יהא מותר כיון שמצוי הוא בין כתלי בית המשפט או בכתבי בי דין.אין בית המשפט יכול לדידי להיות מקום "אקסטריטוריאלי" ללשון הרע […]האם "כסדום היינו, לעמורה דמינו"? אכן יש לפרש את ההיתר שבסעיף 13(5) באורח רחב […] אך עד כמה […] בכך התלבטו בתי המשפט גם בעבר […] לסקירה ראו גם א' שנהר, דיני לשון הרע (1997), 198 ואילך […] נתקיים בפסיקה לעניין סעיף זה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית, כה, כב), שכן מוצא אתה לא מעט התבטאויות פרשניות שלפיהן אין ההיתר שבסעיף מוחלט וכנגדן פרשנות דווקנית […] אכן, הרציונל שבסעיף 13(5) בוטא בפסיקה העומדת על הצורך לאפשר […] להתבטא בהליך השיפוטי ללא מורא, בלא שכל מלה או פליטת פה תהפוך נשוא הליכים חדשים. אבל לדידי גםאין העולם יכול להתנהל בחינת הפקר, וכבודו של הזולת,ויהא יריב ובעל דברים,יירמס בראש כל אולמות משפט. בע"א (ת"א) 1337/99 טוני נ' שטר (לא פורסם) ציין סגן הנשיא לויט ודבריו, כמו דברי השופטת אחיטוב בהמשך, קרובים ללבי: אני מסכים עם הסוברים שאין לפרש את ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק כהגנה מוחלטת ללא כל סייגים וגבולות… מטבע הדברים בדיון משפטי, כאשר כל אחד מבעלי הדין חפץ שהכף תוכרע לחובתו, עשויים להיות חילופי דברים קשים […] עם זאת, אין להפוך את הדיון המשפטי לזירת התגוששות מילולית חסרת כל רסן.אין זה ראוי לאפשר לבעלי הדין ולבאי כוחם לנצל לרעה את ההגנה שמקנה להם החוק בכדי להטיח דברי רשעות וזדוןבצד השני. לצד הזכות לנהל את ההליך המשפטי ללא כל מורא, קיימת זכות חשובה לא פחות – הזכות לשם טוב […] לפסק דין זה הצטרפה בהסכמה השופטת – כתארה אז – גרסטל; השופטת נ' אחיטוב הוסיפה כי אף לדידהאין הוראת הסעיף– מעניקה הגנה מוחלטת, בבחינת עיר מקלט שבתוך חומותיהיחסה כל דבר לעז וכל דבר שקר, מבלי שיבולע לאומרה […]כל אמירה, החורגת מצרכי ההליך המשפטיואשר אינה באה לשרתו בשום צורה ואופן,ושמטרתה הבלעדית היא לשים ללעג ולשנינה ומתוך רשעות וזדוןאת בעל הדיון שכנגד,אינה יכולה להסתתר מאחורי הגנת הוראת סעיף 13(5) לחוק. […] ברוח דומה דברי השופט א' סטרשנוב […] כי הפטור מתיחס למירב, לפרסום רלבנטי וענייני, הנעשה תוך כדי הדיון ולצורך הדיון, ולא לכל דברי בלע והשמצה שמוצא בעל דין לנקוט כלפי יריבו או כלפי השופט היושב בדין […] בע"א (ת"א) 1682/06 רסקין נ' לב [פורסם בנבו], נדרש השופט ד"ר ורדי זה לא מכבר לפרשנות סעיף 13(5) וציין כי חרף תיקון החוק בתשכ"ז, עליו עמדנו, פירשה הפסיקה את הביטוי "תוך כדי דיון" כמשמיע "זיקה בין הפרסום לדיון" […] מבלי להתיימר למצות את הפסיקה, תחושתי היא שמרבית השופטים שדנו בסעיף 13(5) נטו לראותו כמספק היתר, אך לא היתר מוחלטשאחריו אין […] המלומדים ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005) סוקרים את המצב המשפטי […] נדרשים לגבולות ההגנה שמעניק הסעיף בין השאר במשפט משוה, בציינם (עמ' 334): גם באנגליה מוגבלת ההגנה לפרסומים שקשורים למשפט. בכל הקשור לעדים, זו היא הלכה ברורה ומפורשת, ובכל הקשור לעורכי דין זו היא הלכה משתמעת שנתמכת על ידי המלומדים. גם בארצות הברית העמדה המקובלת היא שההגנה מותנית בכך שלפרסום יש קשר כלשהו להליכים השיפוטיים, וזהו המצב גם בקנדה […] לשון החוק ותולדות החקיקה נוטות במידה מסויימת לצד הרחבת ההגנה, אךהמצפון והנפש אינם מניחים לשופט הפרשן, לדעתי,להתעלם מהלבנת פניו של הזולת, מעלבונו ומרמיסת כבודו, לא אחת במה שניתן לראותו כרשעות או כזדון, ולהישאר בממד הפרשנות הפורמלית או הפורמליסטית.האם יינתן לו למלבין הפנים להיות "נבל ברשות התורה"(רמב"ן בפירושו לויקרא יט, ב)? זו ההתחבטות, ועל המטוטלת הפרשנית לדידי לנוע לכיוון שלא יאפשר רמיסה מעין זו […] אין אנו תופסים בכך את מקום המחוקק שאינו מקומנו, אלא עוטים גלימת הפרשן שהיא גלימתנו […]חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות. איסור לשון הרע הוא אחד הגבולות המשמעותיים, והשאלה היא כיצד לפרש הגנות והיתרים לעניין לשון הרע, וסבורני כילחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו מקום בכך[…] עלינו לפרש את הדין באופן שייתן ביטוי לערכי מדינת ישראל לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והכרזת העצמאות, שעיקרם לעניין זהכבוד האדם פשוטו כמשמעו. כבוד האדם ככזה משמעותושאולמות בית המשפט והליכיו לא יהיו זירת הפקר לכל דבר בלע, היורד לחיי הזולת ומשפיל את שמו הטוב[…] מקור השראה לפרשנות החקיקה הישראלית בהקשר דנא הוא איסור לשון הרע במשפט העברי […] לאכיפת איסור זה והאיסורים הכרוכים בו, כגון רכילות, הקדיש חלק גדול משנותיו ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (המאות הי"ט והכ') בעל ספרי חפץ חיים ושמירת הלשון, שפירט את חומרת העבירות ואת ענפיהן; ספר חפץ חיים (שהפך להיות כינויו המקובל של המחבר, לאחר שפירסם את ספרו בעילום שם תחילה) קרוי על שם הפסוקים בתהלים ל"ד, י"ג–י"ד, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב; נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" […] בנידון דידן עסקינן בהלבנת פנים, איסור נגזר מאיסור לשון הרע; ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך "הלבנת פנים", כרך ט', ר"ז–רי"ד, וסקירתו של ד"ר אביעד הכהן "'הוציאו כל איש מעלי', האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו", פרשת השבוע 273 (תשס"ז) 1–2 […] לאחר שנכתבו דברים אלה ראיתי את רשימתם של ד"ר יובל סיני והרב עו"ד יוסי שרעבי "'מכה רעהו בסתר', על הוצאת דיבה בהליך שיפוטי" פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה, 329 (תשס"ח)), העוסק בנידון דידן ממש. לשיטת המחברים, במקרה כגון דידן "ראוי לפרש את החוק לאור ערכיה היהודיים של מדינת ישראל…" סבורים הם, כי משלא ניתן לנהל דיון שיפוטי בלא תיאורים הפוגעים במזיק, "ניתן להגיע למסקנה שבהליך השיפוטי מותר לחרוג מהלכות איסור לשון הרע"; ואולם "ברור שתנאי מקדמי לכל דיון של שימוש בחריג לאיסור הוא שעל הדברים המפורסמים להיות אמת…" ותנאי הוא גם, שלא תהא כוונה לבייש; ולבסוף, על הדברים להיות רלבנטיים […] לטעמי, דווקא העובדה שמציינת גם השופטת (כתארה אז) ברלינר ברע"א (ת"א) 2685/00 יצחק נ' מוזס (לא פורסם), [פורסם בנבו], כי סעיף 13(5) בא תחת הכותרת "פרסומים מותרים" היא ראיה שיש צורך בהבחנה […]הנוכל להישיר מבט ולומר שהשמצה גסה ומרושעת תוך חריצת לשון ארוכה היא "מותרת", ולזאת כיוון המחוקק?דומני שבמקרים כאלה הזכות לשם טוב מתייצבת בראש הקרואים […] כאמור, ההלכה המשפטית השוררת כיום במדינת ישראל היא שלא כדברים הללו אלא כדעת הרוב בבית המשפט העליון. אולםהאמירה הערכית והמוסרית חייבת להיאמרולטעמנו היא אף הפרשנות הנכונה לחוק,ואף משפטית – היותה דעת מיעוט היום אינה מחייבת שלא תהיה רוב בהליך אחר, ובייחוד נוכח העובדה שתוארה באריכות הן בדברי הרוב בפרשת חיר ‏‏והן בדברי השופט רובינשטיין (שם) שאת קצתם ציטטנו שדעת מיעוט זו היא דעתם של שופטים רבים בערכאות השונות ושל מלומדים רבים. היותה דעת מיעוט במקרה מסוים – יד המקרה היא ועשויה להשתנות. ועוד נאמר– גם אם בהסתייגות, שכן כאמור לעיל אין אנו עוסקים בתביעה על פי חוק לשון הרע ואיננו מוסמכים לעסוק בה –מקום יש גם להבחין הבחנה כפולהבין ענייננו לבין עניינה של פרשת חיר: ההגנה על לשון הרע הנאמרת באולם בית המשפט לעומת ההגנה על הנכתבת בכתבי טענות ראשית ייאמר כי הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הסבירו אתהגישה הרואה בהגנה שמעניק החוקלאמירות שבהליך השיפוטי מפני תביעות על פי חוק איסור לשון הרעהגנה גורפתומוחלטתכנסמכתלא רק על לשונו של החוק ועל ההיסטוריה החקיקתית אלאגם על רציונל מסוים. כך בצטטם מדברי השופט (כתוארו אז) מצא בדנ"א 6077/02 (דרור חטרישי נ' עדנה ארבל (פורסם בנבו))‏‏ ואף ששם לא דובר בהגנה על צדדים או באי כוחם אלא על נושאי משרה מעין שיפוטית (הנתבעת דהתם, לימים בעצמה שופטת בית המשפט העליון, הייתה אז פרקליטת המדינה): "הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעיןשיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה." כך בדברי סגן הנשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין, בדעת הרוב: "יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי." כך בדברי כבוד השופט דנציגר (כתוארו אז) שהצטרף לדברים באומרו: "החסינות […] היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע." וכך בדברי כבוד השופט (כתוארו אז) רובינשטיין, שלמרות ובתוך דעתו ביאר את העמדה החולקת: "הרציונל שבסעיף 13(5) בוטא בפסיקה העומדת על הצורך לאפשר לכל הנוגעים בדבר, בעלי הדין ועורכי הדין (וגם השופטים) להתבטא בהליך השיפוטי ללא מורא, בלא שכל מלה או פליטת פה תהפוך נשוא הליכים חדשים." מעתה אמור:זיל בתר טעמא. בתוך הדיוןבאולם בית המשפט או בית הדין ממשמטבעם של דברים מתלהטות רוחות, לא פחות מכךמטבעם של בני אנוששבמצב כזהרובם מקדימים לעיתים דיבור למחשבה,איןהםיכולים לשקול כל מילה בפלס ואם נדרוש מהם לנצור לשונםמכל מילה ולהיזהר מכל פליטת פה –כשחרב האיום בתביעהאזרחיתואף בהליך פלילי מונפת מעל לראשם – בהכרח ייטו המאזניים לצד האחרויביאום במקרים מסוימים להימנע מלומר את שראוי היה לאומרו ושעשוי להשליך על הכרעת הדין, ובצדק,ונמצאת מידת הדין לוקה. על כן,ובשל הקושי למתוח קו גבול ברור, נקטו מי שנקטו כך כיביכר המחוקק לדחות את איסור לשון הרע מפני החשש לפגיעה בהליך השיפוטיעצמו. ונציין גם שבצד האמור קיים גם איזון שהוזכר אף הוא הן בדברי הרוב והן בדברי המיעוט בפרשת חיר ‏והוא שאם אומנם ייחסו הדברים תחת מטריית ההגנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מכל מקום לפחות בנוגע לעורכי דין יהיה חסיונם רק מפני הליכים הפליליים או האזרחיים אך לא מפני ההליכים המשמעתיים, ובהקשר זה ציטטו שתי הדעות מדברי בית המשפט העליון בעל"ע 736/04 (הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שרה מזרחי, עו"ד, נח(6) 200 (2004))‏‏: בית המשפט הוא זירת ויכוח העלול, מטבע האנוש, להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל פה. זו עלולה, במיוחד בעל פה, אך גם בכתב, להגיע לכלל התלהמות. לפיכך נקבעו, בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה, וכך גם במדינות תרבות אחרות, נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. אכן, הם מגבילים את חופש הביטוי במידה מסוימת, אך יש הכרח בהם […] המקצוע המשפטי, שכוחו בפיו ובעטו, וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה […] והודגש שם כי אדרבה: "משנה תוקף מתווסף לכך" דווקא: בזכרנו כי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, בין הפרסומים המותרים מצוי (סעיף 13(5)) "פרסום על ידי בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון" – דבר אחרון זה מצדיק הקפדה יתרה […] ודון מינה ומינה שאף אםלעניין חוק איסור לשון הרעהותרה הרצועה בנוגע לאולם הדיונים, לדעת הרוב בבית המשפט העליון בפרשת חיר‏,אפשר ומסתבר שאין הדברים אמורים באותה מידהובאותה עוצמהבדברים שבכתבשבהם יכול, וממילא נדרש, אדם להיזהר יותר ולשקול את דבריו פעם ופעמיים, ומה גם שבדברים הללו פוחתת מאוד אפשרותה של התלהטות הרוחות המקשה על שיקול כזה. הבחנה זו כלולה אף היא בציטטה האחרונה שהבאנו שמדברת באפשרות של התלהמות אף בדברים שבכתב אך מדגישה כי אפשרות זו קיימת "במיוחד בעל פה". לטעמנוישבדברים כדילפקפק בהנחה שגם בנידון כנידוננו היו שופטיבית המשפט שבדעתהרובאוחזים בעמדה כי לשון הרע שבהצגת תמונותיה של המערערת בלבוש מינימליבתוך כתבי טענות,ללא רלוונטיותלעניין שלגביו נתבקש המשיב להגיב וספק אם ברלוונטיות כלשהי להליך כולו,וכשברור לכול כי מדובר בביזויה הממשישל המערערתובפגיעה ברגשותיה ובשמה הטוב– בסבירות לא מעטה בפגיעה 'לשמה' ובכוונת זדון – ולכל הפחות בפגיעה ללא כל צידוק,חוסה תחת ההגנה ואף ההיתרשבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. ההבחנה בין ההגנות שלעניין חוק איסור לשון הרע לאלה שלעניין חוק הגנת הפרטיות שנית, ההתדיינות המשפטית דלעיל עסקה כולה בחוק איסור לשון הרע ובהגנות הקבועות בו. ברם בענייננו,בהצגת תמונות של המערערת שצולמו בעבר כשהיא בלבוש מינימלי– קרוב לוודאי שלא בהסכמה כי יתפרסמו אז וודאי בניגוד לרצונה ולאורח חייה היום –מדוברכאמורגם בעבירה עלחוק הגנת הפרטיות. אכןההגנותשבחוק זה, בענייננו,מקבילותלכאורה לאלה שבחוק איסור לשון הרע, כאמור לעיל. אךעם זאתדעתנו היא שאי אפשר להשליך את הפרשנות הגורפת מהתם להכא: אף בחוק לשון הרעשנויה פרשנות זו במחלוקתכפי שראינו, הדעת נותנת אפוא לומר כיגם אםהתקבלה הלכה שיפוטיתהרואה את ההגנות שבחוק זה כגורפות"הבו לה דלא לוסיף עלה" ואין מקום להחיל גזרה שווהבין עניינן של ההגנות שבחוק זה לאלה שבחוק הגנת הפרטיותמעבר לגזרההשווה המפורשת בדברי המחוקקעצמו."דון מינה" את עצם קיומה של ההגנה אבל "אוקי באתרה"בכל הנוגע לפרשנות. והגע עצמך: הלואחוק הגנת הפרטיות טומן בחובו עמדה ערכיתהגורסתכילגביהזכותלפרטיות– להפך מהאמור לעיל בנוגע ללשון הרע שבהליכים שיפוטיים– גוברתזכות זו לעיתים לפחותעל זכותו של האחר להביא כל ראיה המסייעת לובהליך השיפוטיועל החובה למצות את כלהראיות בדרך אל היעדשל הכרעה שיפוטית הניתנת בהתאם לעובדות האמת. כך עולה מהוראת סעיף 32 לחוק זה הפוסל ראיות שהושגו תוך עבירה עליו מלשמש ראיותבהליך שיפוטי. ודוק: הראיותרלוונטיותהן, ואמתהן,ועשויות לברראת העובדות ולהשפיע על תוצאתו של ההליך.אף על פי כןלא הסתפק המחוקק בענישה על השגתן תוך עבירה על החוק אלאפסל אותןמלשמש ראיהאף שבכך אפשר שתיגרם לכאורה הטיה של הדין! ואםערכה של הגנת הפרטיות כה רם עדשעשוי הואלגבור לעיתים על הצורך בהכרעת דיןהתואמת את האמת העובדתית– והזכרנו לעיל בהקשר זה גם את המגבלה המיוחדת שבסעיף 28 לחוק זה לעניין חקירת עד שעוסקת בעצמה ב"שמו הרע של הנפגע" וכו' ונעיר כי גם כאןהחמיר המחוקק בהגנת הפרטיות יתר על לשון הרעשבאיסור המקביל הקיים לגבי בסעיף 22 לחוק איסור לשון הרע יש החרגות שאינן בסעיף 28 לחוק הגנת הפרטיות –כיצד נפרש את דברי המחוקק המתירים את הפרתהבמסגרת הליך שיפוטיבפרשנות רחבההגורסת היתראף אם איןהדבריםרלוונטיים להליך? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?! פרשנות ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועוד נוסיף: בפרשת חיר‏כמובא לעיל תמך כבוד השופט רובינשטיין יתדות פרשנותו גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,אלא ששם לא דובר בעניין שיש לגביו הוראה מפורשת בחוק יסוד זה כי אם מתוך גישה – הצודקת כשלעצמה לטעמנו –כיבראש ובראשונהיש ללמוד מן הכלל ולא אךורק מן הפרטוהכלל הוא "כבוד האדם" שאינו דר בכפיפה אחתעם אמירה שלביזוי.לטעמנוהדברים נכוחים וישרים, אולםהשופטים שבדעת הרוב לא גרסוהתםאת הפרשנות ששאבחברם מחוק יסוד זה אל ההיתרים שבחוק איסור לשון הרע, כשם שלא גרסו את ששאב ממקורות אחרים לצורכה של פרשנות זו. לא כךבענייננושבוהפגיעה היא בערך ספציפי שניקב בחוק יסוד זה בשמו הפרטי, המפורש,ולא אך בשם המשפחה של "כבוד האדם": זכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו קבועה בסעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף 8 לחוק זה קובע: אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. פרשנות גורפת להיתר לפגיעה בפרטיות במסגרת הליך שיפוטי היא ללא ספק פגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד זה במידה שעולה על הנדרשלצורך התכלית של ההליך המשפטי – אף שזו עצמה אכן "תכלית ראויה". פגיעה זו הייתה אפשרית רק לו דובר ב"הסמכה מפורשת", אך בענייננו מדובר בפרשנות שנויה במחלוקת אף לעניין חוק איסור לשון הרע ובוודאי לעניין חוק הגנת הפרטיות. חוק הגנת הפרטיות אומנם קדם לחוק היסוד אולם על אף עיקרון 'שמירת הדינים' הקבוע בסעיף 10 לחוק היסודפרשנותו של חוק הגנת הפרטיות, כשל חוקים אחרים אף שקדמו לחוק היסוד,צריכה להיגזר– כשהדבר רלוונטי –מחוק היסוד, ולכל הפחות להתחשב בוולתת לו משקל מכריע. כך קבע בית המשפט העליון בלא מעט הליכים. כך נקבע בבג"ץ 5304/92 (פר"ח 1992סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים (פורסם בנבו))‏‏ בדברי כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון שאליהם הצטרפו כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק וכבוד השופט א' מצא: אמנם כן, לפי האמור בסעיף 10 לחוק היסוד "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד", והוראות חוק ההוצאה לפועל שקדמו לתחילתו של חוק היסוד יכול, אפוא, ויהיו נוגדות הוראות חוק היסוד; אך מן הראוי, ככל הניתן בדרך פרשנות ראויה וסבירה, "לעשות שלום" בין הוראות החוק הקיים לבין הוראות חוק היסוד האמור. כך שב וקבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בבש"פ 6654/93 (דניאל בינקין נ' מדינת ישראל, מח(1) 290 (1993))‏: גם אם הוראות סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] אינה מקיימת את דרישותיה של פיסקת ההגבלה, כוחה נשמר על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד" (סעיף 10). עם זאת, אף שאין חוק היסוד משפיע על תוקפו של סעיף 44, הוא משפיע על פרשנותו. את הוראותיו של הדין, אשר תוקפו נשמר, יש לפרש ברוח הוראות חוק יסוד. הדברים צוטטו בפי כתבו של כבוד השופט (כתוארו אז) ת' אור שהסכים עימם ברע"א 7208/93 (מאיר וייסגלס נ' מירה וייסגלס, מח(4) 529 (1994))‏‏ ולפסק דינו שנסמך על קביעה זו הצטרף כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק גם שם ועימו גם כבוד השופט (כתוארו אז) ש' לוין. נוסיף ונצטט מקצת מדבריו מרובי ההפניות והאסמכתאות של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבש"פ 537/95 (עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, מט(3) 355 (1995))‏‏ (ההדגשות אינן במקור): […] כללי יסוד מורים אותנו אפוא כי יש לבחון כל חוק שקדם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; להעמיד את חוק היסוד ואת החוק הקודם לו זה בצד זה (או: זה על גבי זה); ובאיהתאמה בין השניים ידו של חוק היסוד תהיה על העליונה. כל כך – לכאורה. לא כי מורנו חוק היסוד, וקובע הוא במפורש ובמפורט, בסעיף10בו: "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד" […] האםנלמד מכאן כיחוק היסוד כמו עובר הוא על פני הדין הקיים ואליו לא ייגש?האם דין קודם וחוק היסוד יתקיימו בנפרד כמו משמשים הם בשיטות משפט שונות, כמו זה לעצמו וזה לעצמו?התשובהלשאלההיא, כמובן,בשלילה, שהרי שני החוקים אברים הם באותו גוף: בשיטת המשפט בישראל.מה הוא אפוא שמקשר בין חוקי היסוד לבין הדין שקדם להם?דומה שקשר זה עשוי למצוא את ביטויו בשני רבדים: ברובד המהותי – ובו עיקר – וברובד הפרשנות[…] כיצד ישמש חוק היסוד בפירושו של הדין הקודם? מסתבר כי בית המשפט העליון נדרש לשאלה זו לא מעט פעמים […] הקטיגוריה האחת עניינה "פרשנות" חוק במובנה המצומצם והמסורתי, לאמור: הנחת היסוד היא כי חוק היסוד אין בו כדי "לפגוע בתוקפו" של הדין הקודם, וכי אותו דין ממשיך להתקיים כמות שהיה. יחד עם זאת, כך מורים אותנו, יש "לפרש" אותו דין קודם "ברוחו של חוק היסוד". גם בקטיגוריה זו יש גוונים מגוונים שונים. למשל, הקביעה כידין קודם "יתפרש על רקע עקרונות היסוד הקבועים בחוק היסוד"(בג"ץ 5688/92 ש' ויכסלבאום ואח' נ' שר הביטחון ואח' [35], בעמ' 827) […] "דין זהיש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד" (בג"ץ 6290/93‏‏ זילכה נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות [37], בעמ' 641); "לנוכח הכלל שהתגבש בפסיקה בדבר פירוש התחיקה לאור עקרונות היסוד של שיטתנו… מובן הוא כייש לפרש גם את התחיקה הקיימת ברוח הוראות חוק היסוד" (בש"א 4459/94, 4475; ע"א 6181/93, 6413) […] "עם זאת,מחויבות כל רשויות השלטון – לרבות בית המשפט – לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק היסוד, ככל שהדבר מתיישב עם החיקוקים התקפיםשעל יסודם הן פועלות" (בש"פ 153/95 [8], בעמ' 224) […] "גם את התחיקה הקיימתהמוגנת מפני ביטול על פי סעיף 10 לחוק היסודיש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד,וכך גם באשר להפעלת שיקול דעת הנתון על פי תחיקה קיימת" (בש"פ 4595/94 [2], בעמ' 2 להחלטה) […] דעתו של כבוד השופט חשין היא ה'מתונה' בפסק דין זה – והראינו את גישתו העקרונית – על קצה המזלג, דעת הרוב בפסק הדין הייתה דעתו של כבוד המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק שעימו הסכימה כבוד השופטת (כתוארה אז) דורנר, ולשיטתם כוחם של חוקי היסוד רב עוד מעל ומעבר לכך – עד כי לא ייפלא שהשופט חשין אכן ביקר את עמדת חבריו שלפיה כמעט התאיינה הוראתו של סעיף 10 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו המורה על שמירת הדינים שקדמו לו. לשיטת הרוב באותו פסק דין, כפי שניסח המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק (ההדגשות אינן במקור): חוק היסוד אינו יכול לשנות את תוקפו של הדין הישן. אךחוק היסוד צריך להופיע על מובנו של הדין הישן[…] פרשנותו של הדין הישן צריכה להיעשות ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו […]הבחנה זו בין תוקפה של הנורמה לבין מובנה היא חשובה[…] כאשר בית משפט קובע כי נורמה שהיא חוק סותרת נורמה שהיא חוקה, הוא שולל בקביעתו זו את תוקפה של הנורמה […] לעומת זאת,מובנה של הנורמה(כלומר, פרשנותה)קובע את תחום פריסתה[…] הבחנה זו בין תוקף למובן מתבלטת יפה בחוק יסוד: חופש העיסוק. סעיף 10 רישה לחוק יסוד: חופש העיסוק קובע את תוקפו של דין ישן הפוגע בחופש העיסוק. סעיף 10 סיפה קובע את מובנו של הדין הישן ("…פירושן של ההוראות האמורות ייעשה ברוח הוראות חוק יסוד זה"). הוא הדין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק בתוקפו של הדין הישן, לא במובנו.מובנו של הדין הישן נעשה על פי כללי הפרשנות, לרבותכלל הפרשנות (ההילכתי)כי את הדין הישןישלפרש ברוח הוראות חוק היסוד החדש. על כן, סעיף 10 לחוק היסוד לא מקפיא את מובנו של הדין הישן למובן שניתן לו לפני חקיקתו של חוק היסוד. סעיף 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי התקדים (שפירשו דין ישן) והסטייה ממנו. סעיף 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי הפרשנות המקובלים. אכן,הקפאת תוקפו של דין ישן אינה שקולה כנגד הקפאת מובנו[…] מכאן הגישה כי "חוק היסוד ישמש השראה לפרשנות…" (השופט חשין בבש"פ 1986/94 [39], בעמ' 141). "…מן הראוי, ככל הניתן בדרך פרשנות ראויה וסבירה, 'לעשות שלום' בין הוראות החוק הקיים לבין הוראות חוק היסוד…" (המשנה לנשיא אלון בבג"ץ בג"ץ 5304/92‏ [40], בעמ' 761). "…דין הוא כי כל דבר חקיקה – לרבות דבר חקיקה שההוראה בדבר שמירת דינים (סעיף 10) חלה עליו – יתפרש על רקע עקרונות היסוד הקבועים בחוק היסוד" (בג"ץ 5688/93 ‏[35], בעמ' 827) […] היטיב להביע זאת המשנה לנשיא, השופט אלון, בציינו: זכויות היסוד, ההוראותוהכללים המצויים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא ללמד על עצמם בלבדיצאו אלא על כלל המערכת המשפטיתבישראל יצאו, שהרי מהווים הם את ערכי היסוד של השיטה המשפטית בישראל […] ומתוךכך יתפרשו חוקיה ודיניה של מערכת זו[…]" (ע"א 506/88‏‏ [74] הנ"ל, בעמ' 105). זאת ועוד: כלל הוא כייש לעשות כל מאמץ פרשני, כדישמובנו של חוק יתיישבעם החוקה. מבין שני פירושים אפשריים יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם החוקה […] תפיסה פרשנית זו נגזרת מהרצון להבטיח הרמוניה נורמאטיבית בשיטה […] עיקרון פרשני זה חל גם לעניין הדין הישן, אשר תוקפו נשמר. דין ישן זה ממשיך להיות חלק מהמשפט הישראלי. עקרון ההתאמה לחוקה צריך לחול גם עליו. פיסקת שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) לא ניתקה את הדין הישן מגוף הדין הישראלי. אכן,כל הוראת חוק[…]אשר תוקפה נשמר חרף פגיעתה בזכות אדם המוגנת בחוקי היסוד, צריכה להתפרש ברוח הוראות חוק היסוד[…] ולדעתו של הרוב גם: לא די בכך שפירוש חדש לדין הישן אפשריומתבקש לאור חוקי היסוד החדשים.יש מקום לבחון אם ראוי הוא לסטות מהפסיקה הקודמת, אשר פירשה את הדין הישן. מקום שהפרשנות הישנה יצרה ציפיות סבירות ופירנסה הסתמכויות רחבות היקף, יש מקום לשקול אם הסטייה מהתקדים הקודם ראויה היא.אין מקום אפוא לחשש של ערעור הביטחון המשפטי בעקבות הפרשנות החדשהשתינתן לדין הישן.נהפוך הוא: פרשנות חדשה זו תיצור מידה גוברת של התאמה בין הדין הישן לבין החקיקה החדשה(אשר חייבת להתאים לחוקי היסוד החדשים). לגישה זוגם לו הייתהפסיקה והלכה פרשניתמשפטית קיימת ומפורשת לחוק הגנת הפרטיותשאינה עולה בקנה אחד עם רוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היה מקום לסטות ממנהעתה, ומסיום הדברים נראית נטייה ברורה לעשות כן. ועמדה זו היא כאמור עמדת הרוב וההלכה המשפטית,וקל חומר משאין פרשנות כזו וכל שנדרשים אנו הוא לפרשאת ההגנה שבחוק זהבדרךשונה משפורשה ההגנה שבחוק איסור לשון הרע, פרשנות שאף בו הייתה שנויה במחלוקת. ואת זאת רשאים ואף חייבים אנו לעשות אף לדעת המיעוט של השופט חשין וכמצוטט מדבריו לעיל. ואף גם זאת בהיותנו בארץ הפרשנות וברעותנו בשדות חוק היסוד נאמרכי אפשר ואף נראה מהדברים כיהפרשנותשנאמרה בחוק איסור לשון הרעהושפעה מהגישה המבקשת לצמצם כל פגיעה בחופש הביטוישנחשבבן ביתן של הזכויות שבחוק היסודאף כי אינו נמנה עליהן בפירוש, ושמע מינה שלא יעלה על הדעת להרחיב פרשנותזו ולהחילה גםעל ענייני הגנת הפרטיותשהםבשר מבשרושל חוק היסוד. ההבחנה הפרשנית בין ההגנות שבשני החוקים מתחייבת כדישלא יימצא חופש הביטוי, האורח, גם אם הנכבד, בביתן של הזכויותמגרש מן הבית את בעלת הבית, אחת הבעלים מכל מקום,הזכות לפרטיות, בחינת "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!" סוף דברהוא כאשר אמרנו בתחילתו כיהתנהלותו של המשיב בתגובה זו לבד מהיותה פסולה מבחינה ערכית ואסורה הלכתית גובלת היא בעבירה על חוק איסור לשון הרע, וזאת לפי חלק מהפרשנויות – שלדעתנו אף כי אינן ההלכה המשפטית השוררת עתה ראוי כי תיקבע הלכה כמותן – על אף ההגנות האמורות בו,ויותר מכך על חוק הגנת הפרטיות וכאן לדעתנו מחויבת הפרשנות שלפיה אין התנהלות זו מוגנת,אין היא סותרת אף את הפרשנות האחרת שנאמרה בעניין חוק איסור לשון הרע ומחויבת היא על פי ההלכות המשפטיות בעניין פירוש חוק קיים על פי חוקי היסוד, אף אלה שנחקקו לאחריו, וברוחם. כאמור איננו דנים בתביעה אזרחית או פלילית על פי חוקים אלהואיננו מוסמכים לכך, ועל כן באו דברינו אלה רק "בשולי הדברים" וללא נגזרות מעשיות מהם,אך להחשות מלומר את הדברים, שכאמור אינם כלל ועיקר בשולי החשיבות – לא נוכל. סוף דבר ומתן הוראות א. בקשת המערערת נדחית כאמור. ב. מזכירות בית הדין תמחק מהתיק את התגובה שהגיש המשיב (שנסרקה לתיק בג' באלול התש"ף – 23.8.20). מכל מקום נוכח זכותו של צד לעיין בחומר שהגיש משנהו לתיק, ועל אחת כמה וכמה משיש בחומר זה פגיעה אפשרית בו וכל עוד לא התבקש בית הדין – וקל וחומר שלא אישר – כי החומר יוגש כחסוי, תדוור התגובה למערערת קודם מחיקתה. ג. המשיב יגיש לתיק בית הדין תגובה מתוקנת שממנה יימחקו כל התמונות החושפניות של המערערת ושל בתה בתוך חמישה ימים ממועד חתימת החלטה זו. ד. אני שוקל לחייב את כל אחד משני הצדדים בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בשל בקשותיהם הפסולות – כל אחת מהטעמים האמורים לגביה – כאמור לעיל. טרם מתן החלטה בעניין זה רשאי כל אחד מהצדדים להגיב בתוך עשרה ימים ולנמק מדוע לא אחייבנו בהוצאות כאמור. ה. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים. ניתן ביום ה' באלול התש"ף (25.8.2020). הרב יעקב זמיר