תלמוד בבלי מסכת נדרים דף 10.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה — בִּנְדָבָה, בְּנֶדֶר לָא אָמַר. וְהָקָתָנֵי: ״טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְקַיֵּים״! תְּנִי: ״נוֹדֵב וּמְקַיֵּים״. מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא, דִילְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה? נְדָבָה נָמֵי, דִּילְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה! רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אָדָם מֵבִיא כִּבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה, וּמַקְדִּישָׁה, וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְשׁוֹחֲטָהּ. תִּינַח נְדָבָה דְקׇרְבָּנוֹת, נְדָבָה דִנְזִירוּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קׇרְבַּן חַטָּאת. לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם, מָה הָיוּ עוֹשִׂין? עוֹמְדִים וּמִתְנַדְּבִין נְזִירוּת לַמָּקוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּיב קׇרְבַּן חַטָּאת לַמָּקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נָדְרוּ בְּנָזִיר, אֶלָּא: הָרוֹצֶה לְהָבִיא עוֹלָה — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא, שְׁלָמִים — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא, תּוֹדָה וְאַרְבָּעָה מִינֵי לַחְמָהּ — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא. אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ חוֹטְאִין. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. אָמַר אַבָּיֵי: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר כּוּלָּן שִׁיטָה אַחַת הֵן, דְּנָזִיר חוֹטֵא הָוֵי: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן. וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא: שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִכָּאן כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. וְהָדֵין קְרָא בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב! מִשּׁוּם דְּשָׁנָה בְּחֵטְא הוּא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר (לַחֲבֵירוֹ) ״קֻוֽנָּם״ ״קוּנָּח״ ״קוּנָּס״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַקׇּרְבָּן. ״חֶרֶק״ ״חֶרֶךְ״ ״חֶרֶף״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַחֵרֶם. ״נָזִיק״ ״נָזִיחַ״ ״פָּזִיחַ״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לִנְזִירוּת. ״שְׁבוּתָה״ ״שְׁקוּקָה״, נוֹדֵר בְּ״מוֹהִי״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. גְּמָ׳ אִיתְּמַר כִּינּוּיִין, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶם חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ״. וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן כִּינּוּיִין? דְּלָא לֵימָא ״קׇרְבָּן״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן״? דִּילְמָא אָמַר ״קׇרְבָּן לַה׳״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן לַה׳״? דִּילְמָא אָמַר ״לַה׳״ וְלָא אָמַר ״קׇרְבָּן״, וְקָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: