כריכת מזונות ילדים בתביעת הגירושין

אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור [...] כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות [...] על דרך זו כתבה הנשיאה כיום, השופטת נאור , גם בבג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014) (להלן: בג"ץ 8533/13), פסקה 29: בכך נבדלת סוגית ברית המילה מסוגיות אחרות, אשר נפסק כי הן בנותכריכה בתביעת הגירושין, כדוגמת המשמורת הפיזית, קביעת נטל הוצאות המחייה של ילדי בניהזוג המתגרשים זה מזה [...] סוגיות אלה קשורות במהותן, באופן ישיר ואמיץ, בהליכי הגירושין והכרעה בהם מתחייבת מעצם שינוי הנסיבות הנובע מהגירושין [...] הפקעת הנישואין מצריכה גם קביעה בעניין מזונות הילדים, שכן כבר אין בנמצא קופה משותפת. בדומה לכך פסק לפני כשנה וחצי גם השופט נ' הנדל , בבג"ץ 5933/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014): "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה". עם זאת מוסיף השופט הנדל ומבהיר, כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני, "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני", כשהוא מפנה אל פסק 4407/12, שיובא להלן, ואל והמשך דבריה של הנשיאה נאור בפסק דינה דלעיל. יחד עם זאת, היו שהקשו, הכיצד ייתכן ששונתה ההלכה בעניין כריכת מזונות הילדים בבית הדין הרבני, כאשר השופטת נאור בבג"ץ 8533/13 מביאה מפורשות את הלכת שרגאי בפסקה שלאחר מכן, פסקה 30: כידוע תביעה להשבת הוצאות שהוציא הורה בגין מזונות הילדים יכולה להיכרך בתביעת הגירושין. ואולם, תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין. כך גם ביחס לדבריה של השופטת נאור בבג"ץ 6929/10, נחלקו הדעות האם היא אכן שינתה את ההלכה או שמא דבריה היו רק כ'אמרת אגב' (ראו: השופטת א' מרז בתמ"ש 41910713 פלונית נ' פלוני, ולעומתה השופט א' גביזון תמ"ש (ב"ש) 580900613‏ פלוני נ' אלמונים; השופט י' אליהו בתמ"ש (ת"א) 250341114; השופט נ' פישר בתמ"ש (ראשל"צ) 455900914). כנגד פסק דינו של השופט הנדל הוגשה בקשה לדיון נוסף, דנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני , בטענה כי יש בפסק דינו של השופט הנדל , המאפשר כריכת מזונות ילדים, משום שינוי הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון מקדמת דנא, בלא שהוקדש לשם כך דיון ממצה ומספק. נשיא בית המשפט (בדימוס), א' גרוניס , דחה את הבקשה, והבהיר כי למעשה אין סתירה בין האמירות השונות ולא שונתה ההלכה העקרונית בנושא זה, ויחד עם זאת, כפי שהתבטאו שופטי העליון, עדיין מוסמך בית הדין לדון בתביעת מזונות הנכרכת אל תביעת הגירושין. ואלו דבריו: בפסקהדין לא נקבעה הלכה חדשה [...] בפסקהדין אף לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, כנטען עלידי העותרת. כפי שנפסק, ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים (ראו, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי , פ"ד לד (4) 155, 158 (1980) ). אולם, עוד כפי שנפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית עלידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, איפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים (שם; וראו גם, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי , פ"ד כג (2) 171 (1969) ; בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פיסקה 30 לחוותדעתה של המשנה לנשיא מ' נאור (‏29.6.2014) ). מכאן הפנה הנשיא (בדימוס) גרוניס אל פסק הדין בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (להלן: בג"ץ 4407/14) וקשר נושא זה של כריכת תביעת המזונות בבית הדין הרבני אל הכללים אשר לקבעו בבג"ץ זה, "באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני." מדבריו אלה של הנשיא (בדימוס) גרוניס עולה, כי אף שהלכת שרגאי לא שונתה, אין להתעלם משינוי הגישה של בית המשפט העליון בשנים האחרונות אל בחינת אופיה של תביעת מזונות הילדים וזהות המגיש – ההורה או הילדים. פסקי הדין אשר חזרו והעלו בשנים האחרונות כבתחילה את אפשרות כריכת "מזונות ילדי הזוג" הם חלק מהותי ובלתי נפרד מן המעבר של בית המשפט מהגישה "הפרוצדוראלית" הישנה, אל הגישה "המהותית" החדשה. כפי שמצביע על כך השופט י' עמית בבג"ץ 4407/12, שאליו מפנים השופטים גרוניס והנדל : הגישה בהלכת עברון, המדגישה את המבחן הפרוצדוראלי, השתנתה עם חלוף הזמן לגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי. על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם. לפי הלכה זו תביעת מזונות ילדים של הקטינים כבעלי דין, אמנם אינה יכולה להיכרך אל תביעת הגירושין בבית הדין הרבני. וזאת כאמור, בשונה מלשונו הפשוטה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אך עם זאת, עדיין ניתן להגיש אל בית הדין הרבני תביעה שמהותה היא 'השבת הוצאות ההורה למזונות הילדים', על ידי מי מההורים ולכרוך אותה בתביעת הגירושין. תביעה כזו יכולה להיות גם תביעה להשבת מזונות עתידיים (ראו בציטוט דלעיל מהלכת שרגאי ), והיא אף יכולה להיות מוגשת על ידי האב, כמי שמבקש להסדיר מראש את גובה המזונות שעליו יהיה לשלם בעתיד, במסגרת השבת הוצאות האם למזונות הילדים. כל זאת, כאמור לא שונה ונשאר על מכונו. ההלכה אשר כן שונתה, היא מעברו של בית המשפט מ"המבחן הפרוצדורלי" אל "המבחן המהותי". בעוד שבעבר דרישת הסף לפתיחת דיון מחודש בבית המשפט בנושא מזונות, היתה אחת בלבד, שתביעת המזונות המחודשת הוגשה על ידי הילדים או בשמם, הרי מעתה בית המשפט מאמץ את "המבחן המהותי", כך שכדי לחזור ולדון בסוגיית מזונות הילדים, ישתכנע בית המשפט כי סוגיה אכן לא זכתה להתייחסות הראויה בדיון בין בני הזוג. אשר על כן, אם הוגשה אל בית הדין תביעת 'מזונות ילדים' בכרוך לתביעת הגירושין, רכש בית הדין סמכות לדון בדבר ככל שאר הדברים שאפשר לכרוך בתביעת הגירושין על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. אמנם, על פי פרשנות בית המשפט תביעה זו תחשב כ"תביעה להשבת הוצאות למזונות ילדים", אך למעשה אין הבדל משמעותי בין תביעה זו שהוגשה לבית הדין לבין תביעת מזונות ילדים ישירה, ככל שתוגש לבית המשפט, ובית המשפט לא יחזור וידון בנושא זה, ובלבד שמצא כי בית הדין דן במזונות הילדים לגופם, על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט. גישה זו מוצעת למעשה בהחלטתו של הנשיא (בדימוס) גרוניס ומספקת תשובות ומענים בכמה תחומים. ראשית, היא נותנת הסבר מתקבל מדוע אין סתירה בדבריה של השופטת נאור בבג"ץ 8533/13, וכיצד דבריה בבג"ץ 6929/10 מתיישבים אף אם לא שונתה ההלכה העקרונית של הלכת שרגאי . שהרי לכל הדעות, גם לסוברים כי הדברים נאמרו כ'אמרת אגב', הלא בית המשפט אמר את דברו, וחזקה כי אין הוא משחית את מילותיו לריק. אך חשוב מכך, השילוב שעשתה החלטה זו בתשובה שנתנה, כאשר מחד גיסא, נשמרה ההקפדה על ההתאמה הנכונה בין בעלי הדין והערכאות השונות, כשהתובעים הם הילדים – הערכאה המתאימה היא בית המשפט, ואילו בבית הדין – בעלי הדין הם בני הזוג שאחד תובע השבת הוצאות למזונות מהשני. ומאידך גיסא, נשמרת תכליתו של סעיף כריכת "מזונות ילדי הזוג" וכוונתו המקורית של המחוקק " להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בכל הבעיות הקשורות בגירושין כדי לאפשר לפתור בבתאחת את כל הבעיות הקשורות בגירושין" כולל נושא מזונות הילדים " (ע"א 666/70 א' שלום ואח' נ' י' שלום, פ"ד כה (2) 701). על כן, כאשר אחד מבני הזוג כורך את נושא מזונות הילדים להליך הגירושין – בית הדין מוסמך לדון באופן ענייני בנושא המזונות לגופם, ללא חשש ממשי משינוי פסק הדין ועיקורו בעתיד, אם ההליך השיפוטי אכן נעשה באופן שקול ומקצועי – על פי המבחן המהותי שקבע בית המשפט. תיאמר האמת, כי מוסד התביעה העצמאית של הקטין הפך לכלי ניגוח בבתי הדין הרבניים וניסיון על ידי מי מהצדדים לעיקור פסיקותיו בנושאי מזונות הילדים באמצעות פתיחת מערכה מחודשת בבית המשפט, והפעם בכסות האפוטרופסות על הקטין ובשמו. כפי שהביע זאת השופט י' עמית בבג"ץ 4407/14: התביעה העצמאית אינה עצמאית כלל : ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה. התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית. השופט עמית מונה בפסק דינו את החסרונות הנובעים מכפילות ההליך שבתביעה העצמאית של הקטין, במקרה שנושא זה נדון בערכאה אחרת, חסרונות הפוגעים הן במערכת המשפט והן בטובת הקטין ובהוריו: 1. "פגיעה בעקרון מעשה בית דין." 2. "היעדר סופיות הדיון." 3. "ריבוי הליכים ועומס על בתי המשפט." 4 "השמטת נושא מזונות הילדים כחלק בלתי נפרד מהמערך הכולל של ההסדר." 5. "היעדר וודאות ויציבות." 6. "אי כיבוד הסכמים". לשם כך באה גישת "המבחן המהותי" לרפאות בכנפיה סחרור זה אשר יוצרת במערכת המשפטית אפשרות התביעה העצמאית של הקטין, כשהקו המנחה בגישה "המהותית" הוא שמירה על טובת הקטין, יעילות הדיון והכיבוד ההדדי בין הערכאות. אמנם, מסביר שם השופט עמית , גם לאחר הגשת תביעה מזונות ילדים אל בית הדין הרבני, עדיין שמורה זכותם של הקטינים להגיש תביעה עצמאית אל בית המשפט בעניין מזונותיהם. אך גם אז, משום הגישה "המהותית" כיום, בית המשפט לענייני משפחה לא ייכנס לבדיקת התביעה לגופה, אלא רק אם יתברר לו כי: א. לא התקיים בביה"ד דיון ענייני לגופם של ענייני מזונות הקטינים, ו"בהיעדר אינדיקציה לסתור, נקודת המוצא היא שבית המשפט [או בית הדין] בחן גם את עניינם של הקטינים"; ב. ואף אם התקיים דיון, רק אם יתברר כי הקטינים אכן קופחו בהחלטתו של בית הדין הרבני. בעניין זה יש גם להדגיש, כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 פייגפלמן נ' פלמן , ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בביתמשפט ובביתדין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש , פ"מ מו (3) 205 – הרי שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני. שהרי חזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם, כפי שקבע בג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים : בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין. על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים. רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, וכי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית כדי להגן עניינם של הקטינים. למותר לציין שעל פי המקורות הרבים שהראנו לעיל, אחר שקבע בית הדין כי יש לו סמכות לדון במזונות הילדים, על פי עקרון הכיבוד ההדדי שבין הערכאות, לא יחזור בית המשפט וידון בסוגיא זה בטענה של "טעם מיוחד", כאילו החלטת בית הדין ניתנה בחוסר סמכות מוחלט. לא נכחד כי היינו מעדיפים את העמדה כי תביעת "מזונות לילדי הזוג", כתביעה ישירה ולא כ'השבת הוצאות למזונות', צריכה להיות בין העניינים הנכרכים להליך הגירושין, ככוונת המחוקק מלכתחילה, כדי שתוכרע "בחדא מחתא" עם שאר ענייני הגירושין, כפסק דין סופי שאינו נתון למעין ערעור וביקורת מאוחרת על ידי ערכאה מקבילה של בתי המשפטי לענייני משפחה. היינו מעדיפים פסיקה ברורה הקובעת כי דינה של הלכת שרגאי להתבטל ולעבור מן העולם. אך דרכו של בית המשפט העליון היא לפתח את פסיקתו בצעדים מדודים תוך הקפדה על שילובה והתאמתה במארג הלכותיו. בדרך זו הלך כב' הנשיא (בדימוס), גרוניס , בדנג"ץ 6454/14, אשר השאיר את הלכת שרגאי על מכונה. כאמור, השופט גרוניס שילב בנושא כריכת מזונות הילדים את גישת "המבחן המהותי" והפנה אל בג"ץ 4407/14, אשר הסדיר וצמצם את כוחו של מוסד התביעה העצמאית של הקטין, והשאירו רק למקרים בהם התברר פוזיטיבית כי עניינו של הקטין קופח. לדעתנו, אמירותיו זה כשלוש שנים של בית המשפט העליון בעניין אפשרות כריכת מזונות הילדים, לא נאמרו בחלל ריק. החששות אשר הביאו לפני למעלה מארבעה עשורים את בית המשפט העליון לצמצם את סמכויות השיפוט של בתי הדין הרבניים בנושא מזונות הילדים – שמא עניינם יקופח – פגו להם בשנים האחרונות ואינם עוד. כיום כמעט שאין הבדל, אם בכלל, בין הכרעות בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה, ושתי הערכאות משתמשות פחות או יותר באותם קריטריונים, ואנו מקווים כי התיאום בין המערכות אף ילך ויגבר. יש להמשיך במהלך זה של הגברת האמון והכבוד ההדדי שבין הערכאות. מסקנה לאור האמור ומאחר שהכריכה ותביעת הבעל כנה, הסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית הדין. החלטה בעניין גובה המזונות תינתן בנפרד. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים. ניתן ביום י"ז באדר ב התשע"ו (27/03/2016). הרב דניאל אדרי – אב"ד הרב בן ציון הכהן רבין הרב אלעד עלי